כבר הרבה זמן, למען האמת - בדיוק שנתיים וחמישה חודשים, שאני רוצה לכתוב את הטור הזה. הוא על היום בו השתנו לי החיים. היום בו התחלתי להרגיש באמת מלא. אחרי שכבר הרגשתי שעשיתי הכל, ומיציתי הכל, בדיוק כשכבר התקשיתי למצוא סיפוק, הגיע הסיפוק הכי גדול בחיים שלי. סיפוק שלא נגמר לרגע. עלמה, בתי הראשונה ואהובתי הגדולה, נכנסה לחיי.

רועי ועלמה ג'ערני (צילום: תומר ושחר צלמים)
אני פשוט רוצה להיות אבא טוב. למה זה כל כך קשה? רועי ועלמה | צילום: תומר ושחר צלמים

להרבה אנשים סביבי, העניין זה שהחיים משתנים כשהילד הראשון מגיע, באמת שינה להם את החיים. גם לי, אבל זה הרגיש לי מאוד טבעי. לא הרגשתי שוויתרתי על משהו. להיפך, הרגשתי שלזה חיכיתי כל חיי. והאמת, היום, כשאני כבר במרחק שנתיים ומשהו מההיכרות המופלאה הזאת, אני מבין גם למה: ההורים שלי.
ההורים שלנו הם המודל שלנו, ולפי כל הפסיכולוגיות הקטנות אנחנו הופכים להיות הורים או שונים מאוד מהם או דומים מאוד להם. במקרה שלי, הפכתי להיות מאוד דומה. את אמא שלי נשאיר לטור אחר (שהולך להיות מאוד ארוך כנראה). אבל הפעם אני רוצה להתייחס לאבא שלי. למה? כי אני רוצה להיות בדיוק כזה, וכנראה שבגללו חיכיתי לרגע הזה כל חיי.

לאהוב, לחבק, לפנק

יש ילדים ואנשים שמעריצים זמרים, שחקנים, כדורגלנים, מדענים, אנשי הגות מבריקים. חוץ מאובססיה קצרה למייקל ג'ורדן, תמיד כששאלו אותי את מי אני מעריץ, אמרתי שאת אבא שלי. העניין הוא שהרבה אנשים מעריצים את ההורים שלהם, אבל זה עובר קצת כשהם גדלים. אצלי זה רק התעצם. כן, אני מעריץ את אבא שלי. ממש כמו שמעריצים זמרים, שחקנים, שחקני כדורגל, מדענים ואנשי הגות מבריקים.

סבא יוסי ועלמה ג'ערני בשדה (צילום: תומר ושחר צלמים)
רואים כמה אהבה יש לו בעיניים? סבא יוסי ועלמה בשדה | צילום: תומר ושחר צלמים
אבא שלי, בתוספת מיתוס משפחתי מפואר, היה מעין סיפור סינדרלה. הוא גדל בבית בלי הרבה כסף, עזב את בית הספר אחרי היסודי והתחיל לעבוד. סבא שלי היה סוג של חקלאי, אז באופן טבעי גם אבא שלי גלש לשם. בהתחלה הוא עזר לחקלאים מהשכונה בקטיף בשביל כמה פרוטות. אחר כך קנה טרקטור והחל לעבוד כטרקטוריסט (כן, יש כזה מקצוע). לאט לאט הוא התחיל לבנות את עצמו, ופתח עסק עצמאי. שני אחיו, הקטן והגדול, הצטרפו אליו, ומאז, כבר עשרות שנים שהם מנהלים להם אימפריית חקלאות קטנה (בחיי שכשאתה ילד היא נראית הרבה יותר גדולה). לא ברמה של יצחק תשובה, אבל בהחלט מרשימה. אחלה אתוס להעריץ, לא?

אבל זה ממש לא נגמר בזה. להורים שלי לקח כמה שנים טובות עד שהצליחו להביא לעולם את אותי ואת אחותי. לאמי היו עניינים שהקשו עליה להרות, ורק אחרי שבע שנים מאז נישואיהם ולא מעט מאמצים, אחותי הגיעה. שלוש שנים אחר כך גם אני. אם הייתם מכירים את ההורים שלי, ובמיוחד את אבא שלי, הייתם מבינים שלהיות כל כך הרבה שנים בלי ילדים היה זמן מבוזבז עבור היקום הזה.

אבא שלי הרוס על ילדים. הם ממלאים אותו, עושים אותו מאושר, ומשכיחים ממנו את כל צרות החיים. יש לו סבלנות של פיל, רגש אינסופי, והמון טוב ואהבה בעיניים. כשהייתי ילד לא ראיתי את זה. כי קיבלתי את זה כל הזמן וזה היה נראה כמו הדבר הכי טבעי בעולם. מבחינתי, היה זה בגדר ככה צריך להיות הורה. אין דרך אחרת.

קיבלתי המון חום ואהבה ללא שום תנאי, וגם לא מעט פינוק. כשגדלתי התעצבנתי לפעמים שפינקו אותי יותר מדי (גם את זה נשמור לטור אחר), אבל היום אני יכול להגיד לכם שזה רק בנה אותי כי הוריי גם לימדו אותי להעריך. בכל פעם שהלכתי לחנות עם אמא שלי והיא קנתה לי צעצוע (וקנו לי לא מעט כאלה), היא תמיד הזכירה לי להגיד תודה לאבא שעבד קשה בשביל הכסף הזה. אני זוכר שהייתי מחכה שיישב על הספה, עם זר הגת היפה שלו ומול הכדורגל בטלוויזיה, ואומר לו "תודה אבא". וזה ריגש אותו כל כך.

כשגדלתי למדתי להעריך גם את הרגש של אבא שלי. הבנתי כמה הוא עמוק. מאז שהייתי ילד, אני הייתי הרגיש במשפחה. בטח ובטח לעומת אבי המנטש עם ידי העבודה המחוספסות, דון קורלואנה שמנהל את העולם. הוא אף פעם לא התבייש לחשוף רגשות, אבל תמיד היה אבא חזק. ואז הוא בכה. זה קרה כשנכנסתי לניתוח להסרת תוספתן בכיתה י', כשהרופאים בישרו שחייבים לחתוך, והוא פשוט חיבק אותי חזק ולא הפסיק לבכות, כמו תינוק. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו עירום מכל גבריות. אחר כך היה בכי שקט וחיבוק שלא עוזב כשעליתי על האוטובוס בבקו"ם, ואז בחתונה של אחותי, ועוד ועוד. ועם השנים, כשהוא התבגר וגם אנחנו, הוא הסיר מעליו כל מעטה וכל הרגש שלו התפרץ מהעיניים.

סבא יוסי ועלמה ג'ערני בשדה (צילום: תומר ושחר צלמים)
נוף ילדותי הוא עכשיו גם נוף ילדותה. איזה כיף לה | צילום: תומר ושחר צלמים

 

למה אני מספר לכם את כל זה? כי בדיוק כזה אבא אני רוצה להיות לעלמה. וכשאני שואל את עצמי מה השאיפה הכי גדולה שלי בחיים, אני עונה לעצמי שזה להיות אבא טוב. אבא שהילדים שלו יתגאו בו, יעריצו אותו, יכבדו אותו ויאהבו אותו כמו שאני אוהב את אבא שלי.

איך עושים את זה? בזה אני מתחבט כל יום. מנסה כל פעם להיות קצת יותר טוב עבורך, עלמה. להיות מספיק בבית, אבל גם לא כדי להרוויח מספיק כסף על מנת שיהיה לך הכל. לפנק, לחבק וללטף, אבל גם להיות תקיף כשצריך להציב לך גבולות. להיענות לדרישות שלך, אבל גם ללמד אותך לכבד אותי ואת אמא. לגונן עלייך, אבל לדעת לשחרר לחופשי. לכוון אותך לעשות את הבחירות הנכונות בחיים, אבל גם לתת לך לחפש את מה שהלב שלך רוצה.

היום, בגיל שלושים ואחת, אני יכול להגיד לך עלמה, שאבא שלי הצליח לעשות את כל זה. לפעמים יותר טוב, לפעמים קצת פחות. אבל בדיוק כמו שחשבתי בגיל שנתיים, אני יודע גם היום שקיבלתי את האבא הכי טוב בעולם.
ואת, כשתקראי את זה בעוד שלושים שנה, האם תעני בחיוב על השאלה: האם הייתי אבא מספיק טוב?

>> אפילו הפסקתי לעשן בשבילה. טוב נו, גם בגלל האקסית