אני לא אכחיש. תמיד רציתי בת. אני לא יודעת למה, אבל באמת שרציתי בת. מרוב שכל כך רציתי בת, כשנכנסתי להריון הייתה לי תחושת בטן חזקה מאד שמדובר בעוברית קטנה וחמודה. בבדיקת האולטרסאונד שביצעתי במהלך ההריון אבישי נצפה כשהוא בפיסוק רחב ומבלי שהרופא יאמר מילה הבנתי לבד שזה בן. העובדה שהוא בריא שימחה אותי מאוד, אבל לשתי שניות הלב שלי התכווץ ורק אז השלים עם הבשורה. כשחזרתי מהבדיקה הסתכלתי על הארגז הסגור של ה"ברביות" שלי וחשבתי בעצב שהוא עומד להישאר סגור.
בנים? מה לי ולבנים? אני לא אוהבת כדורגל ושונאת טרקטורים. בכלל, אני לא מבינה למה כמעט כל הבנים בני השנה וחצי ומעלה כל כך אוהבים טרקטורים. לפני מספר שנים ניהלתי חנות ספרים וקיבלנו מאחד הספקים ספרים בצורת טרקטור. אני זוכרת שסידרתי את הספרים על המדף ולא הבנתי מי אמור לקנות אותם. למחרת הם כבר אזלו. היום הייתי משלמת הון בשביל שיהיה לי ספר אחד כזה לאבישי. מרגע שאבישי החל לעמוד על דעתו הוא התאהב בדבר הגדול והצהוב הזה. אני נשבעת לכם שלא עודדתי אותו לזה.
אבישי אוהב טרקטורים, מכוניות, ג'יפים, דובים ופילים.
את רוצה שייצא לך בן הומו?
כמובן שהיום, אחרי שנתיים וחודשיים של היכרות מעמיקה עם אבישי אני שמחה שיש לי בן, אבל החלטתי לא להיות מקובעת. החלטתי שבמלתחה שלו יהיו פריטים בצבע אדום, סגול ולפעמים גם ורוד. מי אמר שבנים צריכים ללבוש רק כחול וירוק? הצבע האדום ממש הולם אותו. כמובן שהתגובות לא איחרו לבוא. "אדום? מה הוא ילדה?", "את לא נורמלית, מה זה הצבע הזה שהלבשת אותו?"
אבישי צופה עם אביו במשחקי כדורגל, כדורסל ולפעמים גם בטניס. להפתעתי גיליתי שהוא גם אוהב לצפות בהתעמלות אומנותית ומופעי בלט. הכל התחיל בזה שחיפשתי באינטרנט קטעי בלט מתוך המופע של אגם הברבורים. אבישי התיישב לידי וצפה במשך דקות ארוכות באחד הקטעים, ובסיומו הצטרף אל מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל וביקש לצפות בקטע שוב.
היום הוא מתיישב לידי כמעט כל יום ודורש לראות את "אגם בורים" (אגם הברבורים). סיפרתי על כך בהתלהבות לכמה מחברי והייתי בטוחה שהילד יוכרז כגאון הדור. להפתעתי, זכיתי למטר נאצות על כך שאני משגעת את הילד ורוצה להפוך אותו לבת. לא עזרו לי כל ההסברים שהכל קרה במקרה ומיוזמתו, והוא זה שהתיישב לידי כשצפיתי בקטעים. בן או לא בן, אני עדיין מתלהבת מהעובדה שמחול ומוזיקה קלאסית מסקרנים אותו, וקניתי לו דיסק שמע למכונית "צ'ייקובסקי הראשון שלי" וגם את "פטר והזאב".
אחת מתכניות הטלוויזיה האהובות על אבישי היא "הגן הקסום". באחד משיטוטיי בקניון איתו נכנסנו אל חנות הצעצועים וראינו בובות של כל דמויות הסדרה. כל הדמויות המרכזיות בסדרה הן דמויות זכריות מלבד הדמות של אופסי דייזי, שהיא ילדה. אני בחרתי לקנות לאבישי בובה של איגל פיגל (הדמות הזכרית הראשית בסדרה), אבל אבישי חלק עליי. הוא החליט לבחור את דמותה של אופסי דייזי. הייתי כל כך גאה בו! מדובר בדמות של ילדה בעלת גוון עור כהה.
"כל הכבוד אבישי", בירכתי אותו על בחירתו המוצלחת. יצאתי מאושרת מהחנות ופגשתי במעלית את אחת מחברותי. היא לא הבינה מדוע קניתי לאבישי את הבובה. היא הייתה מזועזעת מהבחירה שלו. "את רוצה שייצא לך בן הומו?", היא קרצה לי בחצי חיוך. ניסיתי להסביר לה שלדעתי אין קשר בין נטייה מינית לבין הרצון לחבק את אופסי דייזי.
זה לא שכנע אותה. "הוא גם אוהב טרקטורים", אמרתי תוך כדי נפנוף בטרקטור הצעצוע של אבישי שהוצאתי מהתיק. היא ליטפה את הבת שלה שישבה בעגלה הוורודה כשהיא לובשת שמלה ורודה עם גרביונים ורודים, נעלים ורודות עם נצנצים ושתי קוקיות ורודות. "אז אולי יש לך עוד תקווה".
אדום זה הפועל
לפני כשבועיים היינו במסיבת בת מצווה של אחת מבנות המשפחה. הלבשתי את אבישי במכנסי ג'ינס מהודרים וחולצת פולו אדומה מקסימה (כמובן שמתחת לחולצה היו שתי גופיות ומעליה מעיל עבה). נכנסנו כולנו לאולם ועוד לפני שהספקתי להוריד לאבישי את המעיל הגיע אבא שלי שזיהה את חולצתו של אבישי מבצבצת מתחת למעיל, "למה תמיד את מלבישה אותו באדום? למה?"
מיד פצחתי בנאום מרגש שלא היה מבייש את נשיאת ארגון ויצ"ו. הסברתי לו שאדום זה לא צבע ששייך לבנות, שנמאס לי מהקבעונות המיושנים הללו וכו' וכו' וכו'. לאחר שסיימתי הוא הביט בי במבט מוזר. "מה זה קשור כל מה שאמרת עכשיו? נראה לך שאכפת לי מכל בלבולי המוח המגדריים שלך? אדום זה הפועל. אבישי הוא הנכד שלי, נכון? תלבישי אותו צהוב! רק מכבי. הבנת?"
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן