באמצע השבוע חזרנו שוב לאזעקות, חזרנו למלחמה. גם אצל אבא שלי המלחמה לא נגמרת, אבל היא בחזית אחרת, המלחמה אצלו ממשיכה להתנהל בחצר האחורית של הבית, כל בוקר מחדש.

"הן לא מפחדות משום דבר", הוא זועף ומצביע על זוג ציפורים שנראות די תמימות, ואז מוסיף "הן רק רוצות את התאנים שלי". זאת מלחמת ההתשה שלו, שמתנהלת על ענפיו של עץ המריבה. אני מתקרב ומגלה את צבא השומרים - עולם שלם של יצורים שאמורים היו להבריח את הציפורים, להרחיק אותן מהתאנים המפתות. אבא שלי לא בחל בשום דחליל: על ענף אחד בובה שעושה תנועה מגונה עם היד - מעניין אם אצבע משולשת עובדת גם על ציפורים - ומעליה עוד בובה שחסרה לה רגל, אני מנסה להיזכר האם הייתה שלי פעם ולא מצליח. על ענף אחר בובה בצורת שמש עם חיוך גדול שלא מתאים לסיטואציה, לידה דובי עם עיניים ענקיות שאמורות אולי להטיל אימה על הציפורים הזוממות. עץ התאנים נראה כמו סניף נטוש ומאובק של טויז אר אס, ובעצם, הוא מעין קו בר לב של אבי, שקורס אל מול המתקפה שלא פוסקת.

הוא מסתובב סביב העץ שלו, מתכופף ומרים מהאדמה תאנה מנוקרת, "תראה", הוא אומר, "עוד אחת הלכה". אני מביט בבובה בלי הרגל שהתרשלה במילוי תפקידה ושומע אותו ממלמל "הציפורים קיבלו את שלהן, אבל מה איתי? אני לא נפש? לי לא מגיע?". והדובי עם העיניים הגדולות שותק כמו תמיד. קרב שלא נגמר.

עץ תאנים (צילום: שי גל 2)
מחרפים את נפשם בקרב | צילום: שי גל 2
עץ תאנים (צילום: שי גל 2)
מיטב דובינו | צילום: שי גל 2

"בגלל הטילים לא היו מתנפחים"

"זאת הייתה אזעקה?", שמעתי את הבת הקטנה שלי שואלת את אחותה בסוף השבוע. "לא", ענתה לה הגדולה, "יש הפסקת אש. אמרתי לך". זאת הייתה צפירת הרגעה מפיה של ילדה בת שש במה שהיה נראה כמו שש אחרי המלחמה. אבל אצלנו שום דבר לא באמת מסתיים, ושום דבר לא מתנהל לפי התחזיות, אנחנו טובים בלקבל את ההחלטות הנכונות, אבל בדיעבד.

כשהשמש ירדה קצת ממרכז השמיים הלכנו עם הבנות לבריכה העירונית בשכונה. "זה האוגוסט הכי ריק שאני זוכר", סיפר לי המציל, "רק עכשיו אנשים באים לבריכה, קודם פחדו לבוא. היית צריך לראות כמה מהר אנשים יוצאים מהמים כשיש אזעקה. חוץ מזקנה אחת שזה לא מעניין אותה". הילדות התמכרו למים הנעימים, אבל אז הגדולה גילתה שבבוקר, לפני שבאנו, היו בבריכה מתקנים מתנפחים לילדים. "למה לא לקחתם אותנו לכאן בבוקר?", היא עלתה להתקפה, ובת הזוג שלי הגיבה ב"זה לא נכון, לא היו מתנפחים". "כן נכון", אמרה הילדה, ואני ברגע של חוסר ריכוז הנהנתי ואמרתי שהיו. "לא היו!", קבעה בת הזוג נחרצות והלמה ברגלי באסרטיביות מלאת זעם. רק אז התעשתתי ומלמלתי שאכן לא היו. "אבל תמיד יש בשבת בבוקר!", המשיכה הילדה, ובת זוגי אמרה לה "לא. בגלל הטילים לא היו מתנפחים היום". הטיעון הזה שכנע אותה והיא הרפתה וחזרה לשחק. "למה הזכרת לה שיש מלחמה?", שאלתי את בת הזוג שלי, והיא ענתה: "תמיד קל יותר להתמודד עם אכזבה לאומית מאשר עם אכזבה אישית".

בתו של שי גל (צילום: שי גל 2)
"יש הפסקת אש, אמרתי לך" | צילום: שי גל 2

חדירה למרחב המוגן

בשש אחרי הסיבוב הראשון של המלחמה כולם דיברו על הסולידריות, ועל השכנים שסוף סוף הכירו באזעקות בחדרי המדרגות. חבר סיפר שמאז המבצע בעזה הם התחילו לומר שלום אחד לשני ושאפילו נהיה קל יותר לאסוף את דמי ועד הבית. חברה אחרת סיפרה שזה עלול להיות בעייתי כי אצלנו, בישראל, אנשים שעד אתמול היו זרים ועכשיו קצת פחות, נוטים להרשות לעצמם להיכנס בכל העוצמה לחיים שלך. "לפני כמה שנים", היא סיפרה, "עברנו לבניין חדש, זה היה קצת אחרי שהתחתנו. בדירה שמעלינו גר זוג חביב עם תינוק קצת בכיין, שמדי פעם היינו נתקלים בהם ומהנהנים לשלום עם הראש, שום דבר מעבר לזה". יום אחד היא חזרה הביתה בשעת ערב מאוחרת, והשכנה עם התינוק עצרה אותה בדרמטיות בחדר המדרגות. "היא הסתכלה עלי במבט נוגה ואמרה לי שהיא יודעת מה עובר עלינו, ושזה בטח מאוד קשה המצב הזה". החברה לא ידעה איך להגיב, ובעיקר לא הבינה במה מדובר, אבל השכנה המשיכה בטון מלא רחמים: "הסתכלנו עליכם בחדר המדרגות, ואתם נראים מאוד חמודים אבל קצת עצובים. חשבנו שזה בטח בגלל שאתם לא מצליחים להביא ילדים לעולם". החברה שלנו קפאה במקום, שתקה. היא הביטה בשכנה וחשבה לעצמה 'איך ולמה אני צריכה עכשיו להסביר לאישה הזאת, שבקושי רואה אותי פעם בחודש, שבמקרה הטוב חולפת על פני בחדר המדרגות  עם שקיות של סופר - שאנחנו בכלל לא בקטע של ילדים עכשיו'. היא חיפשה את המילים שיוציאו אותה מהמבוכה, אבל בינתיים השכנה מלמעלה כבר שרבטה מספר על פתק ודחפה לה ליד. "זה רופא שאני מכירה. תתקשרו אליו, הוא מעולה בטיפולי פוריות", אמרה ונבלעה בחדר המדרגות.

בהישמע אזעקה - יש להיכנס למרחב המוגן (אילוסטרציה)
מעקה של סולידריות | צילום:

הטילים ממשיכים ליפול, ואנחנו תוקפים בחזרה. ושוב כל האופציות על השולחן. התקשרתי לאבא, ושאלתי מה חדש בחזית שלו? "יש לי שיטה חדשה", הוא סיפר, "אני קוטף את התאנים לפני שהן מבשילות ומחכה שיבשילו בבית. לא תמיד זה מצליח, לא תמיד הן טעימות, אבל לפחות הציפורים לא מקדימות אותי". אין מנצחים במלחמה, גם לא במלחמה הזאת.

>> בטור הקודם: מבט פנימה למנהרות של עזה

>> לכל הטורים הקודמים של שי גל