לפעמים אני מצליח לראות אותם, את האחרונים שנשארו. הם עומדים לבדם מעבר לכביש ההיקפי של האוניברסיטה ולוקחים ללב ולריאות. הם זן נכחד כאן בחלק הזה של העולם, שרידים של תרבות שכמעט ונעלמה. פעם הם היו שם, מעבר לכביש, בתוך הבניינים, בחדרי הישיבות, בכל מקום. אמריקה הרי הייתה שייכת לבוקרים מסוקסים שמהכיס בצבצה להם חפיסה של מרלבורו אדום ואחר כך הייתה שייכת לחברה של דון דרייפר.
אבל זה שייך להיסטוריה. הטריטוריה שלהם במדינה הזאת הולכת ומצטמצמת. אסור לעשן במקומות ציבוריים, אסור במסעדות, כן, זה אומר שאסור גם במרפסת, כן, גם אם היא פתוחה. באזורים מסוימים אסור לעשן בפארקים, ובוודאי שאסור לעשן במרחק של פחות מחמישה מטרים מכל כניסה לבניין. ואסור גם לעשן בכל רחבי האוניברסיטה שמוגדרת אזור נקי ללא עישון, לא בפנים ולא בחוץ. אין פינות עישון ואין חדרי שירותים עם ריח של עשן גנוב, כלום. וזה מה שנותר להם, ללבוש מעיל, כובע, צעיף ולצאת מגבולות הקמפוס. רק שם, מעבר לכביש הם יכולים לעמוד ולינוק את מנת הניקוטין, 5 דקות, ברחוב, בעמידה.
החודש ימלאו שנתיים לסיגריה האחרונה שלי. היא הייתה אצל חבר במסיבה, קצת לפני חצות. שם, בבית אחד ברמת גן נפרדנו אני והיא. זרקתי אותה והפעם לא התחננתי שתיקח אותי שוב. לפני זה היו כל מיני ניסיונות, לא אשכח את החופשה ההיא בברצלונה שאחריה הבטחתי שזהו, זה נגמר. בתחנת הרכבת של נתב"ג עישנתי לי בטקסיות את "הסיגריה האחרונה" ואז נפרדנו. אני זוכר איך ניגשתי בתיאטרליות מוגזמת מאוד לאחד הנוסעים המעשנים ואמרתי לו "קח, אני גמרתי עם החרא הזה, תהנה". הוא הביט בי באופן מוזר, אבל לקח את החפיסה שנותרה. בטח חשב לעצמו שגם הוא צריך מתישהו להפסיק עם זה. הייתי מרוצה מעצמי ועוד יותר מרוצה מהמהלך הדרמתי. התרווחתי בכסא של הרכבת, בהיתי בנוף מהחלון והרגשתי אדם חופשי. בתחנת ארלוזורוב ניגשתי לקיוסק וקניתי חבילה חדשה, עישנתי אותה מאחורי עץ ביציאה מהתחנה בפחד גדול שהאיש מהרכבת שלקח את החפיסה יבחין בנפילה שלי. ההפסקה שלי נמשכה אז עשרים דקות. כמה עלוב זה היה.
אבל אז הגיעה הסיגריה ההיא ברמת גן, והפעם ידעתי שהיא האחרונה באמת. בגוף שלי התרוצצו כבר כימיקלים של התרופות להפסקת העישון שלקחתי (מי שלא מוכן לקחת תרופות, אגב, לא מבין שעישון הוא מחלה לכל דבר). חוץ מזה ידעתי שבקבוצת הגמילה שלי שהתכנסה פעם בשבוע בסניף של קופת חולים יצפו שאני לא אאכזב אותם. "אתה מהטלוויזיה", אמר לי אחד המשתתפים אז, נהג מונית מקריח ומקסים עם שיניים של 2.5 חפיסות ביום, "אתה חייב להצליח. אם לא אני עובר לראות ערוץ 10". הודעתי אז לכל העולם בחגיגיות שזהו, הייתי מחויב באמת ובעיקר שלם עם ההחלטה. והיה ברור לי גם שאני והיא גמרנו לחלוטין, אין יותר כלום, לא סיגריה עם חברים ולא שאכטה קטנה. כלום. סוף לסיפור. וככה באמת היה.
בדלים על הרצפה? לא באמריקה
שלג קל התחיל לטפטף על הקמפוס, והוא עדיין עמד שם, שקוע בהתמכרותו, מוצץ את המקל המעשן. יד אחת מחפשת חום בכיס של המעיל הכחול והיד השנייה אוחזת בסיגריה עד שהיא קופאת, ואז הוא מחליף ביניהן. הוא נראה פחות או יותר בגילי, אולי קצת יותר מבוגר. אני מניח שכשהיה צעיר ניסה כמוני, מסקרנות, מרצון להיות cool כי בערך כולם עישנו בימים ההם. אחר כך כבר חשב שהוא לא יכול לחיות בלי זה. הוא הרי כבר יודע שזה לא בריא וגם הוא שונא את הריח שעולה מהבגדים שלו, אבל הוא ממשיך, קאובוי בודד שאיבד את העדר.
שלוש סטודנטיות צעירות עברו לידו, אחת מהן עיוותה את פניה כשנכנסה לענן העשן שלו, כאילו נחשפה לסוטה מצורע. הסתכלתי עליו והבנתי שלא רק שהקאובוי של מרלבורו נורה על ידי ההמון, הוא גם הפסיק להיות מגניב. וזה אולי הניצחון האמיתי כאן. הצעירים האמריקאים, לפחות באוניברסיטה העצומה הזאת, לא חושבים שלעשן זה סקסי/ מתוחכם/ שווה. להיפך. האלכוהול עדיין מגניב אותם, העישון כבר לא, ורובם ויתרו עליו. ניסיתי לחשוב על הפעם האחרונה שראיתי סטודנט יוצא החוצה בסוף שיעור בבהלת ניקוטין ולא זכרתי כזה, ניסיתי להיזכר בריח שנושאים איתם אנשים מעשנים כשהם נכנסים לבניין סגור בחורף ולא זכרתי כזה, בעצם, ניסיתי להיזכר בריח של סיגריה, ולא הצלחתי להיזכר מתי הרחתי אחת. בתכנית שלי כאן יש 15 עיתונאים, אף אחד מהם לא מעשן. אף אחד. נשאר לי רק ההוא במעיל הכחול מעבר לכביש.
כשהוא סיים לעשן הוא כיבה את הסיגריה, הכניס אותה לשקית קטנה ופסע במהירות חזרה אל השטח הנקי. הסתכלתי על הרצפה, אין כאן בדלים. אני לא חושב שראיתי אי פעם בישראל רחוב ללא בדלים. הסתכלתי גם על המדרכה השנייה, וגם עליה לא מצאתי בדלים. רק בקצה הרחוב, ליד תיבת העיתונים הצלחתי במאמץ לאתר בדל אחד בודד. מאז היום ההוא אני ממשיך לחפש אותם, את הבדלים, בעיר הזה כאן באמריקה, והם מעטים. העשן התפזר.
שנתיים בלעדיה, כמה שאני לא מתגעגע.