אני לא סטוץ של אף אחד, אף פעם לא הייתי. בעצם, בשש השנים האחרונות לא היה לי אף גבר חוץ ממנו, וגם הוא היה נאמן לי לחלוטין. אבל בזמן האחרון אני חשה בריחוק בינינו, ואני חוששת שהוא בוגד בי. מן הסתם לא עם אשתו, שאיתה אין לו שום קשר רגשי כבר שנים. אני חושדת שהוא בוגד בי עם אישה אחרת.
אני במלחמה עם אשתו החוקית
כן, הוא אהבת חיי, למרות שהוא נשוי עם ילדים. אשתו חושבת שהחיים שלה דבש, היא לא יודעת שרק בזכותי הוא מגיע הביתה כבר שנים שמח ומסופק. שש שנים אנחנו ביחד, כולל פגישות תכופות, טיולים קבועים לחו"ל ואפילו מחשבות על ילד משותף. אבל עכשיו הוא מתחמק ממני, תדירות הפגישות ירדה לפעם בשבוע-שבועיים, וברור לי שמשהו קורה. הוא מתרץ את זה בעייפות, שכח שאני לא טיפשה, ומתוחכמת לא פחות ממנו.
הכרנו בכנס כלשהו שקשור לעבודה שלנו - שנינו באותו מקצוע. מההתחלה ידעתי שהוא נשוי, הוא עונד טבעת. אבל הוא פלירטט איתי בלי בושה, ומה שהכי כבש אותי – הוא דיבר איתי בכנות שובת לב בצורה שאף אחד לפניו לא העז. אני יודעת שאני קצת קשוחה, אחת שלא תמיד מעיזים לומר לה את האמת בפרצוף. אבל הוא לא היסס להעמיד אותי במקומי, בפעם הראשונה זה היה קשור לסוגיה כלשהי שקשורה לעבודה, ואחר כך גם בקטעים יותר אישיים.
בהתחלה נפגשנו לקפה, אחר כך בדירה שלי. והדברים זרמו. הסידור שלנו היה כזה: איתי הוא מתייעץ, מדבר, צוחק, כואב, אוהב ושוכב. איתה הוא ישן.
הוא תמיד נהג לומר שאין סיכוי שהוא יעזוב את הבית. אמר שהילדים הם כל עולמו והוא כל עולמם, ושהוא לא מתכוון להחריב את העולם הזה. אני הנהנתי, אבל בסתר לבי הבנתי: אני נכנסת למלחמה עם אשתו החוקית, ובסופו של יום אני אנצח במלחמה הזאת: הוא יבחר בי.
נהגנו להיפגש פעמיים בשבוע לפחות, לדבר הרבה במהלך היום (חס וחלילה לא בערב כשאשתו עלולה לשמוע). ברחנו מהמציאות של עצמנו ומצאנו נחמה זה בזו – אני מצילה אותו מנישואיו המשעממים, הוא מציל אותי מבדידותי.
אף אחד לא יודע על הקשר שלנו, כמובן, חוץ מהחברה הכי טובה שלי שיודעת עליי הכל. אמא שלי בכלל בטוחה שאני לסבית ("מה קורה איתך, בת שלי, כבר שנים שאין לך גבר? ספרי לי הכל, את יודעת שאקבל אותך תמיד").
בזמן האחרון היה נדמה לי שזה כמעט קורה; הניתוק הרגשי בינו לבין אשתו היה מוחלט, הוא אפילו לא שיתף אותה בבעיה בריאותית ממנה סבל ושהצריכה ניתוח קטן – אני זאת שליוותה אותו לרופאים, שהייתה לצדו. אשתו לא ידעה מכלום, הוא לא רצה לצער אותה, כך אמר. הפרוצדורה ההיא כבר מאחורינו, והיא הבהירה לי חד משמעית את מעמדי מבחינתו: אני האישה החשובה, המעורבת. היא הדמות השולית.
אז למה הוא לא נפרד ממני וזהו?
אם יש לי נקיפות מצפון? לא, אין לי. בהתחלה חשבתי הרבה על אשתו, על הילדים. שאני בעצם עוזרת לפרק משפחה, המצפון הציק לי בעיקר בלילות, בחלומות. אבל אם לו זה לא מפריע – מדוע שזה יפריע לי? אני לא חייבת דין וחשבון למשפחה שלו, הוא זה שחייב. חוץ מזה, הוא בעצמו מודה שהנישואים שלו גם ככה לא שווים הרבה.
תמיד חשבתי שאם לא יהיו לי ילדים, זה לא נורא. אבל השעון מתקתק, ולאחרונה אני מרגישה ממש בשלה לילד. ממנו, רק ממנו. אני לא רוצה שום אבא אחר לילד הזה, לא משנה מה יהיה. בעבר כשדיברנו על זה הוא אמר שאין סיכוי, אבל לאט לאט הוא התרכך; היום אנחנו מדברים על זה כעל עובדה קיימת, לשנינו ברור שיהיה ילד מהזוגיות הנפלאה הזאת.
אנחנו נמצאים בתקופה הכי טובה ביחסים שלנו: יש לנו גם סקס נהדר, גם פתיחות מוחלטת, אנחנו מכירים זה את זה באופן הכי יסודי שיש וברור לשנינו שיש כאן כימיה מינית ונפשית שאין כמותה.
לכן אני עוד יותר מתקשה להבין את המשבר בינינו. דווקא עכשיו כשאנחנו קרובים מתמיד, הוא מתרחק ממני. פתאום הוא לא יכול לדבר, או לא עונה לי (פעם הוא לא סינן אותי מעולם בשעות היום), אנחנו קובעים והוא ולא מופיע, או מאחר מאוד (ובדרך כלל הוא דייקן בצורה קיצונית).
ניסיתי לדבר איתו על זה, בוודאי, אבל אני נתקלת בחומה בצורה. לטענתו אני מדמיינת, הכל בסדר והוא רק קצת עסוק יותר מבעבר, זה הכל.
ברור לי שיש מישהי נוספת בסיפור הזה, למרות שאין לי הוכחות. אני לא אעקוב אחריו לעולם, לא רוצה לסכן את הפתיחות והאמון בינינו. אבל גם קשה לי להמשיך לחיות ככה, בחוסר ודאות ובפחד שהזוגיות שלנו עומדת להסתיים. מצד שני, איך ייתכן שהוא בוגד בי? למה שגבר יבגוד באישה שאין לו איתה ילדים עדיין? הרי שום דבר לא מונע ממנו לסיים את הקשר איתי, ועובדה שהוא לא עושה את זה.
בבקשה אל תשפטו אותי. אם למישהו יש עצה טובה בשבילי, אני מבטיחה להקשיב, ואפילו לעדכן על ההתפתחויות. תודה.
>> לטלנובלה הקודמת: קיבלתי גט אחרי 20 שנה
לכל הטלנובלות במדור