"אז איך היה?" – זאת השאלה הראשונה שאנשים שואלים אחרי שלא ראו אותנו חצי שנה. לך תנסה לסכם את זה במשפט וחצי. אין סיכוי. אבל האמת היא שהם לא באמת מצפים לתשובה מפורטת.
השאלה הבאה היא בדרך כלל, "נו, מבאס לחזור?". האמת היא שלא, החזרה לחיים בישראל הייתה מאוד חלקה. הבנתי כמה התגעגעתי לחברים, למשפחה, לעבודה. הקטנות בכלל מאושרות ועדיין מתפעלות מזה שהגננת מדברת בעברית שוטפת לחלוטין. וחוץ מזה, בסך הכל נפקדנו רק לחצי שנה. אז פה ושם צמחו כמה בניינים חדשים, הכנסת התחלפה, אבל הפקקים אותם פקקים, החום אותו החום והרכבת התחתית של תל אביב עדיין לא נוסעת לשום מקום.
לא בושה להודות
אומרים שהיחס של הישראלים לחו"ל ולחיים מעבר לים הוא יחס מורכב במיוחד. הרי כבר שנסענו היו כאלה שאמרו "אתם בחיים לא תחזרו". כשחזרנו, לוו המפגשים עם לא מעט אנשים בהרמות גבה. נראה לי שהם השליכו עלינו את החלומות שלא הגשימו בעצמם.
"אז מה, איך היה?", שאל אותי מכר בעבודה.
"חוויה גדולה. היה מעולה", עניתי.
הוא חייך ואז קרץ בערמומיות והוסיף "אבל חזרתם לפני הזמן, לא?".
עניתי שלא, שנסענו וחזרנו בדיוק לפני התכנית.
"אבל בטח רציתם להישאר באמריקה ולא הסתדר", הוא המשיך תוך כדי שהחיוך מתרחב על פניו.
"האמת שלא. לא תכננו להישאר", עניתי.
"אז לא הלך לכם, אה... ניסיתם ולא הלך. לא נורא", הוא חרץ במבט מלא רחמים, ואז הוסיף תוך כדי טפיחה מנחמת על הכתף שלי, "טוב לראות אתכם. צריך אנשים כמוכם כאן".
הוא הלך לענייניו ואני ניסיתי להבין למה הוא החליט שזה מה שרצינו, ואז הגיעה עוד מישהי: "היי", נשיקה בלחי ימין ועוד אחת בשמאל, לרגע הרגשתי בצרפת אבל אז חזרנו לישראל, "איזה כיף לראות אותך. זהו? חזרתם? כל כך מהר?".
עניתי שוב שעברה חצי שנה, כמו שתכננו.
"וואלה, אז למה לא נשארתם עוד?".
עניתי שלא התכוונו להישאר עוד. היא הנהנה בחוסר אמון והוסיפה: "טוב, זה לא פשוט להישאר שם. צריך ויזות, זה בלאגן עם משפחה... טוב, העיקר שחזרת. התגעגענו". היא עצרה לרגע משצף התובנות שגיבשה ואז המשיכה, "מבאס לחזור אה?".
"האמת שסבבה לחזור", עניתי.
"מבאס, מבאס", פסקה בנחרצות.
כמה דקות אחר כך השיחה חזרה על עצמה עם מישהו אחר, שלא ממש מכיר אותי, אבל טען שהוא שמע שהתכנית שלי הייתה להשתקע במנהטן. גם הוא חייך והוסיף בחמימות מדומה, "טוב זה קשה למצוא עבודה טובה שם. בטח לא רציתם לקחת את הסיכון".
כל הניסיונות שלי להסביר שוב שנסעתי לתכנית לימודים מיוחדת שפשוט הסתיימה נדחו על הסף: "חבל שחזרת, היית צריך להישאר", "טוב, בטח רציתם להישאר אבל לא הלך", "מה, התגעגעת? למה התגעגעת בדיוק?", וכמובן, איך אפשר בלי "מבאס לחזור, אה?".
אנשים ממש התאכזבו בשבילנו שלא כבשנו את אמריקה בסערה, גם אם זאת לא הייתה כוונתנו. יכולתי לראות בעיניים שלהם עצב אמיתי. בשלב מסוים התחלתי כבר להרהר האם משהו השתבש בתכנית שמעולם לא הייתה לנו להשתקע באמריקה. הקצתי מההרהורים על ידי גל חריף של ניקוטין שבקע מהגרון של האיש לידי. "שי, חזרתם. איזה יופי. לא הלך אה? אל תתבאסו".
האיש שאני מכיר באופן די שטחי הכין ניתוח מפורט של השתלשלות העניינים. "אתה בטח רצית לעבוד עם ה-CNN ולא לקחו אותך, אשתך חיפשה חצי שנה ולא מצאה כלום והבנות כבר התרגלו לארה"ב אבל לא הייתה להן ברירה", הוא הודיע לי בנחרצות. "חבל, אין כמו אמריקה. אח שלי שם עושה ים כסף בעגלות".
הוא עצר לשנייה, לקח שאיפה ארוכה ועמוקה מהטבק שגלגל בגלל הגזירות הכלכליות, נשף סילון של עשן והוסיף, "אל תתבאס אחי, גם אני עבדתי בניו יורק במובינג ולא נשארתי. עשינו את אותה טעות". החלטתי שחבל לענות לו, הוא הרי טווה כבר סיפור כמעט מושלם, לך תוכיח שאין לך אחות (אמריקאית). בסוף השיחה איתו נזכרתי במשפט שאמר לי ישראלי שגר כבר 7 שנים בעמק הסיליקון: "תשמע, הלב הוא בארץ. בסוף נחזור". לא האמנתי לו. ככה גם כאן, לא מאמינים.
קבלת פנים נוספת הלכה לסגנון יותר לאומי: " איזה תקופה מחורבנת לחזור אה? דווקא עכשיו באתם? לא יכולתם להישאר עוד קצת?". אפשר לחשוב שלפני חצי שנה היה פה גן עדן.
וכמובן שיש את הקטע עם הילדות והאנגלית: "אז מה, הקטנות למדו קצת אנגלית?". עניתי שזה מדהים כמה מהר הן למדו שפה חדשה ושעלמה כבר מתקנת לאמא שלה את המבטא. "בת כמה עלמה עכשיו?", שאל המברך.
"עוד מעט חמש", עניתי. "אריאל בת שנתיים ,וגם היא כבר מבינה אנגלית".
הוא נתן בי מבט חודר ומלא חמלה ואז פסק, "חבל. ממש חבל. הן לא יזכרו כלום. הכל יימחק להן".
אמרתי שאולי נצליח לשמור על האנגלית קצת, אתה יודע, טלוויזיה, מחשב.
הוא חייך ואמר "עזוב. ישכחו הכל. כלום לא יזכרו. כלום. נאט'ינג".
כשסיים, איחל לי שאחזיק מעמד, ושלא אהיה מבואס מהחזרה ואז הלך לדרכו. אחרי כמה מטרים עצר והוסיף, "אבל תדע לך שאין כמו בארץ. אין. לא משנה מה יגידו לך".
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> בטור הקודם: להתראות לך אמריקה
>> לכל כתבות המגזין