כבר כמה חודשים שאיזה שיר מפרסומת לא מפסיק להתרוצץ לי בראש. זה כנראה היה רגע של גאונות קופירייטרית, כי לא רק השיר רץ בראשי, אלא גם הפריים היחיד והמאוד פשוט של הפרסומת לא עוזב אותי. ויודעים מה, לא רק הפריים, אלא גם התחושה שהפרסומת הזאת מעבירה בי. אני לא אגלה את שם הבירה המקסיקנית שעומדת מאחוריה, אבל כדי להבין קצת יותר טוב את הטור הזה מומלץ לקרוא אותו תוך כדי האזנה:
הפרסומת הזאת צולמה במקסיקו, אבל היא יכולה לקחת אותך לכל מקום בעולם שיש בו חוף ים, בירה, והכי חשוב: חופש. בשבילי, וכנראה עבור הרבה הורים אחרים, הפרסומת הזו מתכווצת למילה אחת: געגוע. געגוע לימים אחרים, פשוטים, כל כך פשוטים. אני מטורף על הילדים שלי, מאושר כמו שלא הייתי מימיי ולא הייתי מחליף את הסטטוס שלי עכשיו בחיים, אבל כן, לפעמים, כשאני לבד עם עצמי, אני מתגעגע לימים ההם. לפני שהם הגיעו.
ג'ק ג'ונסון, לא רינת גבאי
זה קורה לי בימים של חורף קריר, אני ברכב, ברקע מתנגן לו ג'ק ג'ונסון, והריח האפרורי של הגשם לוקח אותי לניו זילנד. זה קורה לי גם באביב, באוויר כבר יש תחושה של חופש, וניחוח זרעי הקיץ שמתמלאים ברוח לוקח אותי להודו. בימי קיץ שרביים אני חוזר ברגע לאוסטרליה, בדרכים צרות וירוקות אני מרגיש תוך שנייה ביוון, וכשאני מריח את הבושם של אשתי אני נוחת אלפי קילומטרים מכאן לחופים המטורפים של זנזיבר. זה קורה לי גם בימי החופש הגדול שמחזירים אותי לימיי כסטודנט חופשי בקיבוץ אי שם בדרום הארץ. וברגע אחד של שכרון חושים אני חוזר לדירה קטנה ומטריפה שהייתה מלאה בחברים בכל ערב, וברגע אחר, רומנטי, אני חוזר לקן יונים רומנטי במושב עוד יותר רומנטי.
כן, אני מתגעגע לימים של חופש, של רגע עם עצמי, של לשמוע במכונית את השירים שאני אוהב ולא את רינת. ימים של לקום בבוקר, כלומר בעשר בבוקר ולא בשש לפנות בוקר, לעשות טלפון לחבר וללכת איתו לים רק עם מים, מגבת ומטקות. לימים שהיה לוקח רבע שעה לצאת מהבית ולא שעתיים כי צריך לארגן תיק. לימים של בירה וסיגריה גנובה בשבת בצהריים. ללילות בהם נכנסתי למיטה מבלי הידיעה שאצטרך לקום עוד שעתיים כדי להחליף חיתול. לגדל ראסטות ולחשוב שאני הכי מגניב בעולם. לשוטט בהודו ולחיות שם בסרט. להתחפש כמה שנים למישהו אחר, אותו רועי, רק קצת יותר משוחרר. לימים שהייתי קורא עיתון, אבל באמת קורא ולא רק מחפש מבצעים על חיתולים. לראות שקיעה ולא רק מהוויטרינה בסלון. לצאת מהבית באחת עשרה בלילה ולראות את הזריחה בדרך חזרה. לריח של מיטה זרה. לימים שעבודה לא הייתה פרנסה וקריירה. לשבת לאכול ארוחת בוקר במסעדה, ולא במשמרות. לקרוא לאשתי בובה ולא אימ'וש. להתכרבל איתה גם באמצע היום. להיות חופשי ולגמרי לבד.
וכל הזמן רץ לי בראש השיר הזה מהפרסומת. מטריף אותי. גורם לי לערוג לאותם רגעים. לחייך כמו טמבל באמצע היום, סתם ככה, רק כי השיר הזה שוב קפץ לביקור. כן, אני הייתי פעם באותו סרט שהצעירים בפרסומת נראים בו. הייתי צעיר ויפה, עם גוף רזה, הרגשתי שאני יכול לבלוע את העולם. וכשהגיעו הילדים הבנתי שקצת פחות.
עוד רגע לאוסף
ואז, ביום אחד, באמצע השבוע שעבר, אספתי את עלמה מהגן ותהיתי מה לעשות איתה. שוב גן שעשועים? עוד הצגה חינמית הומת ילדים צורחים בקניון? וחשבתי לעצמי, למה לא לים? עצמי מהר מאוד ענה לי כי צריך לארגן תיק, ועד שתגיע כבר יהיה מאוחר והיא תתקרר בשעות האלה, ומה יהיה עם פירות?
ברגע אחד מאוד לא אופייני לי, מר ספונטני החליט להשתלט על השיחה ואמר יאללה, יש לך בגדים להחלפה בתיק, מגבונים (איך יצאתי פעם מהבית בלעדיהם?), תחתונים כבגד ים, קרם הגנה לא צריך בשעות האלה (אולי כן, אבל בקטנה), טלפון קטן לסבתא שתביא לי מגבת, וזהו, תוך 25 דקות היינו בים. זה היה רגע שאני אזכור כל החיים שלי כנראה. בדיוק כמו אותם רגעים מהימים ההם שצרובים במוחי. שכבתי על החוף, היא מקפצת בהנאה רבה מעליי, משחקת תופסת עם הגלים הקטנים, ואני מאושר, צופה בשקיעה, ובמוחי עולה רק שיר אחד מאיזו פרסומת אחת ומשפט אחד מתוכו: "There is no place on earth I'd rather be" .
"עלמה, את יודעת שלאבא היה פעם שיער ארוך מאוד?", ניסיתי להרשים אותה.
"אבא, אתה מבולבל, שיער ארוך זה של בנות", היא שטחה בפניי את עובדות החיים.
פייר, צודקת. הייתי מבולבל בטירוף. ואז את באת וסידרת לי את החיים.
