שבת בבוקר, תחנת הדלק ביקום, מול סטיקיית אסא. זמן הנקה: שעה וחצי

מיקה לאורה (צילום: נמרוד מירום)
בתיאבון, חומד. מיקה המהממת | צילום: נמרוד מירום

בסך הכל רצינו לצאת מהעיר. אפילו הבחור ששם לנו בדיסקרטיות על העגלה מגנטים שמזמינים את שנינו לבלות במכון הליווי הקרוב הפסיק להתייחס אלינו. גם הוא שם לב שמסלול הטיול שלנו לא משתנה. בכל יום אותה מדרכה, אותם עמודי חשמל ואותה חבורת פיליפינים שמחנה את זקניה באותו הספסל. השמועות אמרו שבעיר יש עוד מסלולי הליכה. לא הצלחנו לגלות אותם.

אני מסתכל על השמשה ומנסה להעביר את הדקות מהר יותר. סופר את המכוניות שנכנסות לתחנה, וסופר אותן שוב כשהן יוצאות ממנה. אנחנו עדיין כאן. התוכנית הייתה פשוטה – לשים את מיקה בכיסא היוקרתי במכונית ולקוות שהטלטולים יעבירו את הנסיעה בלי בעיות. הביצוע – כמעט התנגשתי במשאית כשחתכתי נתיבים כמו קצב כדי להיכנס לתחנת הדלק, רגע לפני שבתי נחנקת מזעקות הבכי שלה.

"אולי נצא לטיול?", מציעה זוגתי, "זה תמיד מרגיע אותה". בתגובה אני נועל את כל הדלתות של האוטו. "מה אתה עושה?"
אני מסתכל עליה, "את מתאמצת קצת ומסיימת את ההנקה הזאת עכשיו ואז אני מתניע את המכונית ושנינו מגיעים סוף סוף לחיפה כמו שתכננו. אם אנחנו יוצאים מהמכונית אפשר כבר להקים פה אוהל. נהיה האנשים שגרים בתחנת הדלק. זאת תהיה המורשת שלנו". ברקע, בתנו ממשיכה לינוק ולבכות בו זמנית, בלי סימנים של הפוגה מתקרבת.

הפוגה? במכונית יש סערה. "ככה זה כשיש תינוקת", היא מסננת לעברי. "במקום להבין את זה אתה כל הזמן מנסה להגיע ממקום למקום בלי הפרעה. כאילו היא לא פה. הגיע הזמן שתקבל את העובדה שהדרך ארוכה יותר ואי אפשר לדעת מתי היא תתחיל ומתי היא תיגמר".
למזלנו, המריבה מצליחה להעביר חצי שעה כאילו כלום, עד שאפילו מיקה משתעממת מאיתנו ונרדמת. רגע אחרי שאנחנו נוסעים אני שומע אותה מקללת בשפה שאני לא מבין.

יום רביעי אחר הצהריים, חניון קניון עזריאלי בתל אביב. זמן הנקה: שעה ו-40 דקות

הפעם תורה לשאול אותי: "מתי אתה חושב שנגיע?". יש היגיון בשאלה. הבית נמצא עשר דקות הליכה מהצינוק התחבורתי הזה, אבל אנחנו לא מסוגלים לזוז לעברו. הילדה רוצה אוכל. מבעד לחרכי הבטון אנחנו רואים שהערב מתחיל לרדת. מה זה משנה? ממילא אנחנו לא שמים לב לשום דבר חוץ מאורות הניאון של החניון.

"אולי ניתן לה לבכות קצת ונגמור את הסיפור?", אני מציע. שנינו יודעים שאני צוחק. אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעמוד בבכי שלה, בטח לא בפקק שצפוי לנו. "לא התכוונתי מתי נגיע הביתה", היא מבהירה. "התכוונתי, מתי נגיע לשלב שבו אנחנו מחליטים מה עושים עם החיים שלנו?"
חשבתי שלעשות ילדה זה משהו די גדול, אני מנסה לשדר אליה בטלפתיה. אבל היא לא שומעת.

"עכשיו אנחנו לא עושים כלום?", אני תוהה. "עכשיו אנחנו משחקים", פוסקת זוגתי. "די, התחילו החיים. צריך להרוויח מספיק בשביל לשרוד אותם. צריך לשלם למטפלת. צריך לשלם על דירה מספיק גדולה לכולנו. צריך לשלם על אוכל. עוד מעט היא תאכל מוצקים, אתה יודע".

"לא סיכמנו שנבקש כסף מההורים שלך?", אני תוהה.
בחניון אני לא מצליח לקנא באף אחד. אני רואה רק אנשים שממהרים להעביר את הזמן בין חלונות ראווה. "אתה משהו", מגיעה התשובה. "עכשיו אתה הורה בעצמך, אתה לא יכול לרוץ לאבא ולאמא כל הזמן. בעיקר אם הם שלי. תבקש מההורים שלך".
כשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מגלים ששכחנו את העגלה ואת התיק עם הארנקים שלנו בחניון.

יום שישי בצהריים. דרך עפר צדדית ליד קיבוץ שער העמקים. זמן הנקה: 50 דקות

אם משקה את בתה הכלה תחת החופה (צילום: רונן טלקר, פוטוסינטזה)
אני לא מאמינה שהם לא הגיעו לחופה. בטח מיקה שוב יונקת | צילום: רונן טלקר, פוטוסינטזה

של מי היה הרעיון להגיע לשתי חתונות באותו היום? כנראה שחשבנו עליו לפני הלידה, ועכשיו נתקענו. אבל למיקה לא אכפת מתי אמורה להתחיל החופה. הצורך שלה באוכל הוא מחוץ לחלל ולזמן. עכשיו. פה. זה הכל.

הפעם אני מנסה ללמוד מהניסיון ואנחנו יוצאים לסיבוב בין שקיות האשפה שזרוקות במקום שבו הצלחנו לעצור. זוגתי יוצאת עם מיקה ומחכה לי בחוץ. אבל בין המחשבה שנפספס את האירוע לבין החרדה החדשה שבפעם הבאה שנוזמן לחתונה לא נעיז לתת צ'ק, אני לא מסוגל לזוז. אולי נהפוך לאנשים שקונים רק ספר לחתונה וכולם מעלימים עין, כי "המצב שלנו ידוע".

איך הגעתי למקום הזה? אני מנסה להבין. איך כל המטלות האלה הפסיקו לשרת אותי ואני התחלתי לשרת אותן? כולם כל הזמן מבקשים שנתקדם, שנתפתח, שנגשים את כל הציפיות, ובמקום אנחנו נשארים במקום, מפוחדים מהמציאות הזאת שהזדחלה הביתה. במקום להתמודד אני מאשים את בתי, כאילו העובדה שהיא צריכה לאכול באמת עוצרת אותי.

גודל הטעות מתברר במהרה. בעוד אני הוגה לעצמי בנוחות של המזגן, זוגתי ובתי נמסות לאיטן בשמש, מחכות לי שאצטרף. אני מנסה לחשב במהירות. כמה זמן עבר? רק שתי דקות. כשאני יוצא המבט של שתיהן מבהיר לי שעברו עשר דקות שלמות. אני מנסה לחסוך לזוגתי את המאמץ ומתחיל לנזוף בעצמי ביציאה. אבל מסתבר שזה לא תחליף ראוי בשבילה.

כשאנחנו מצליחים להגיע סוף סוף לחתונה, חצי מהאורחים כבר בדרך הביתה. אני רודף אחרי אנשי הקייטרינג ומצליח להציל איזה קינוח כחלק מפרויקט הפיצוי שלקחתי על עצמי. מיקה נרדמת בלי הודעה מוקדמת, ואנחנו מוצאים את עצמנו מפזזים עם העגלה על הרחבה, כאילו תמיד נוכל לזוז לאן שנרצה.

לטור הקודם של נמרוד: בייבי, קחי את הזמן שלך