אני חייב להודות, רבע שעה לפני שאני יוצא מהעבודה הביתה הלב שלי מתחיל לדפוק. אני מתגעגע לילדים שלי בטירוף, אבל אני יודע גם מה הולך לקרות לא הרבה זמן אחרי שאכנס בדלת. אני עומד להיכנס לגוב אריות, ולא ברור באיזה מצב נפשי אצא משם, ויותר חשוב, באיזו שעה. כל הורה מכיר את זה, קוראים לזה שעת ארוחת הערב-אמבטיה-פיפי-סיפור-ולישון. נשמע פשוט רק לרווקים, אבל בעצם מדובר בהמשכון שלא נגמר למשימה בלתי אפשרית.
יום ראשון רגיעון, יום שלישי עצבני
זה מאוד תלוי ביום בשבוע. ביום ראשון הכל הולך חלק יותר. אתם עוד רוויי אנרגיות מהסופש עם הילדים, הכל היה "לייד באק", והאווירה הזאת גולשת לראשון. יש לכם ים של אנרגיות, מרעיפים חיוכים לכל עבר, משחקים בפאזל על השטיח ויושבים לאכול כל המשפחה ביחד סביב השולחן. מיד אחר כך הולכים לעשות אמבטיה, יש קצת קונצים כמו "אבא, אני רוצה היום שני סיפורים". אבל בכיף יפתי, כמה שרק תרצי.
ביום שני לחץ השגרה כבר מתחיל לכרסם. למזלי, זהו בדרך כלל היום בו אני יוצא מוקדם יותר מהעבודה, כך שיש לי את הזמן שלי עם הילדים. אולי נלך לגן השעשועים, אולי לפארק, נאכל גלידה ביחד והפעם נעשה אמבטיה לפני האוכל. רק שבשלב הזה הקונצים מתחילים קצת להעיק. "אבא, אני רוצה שהיום אמא תעשה לי אמבטיה".
"אבל עלמה, אמא עסוקה עכשיו, היא מניקה את נועם", אני מנסה להסביר.
"אז תיקח אתה את נועם והיא תעשה לי אמבטיה".
איך לא חשבתי על זה לבד? גם ככה לקלח את עלמה זאת פריבילגיה שקיבלתי רק מאז שנועם נולד. אז יאללה, אוותר הפעם. רק שאז, קצת לפני השינה, אחרי שכבר אמרנו את הגרסה האלטרנטיבית של שמע ישראל, היא נזכרת שהיא רוצה לשתות. עשר דקות אחרי שהשארת אותה לבד עם הבקבוק, היא רוצה לעשות פיפי (נו בטח, שתית עכשיו חצי ליטר מים), וחמש דקות אחר כך היא רוצה שתכסה אותה שוב, ככה בשביל הפינוק. אבל זה יום שני, אז למה לא?
ביום שלישי הסבלנות מתפוגגת. גם שלה. "אבא אני רוצה לאכול מול הטלוויזיה". טוב בסדר, יום אחד בשבוע מותר (עאלק יום אחד, חכה חביבי, עוד לא הגעת לרביעי). כשאני רואה שמדובר בצלחת שאינה הולכת להיגמר לעולם אני מפציר, "יאללה, עלמה הגיע הזמן לאמבטיה".
"אבל אבא, אתה לא רואה שאני עוד אוכלת". ועל עוד אוכל לא אומרים לא, אפילו שמדובר בכרסום החתיכה האחרונה של הגזר.
"יאללה, עלמה, הגיע הזמן לאמבטיה", אני חוזר על הבקשה אחרי רבע שעה, והפעם משתמש בטון הסמכותי-קר רוח-בלי כעס שסופר נני המליצה עליו. זה מאוד רדיופוני בסך הכל, אבל להביא את עלמה למקלחת הוא לא מביא. ואז מסירים את הכפפות. כלומר, מנסים לשכנע אותה בכל דרך אפשרית שכדאי לה לבוא למקלחת. כל האמצעים מקדשים את המטרה: משחקים עם סוללות שייהרסו במים מוטבלים בשמחה, כל בובה שנקרית בדרך חוברת להצגת תיאטרון שכל מטרתה להסביר לה שלהתקלח זה הדבר הכי כיפי שיכול לקרות לה, כך גם הבטחות לפיפי-פרס, אמבטיה-פרס, צחצוח שיניים-פרס. הבנתם את הרעיון. זה לוקח זמן, אינסוף קימות מהמיטה ויציאות מהחדר, אבל בסוף זה קורה. הילדה נרדמת.
יום רביעי הוא יום האיומים. העייפות כבר מדברת ואתה רק רוצה לשים רגל על רגל ולבהות קצת בטלוויזיה למשך שעה קסומה של שקט בסוף היום (שסביר תיגמר בהתעפצות נמרצת אחרי 15 דקות). "עלמה, אם את לא נכנסת עכשיו לאמבטיה, אין סיפור לפני השינה". כן, בטח, כאילו אתה יכול לוותר על זמן איכות קסום כזה איתה.
"אבל אני רוצה סיפור", היא מבקשת.
"אז תיכנסי עכשיו לאמבטיה", אני מנסה שוב.
"אבל אבל אבל אבא, אני אני אני..." מוצאת עוד סיבה טפשית ביותר להתעכב בדרך.
זה חוזר חלילה כמה פעמים, ואז נפתח משא ומתן מייגע על כניסה לאבמטיה שכולל משחקי מוחות שלא יביישו משחק פוקר. לאט לאט, הקול הסמכותי-קר רוח-ללא כעס מתחיל לקבל גוון מחוספס יותר (שלא לומר גבוה יותר), וגם כך הוא מתקשה להסתתר מאחורי הווריד במצח שעומד להתפוצץ.
"עלמה, לא יהיה לך סיפור, אני אומר את זה בפעם האחרונה", אני עושה אול אין על הצ'יפים שלי לראות אם היא תקנה את הבלוף.
"אבל אני רוצה סיפור".
"לא יהיה לך", אני כמעט שם את הצ'יפים על השולחן.
"טוב, אז לא יהיה", היא מעלה את ההימור.
"תזכרי", אני משקשק מההעלאה שלה.
בסוף אני נכנס באול אין ומפסיד.
יום חמישי מגיע, כמעט סוף שבוע, והכל יותר רגוע. גם השעות האלו. היא נענית לבקשות, לכם לא אכפת למרוח את הזמן וכולם מרוצים. רק שאז היא מתעקשת לא לצחצח שיניים ונפתח שוב משא ומתן שלבני ועריקאת יוכלו ללמוד ממנו כמה דברים. אבל מחר סוף שבוע, אז שיהיה.
ומה בשישי-שבת? שוב הכל זורם. אם היא רק הייתה יודעת להתקלח לבד זה היה מושלם.
פרדוקס בין הערביים
אז כן, כשאתה הורה, שעת בין הערביים יכולה להיות מעט מפחידה. אני חושב שאשתי תעדיף שאגיד לה שאני בוגד בה מאשר שאודיע שאני לא מגיע הערב לשעת ההשכבה. כי זאת פשוט משימה בלתי אפשרית שהתיאום בה חייב להיות מושלם. התסריט כבר ידוע מראש.
שלב א': בזמן שעלמה רואה טלוויזיה אני חותך ירקות. מלי, עם תינוק אחד ביד, מעבירה לי ביצה שכבר טרפה כדי שאטגן. בזמן הטיגון היא מעצבת את כל המאכלים בצלחת לפרצופים שנועדו לגרום לעלמה לאכול. זהו, החביתה נחתה בצלחת. אפשר להגיש.
שלב ב': בזמן שעלמה לועסת באיטיות מירבית, מלי כבר מתחילה בארגוני אמבטיה לקטן, לי רק נותר למלא לו מים.
שלב ג': תורה של עלמה לאמבטיה מגיע. בזמן שמלי מניקה את הקטן שסיים זה עתה את המקלחת היומית, אני מקלח אותה. בינתיים הוא כבר נרדם ומלי מכינה לי את הפיג'מה שלה בחדר ומביאה לי את החלוק. אני מקריא לה סיפור, מלי מסדרת את הבית (איך זה שבכל ערב הוא נראה בסוף היום כמו אחרי הפצצה?), ואז פיפי (ועוד פיפי, ולפעמים גם קקי) ולישון.
פשוט, נכון? פחחח.
ורגע ברצינות: זו גם שעה שמלווה בהמון רגשות אשם. אתה אומר לעצמך הרי אלו בין השעות הבודדות שיש לי ביממה עם הילדים, אז למה אני מרגיש ככה? ויש כאן פרדוקס: בגלל שאלו השעות הלא רבות שיש לנו עם הילדים, אנחנו ממש לא רוצים לחנך אותם בזמן הזה ולהיכנס איתם לעימותים. אבל העניין הוא שרק אם נחנך אותם ברגעים האלו, נצליח לעבור זאת בשלום.
ומה לבסוף קורה? יש רגע אחד בו הכל מתפוגג. אני מציץ לחדר, רואה שהיא שוכבת בשקט, כנראה כבר ישנה, ואומר למלי: "איזו ילדה, כפרה שלי, נשמה אהובה, כזאת ילדה טובה, אין אין נסיכה". הלב מתמלא בתחושת הצלחה, אמיתית. עשינו את זה, עוד ערב של התארגנויות נגמר.
רבע שעה אחר כך, יש רעש של דלת נפתחת. איך זה יכול להיות? חשבנו שהצלחנו. ואז היא יוצאת ובקול רך ומתרפק ואומרת "אבא, יש לי פיפי". נסיכה שלי.