למה לא עזבתי את בעלי לפני שנים, למה הייתי טיפשה? היום לא נשאר לי כלום: הילדים שלי בוגרים, בבית יש לי בעל בוגדני שכבר אין לי על מה לדבר איתו. אני לא כועסת עליו. הוא בגד בי כי הוא היה צריך את זה, לא כדי לפגוע בי. והוא עשה את זה בדיסקרטיות כדי לשמור על כבודי.
אבל התרחקנו והתרחקנו, עד שהיום אין בינינו כלום.
לא צריך לרחם עליי, אני לא צריכה רחמים. אני בסדר גמור רוב הזמן, יש לי חברות, יש לי עבודה שאני די אוהבת, ויש לי את ההורים שלי, שיהיו בריאים.
כשאני שומעת על נשים נבגדות שסולחות, אני כועסת עליהן ומבינה אותן כאחד. גם אני ידעתי, גם אני נשארתי. יכול להיות שזה בגלל שאני חלשה, אבל הכי קל לשפוט.
אל תשפטו אף פעם אישה נבגדת שלא עוזבת, לחיים יש כוח משלהם. אני זרמתי, אמרתי – יהיה מה שיהיה. זה לא ששקלתי את העניין והחלטתי להישאר; פשוט לא הצלחתי להחליט על פירוק המשפחה.
איכשהו קיבלתי את המציאות, יש לו צרכים
בעלי לא התוודה בפניי או משהו דומה. למעשה, עד היום הוא מכחיש. על סיפור מסויים אני יודעת מחברה של חברה (כשעימתתי את בעלי עם הסיפור הוא אמר שלא היה ולא נברא אבל אין לי ספק באמינותה של החברה), לגבי סיפורים אחרים – יש לי רק שברי מידע. בעיקר רמזים עבים שהופיעו במהלך השנים; אם זה סמסים שהיה מקבל בשעות לא שעות ולמחרת ראיתי שמחק, אם זה יומן השיחות שלו בפלאפון שתמיד היה חצי ריק כי גם אותו מחק, חשבונית ממסעדה מרוחקת במיוחד, נסיעות תכופות מאוד לחו"ל – שנגד זה לא יכולתי לעשות כלום כי העבודה שלו דרשה זאת.
בבית הוא היה נוכח-נפקד. היו ימים שלבו לא היה איתי, אין לי ספק בכך.
וכשהרמזים העבים האלה היו צפים מעל פני השטח הלב שלי פירפר, ואני אמרתי לעצמי: אני צעירה ויפה, למה אני צריכה את זה? ועניתי לעצמי: כי אני אוהבת אותו. אני אוהבת את הבנאדם הזה ואני מוכנה לעשות בשבילו הכל.
אני מודה שהיו שנים שרק נתתי ונתתי, ולא קיבלתי דבר. אהבתי עד כאב, רק להסתכל עליו מהצד – עשה אותי מאושרת. איזה גבר מדהים יש לי, גבר שנשים רוצות.
והרי גם ככה כל הגברים בוגדים, אני צריכה להיות מוחמאת שנשים רוצות אותו, הוא באמת גבר מושך במיוחד. כולנו יודעים שגברים מכורים לסקס. ואני לא כל כך אוהבת. כלומר, זה בסדר, אבל אני יכולה גם בלי.
אז איך אפשר לגשר על הפערים? איכשהו קיבלתי את המציאות, יש לו צרכים. לא רציתי להתגרש.
הלוואי שהייתי יודעת מה לעשות
הבעיה היא שעם השנים התרחקנו, והיום אנחנו כבר בקושי מדברים. לא כי אנחנו רבים אלא כי אין לנו על מה לדבר, פרט לימים שבהם הילדים מגיעים לבקר ואז אני מרגישה שוב שאנחנו משפחה מאושרת.
אבל כשזה רק שנינו לבד, אני מרגישה לפעמים שבעצם אני לא אוהבת אותו. שהכל היה שקר, שהלכתי שבי אחרי דברים חיצוניים שבסופו של דבר, הם לא חשובים. כי עובדה שהנשמה של הבנאדם הזה לא נגעה בי.
אני לא יודעת מה לעשות, אבל לא טוב לי בכלל. בפנטזיה שלי אני מתבגרת עם בנאדם שמבין אותי, שרוצה להיות איתי, שיש לי על מה לדבר איתו. אפילו בלי סקס, אני זקוקה נואשות לאהבה, לחבר. הבעיה היא שבשביל זה צריך להתגרש. ואני לא יודעת אם אני בשלה לצעד הזה. מה יהיה אם לא אמצא אף אחד? בעלי בכל זאת עדיף מכלום.
חוץ מזה, בגילי אני כבר יודעת כמה החיים זה לא שחור ולבן, כמה זוגיות זה קשה. יכול להיות שאמצא מישהו אחר ויהיה לנו טוב, אבל גם הוא יבגוד בי מתישהו, אז מה הרווחתי?
אני כל כך מקנאה באנשים נחרצים שיודעים תמיד מה לעשות, מה טוב בשבילם... הלוואי שהייתי יודעת איך להמשיך מכאן.
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו