חוקרים בארה"ב הצליחו להצמיח שיער במקומות שלא גדל בהם שיער. הם לקחו קבוצות תאים האחראים לייצור שיער, שכפלו אותם במעבדה ואז הזריקו אותם לחלקים בגוף בהם רצו שיצמחו - והם צמחו. המחקר הזה נחשב לפריצת דרך בתחום, ואצלי הוא עורר את השאלה שכל קירח מתקשה להתמודד איתה: אם הייתה ניתנת לנו היום האפשרות לקבל את השיער שלנו בחזרה - מה היינו עושים?
יפי הבלורית, יפי הגולגולת
כבר שנים שאנחנו מצליחים כל כך יפה לשווק את הרעיון שקרחת זה סקסי ומספרים לעצמנו שבגיל 30 וגם בגיל 50 נראה אותו הדבר. מישהי פעם אמרה לי שאני אמנם קירח, אבל "זה ממש סבבה, כי יש לך גולגולת נורא יפה", וכשחושבים על זה זאת מחמאה מוזרה, מתי יצא לכם להחמיא למישהו ולומר לו "בואנ'ה, יש לך גולגולת מהממת?".
בכל מקרה, כבר התרגלתי, הקרחת היא חלק ממי שאני, אני חי איתה ממש בשלום ובלי שום רגשי נחיתות. אבל אז באו החוקרים האלו והעכברים שלהם שהצמיחו שיער ופתחו את הכל מחדש, הזכירו לי שקרחת היא הרי לא רק עניין ביולוגי, היא קודם כל עניין רגשי.
אני שולף מהמדף את אלבום התמונות, הנה אני ילד בן 6 או 7 עם פוני בלונדיני ושיער חלק-חלק. וכאן אני בטיול לארה"ב ויש שביל בצד והרבה שיער משני צדדיו. והנה אני בטיול לפני הגיוס ליוון עם בלורית מרשימה ותסרוקת של קארה צרפתי (פעם, אומרים, זה היה אופנתי) והנה התספורת שלפני הבקו"ם והכל עדיין בסדר, היו אלה שנים נפלאות בהן הרוח נשבה בשערי.
אני זוכר את ההתחלה, זה היה בקורס קצינים, בסוף כל יום הייתי מוריד את הכומתה מהראש ומגלה שהיא מלאה בשיערות קצרות בפנים. ניערתי אותה בבהלה והתעלמתי, הדחקה זה נהדר. כשכמות השיערות הנושרות הלכה והתרבתה, הבנתי שזה עניין של זמן. המשכתי להדחיק, אבל קניתי בסתר שמפו נגד התקרחות שעלה כמו סופ"ש במלון יוקרה. כלום לא עזר.
"מה אתה חושב, שלא רואים שיש לך קרחת?"
אח"כ התחילה תקופת ההכחשה, זה השלב הכי עלוב בחייו של קירח, פרק הזמן שבו אתה מנסה איכשהוא לסרק את השאריות שנותרו לך על הראש ומקווה שהן יסתירו את זה שהשיער שלך הוא למעשה עולם הולך ונעלם. אתה הופך ל"מלווה" – מושך את השיער מהצדדים למרכז ובונה על זה שהמטר שמונים ושמונה שלי יסתירו את הקרחת מרוב האנשים באיזור.
מי ששיתף איתי פעולה אז היה ספר מבוגר עם מבטא צרפתי, מכחיש ומלווה בעצמו, שאמר לי שזה נראה נהדר ככה ושאף אחד לא רואה. יום אחד הגעתי להסתפר אצלו והיה סגור, בלית ברירה הלכתי לספר אחר. הוא הושיב אותי על הכסא, מתח עלי סינר של מספרות ואז סובב אותי בדרמתיות לכיוון המראה והטיח בי: "את מי בדיוק אתה חושב שאתה משקר?"
לא הבנתי מה קרה והוא המשיך "מה אתה חושב? שלא רואים? שזה יפה ככה ההלוואות האלה מצד לצד? מה? מה אתה חושב לעצמך? שאתה לא מקריח?". שתקתי במבוכה. ואז מילמלתי "מה אתה מציע?", והוא ענה "להוריד. הכל. עכשיו". הנהנתי בהסכמה, אולי מתוך ההלם. כמה שניות אח"כ זמזמה באזני המכונה והפכה אותי לקירח שאני היום. מאז אני באותו לוק, אין גוונים, אין פן, אין שביל באמצע שביל בצד, אין ג'ל. קירח. שמפו אגב, עדיין יש. לא באמת ברור למה, אולי בגלל הריח. לפעמים אני משתמש גם במרכך. מודה.
מי שאומר שקרחת זה יפה - משקר
בחזרה לדילמה: אז נניח שהחוקרים האלה יצליחו ליצר בקרוב איזה הליך רפואי לא מסוכן ולא יקר וההצעה תונח על שולחני - האם להחזיר את השיער האבוד או להישאר עם הקרחת שכל כך מזוהה איתי, שהתרגלתי אליה, שהיא חלק מחיי עוד מהמאה שעברה?
אני באמת חושב שקירח שיגיד לכם שזה סבבה לו ככה ושהוא שמח שנשר לו השיער הוא שקרן, וגם מבחינה אסטתית שיער יפה יותר מקרחת ברוב המקרים, ונשים שיגידו אחרת פשוט השלימו עם העובדה שיש במדינה הזאת יותר מידי גברים מקריחים בשביל לפסול אותם על הסף בגלל זה. חוץ מזה שתמיד עדיף שתהיה לאדם זכות בחירה, יפי הבלורית יכולים תמיד לגלח, אנחנו לא יכולים לעשות כלום, הבחירה נלקחה מאיתנו. אין אפילו דרך לרמות עם קרחת, פיאה היא ממש לא חזיית פושאפ, לכולם מאד ברור שזאת פיאה.
אבל בכל זאת, אם אתן להם להזריק לי את התאים האלה שיצמיחו שיער פתאם, אז מה? פשוט אופיע בוקר אחד לעבודה עם קארה כמו בגיל 17? זה יהיה מוזר, לא בטוח שאנשים יקבלו את זה והמבטים ינעצו עמוק. ובכל זאת יש מצב שאלך על זה, בהחלט יש מצב.
בעודי מהרהר חזרתי למחקר החדש, בכתבה עליו מצהירה החוקרת הראשית שהדרך עדיין ארוכה, "כרגע אנחנו מקבלים רק מעט שיער מהתהליך. להפיק שיער שלם זה אתגר אחר לגמרי". נשמתי לרווחה, יש זמן להתלבט. והאמת, נראה לי שזה כבר לא יקרה בימי, אחרי גיל 50 הרי אין טעם בכל מקרה. אסתפק במחשבה על זה שעוד איזה 1,000 שנה מישהו יעשה מחקר ארכיאולגי על ישראל וימצא את העצמות שלי, ובטח יגיד לחוקרת שלידו: "תראי את זה, הייתה לו גולגולת ממש יפה".