בלילות אני מתעורר מבוהל: יש לה חיה בתוך הבטן. היא גדלה שם בפנים בלי שליטה. מצמיחה ידיים ורגליים, אף ושפתיים. לוקחת ממנה אוכל ותובעת את המקום שהשתייך פעם לאיברים חיוניים. מבהירה בסדרה של בעיטות והיפוכים שגם אם הרגליים שלה עדיין מוצנעות בפנים, אנחנו בעצם הולכים אחריה. בכל מצב אחר היינו בורחים. עכשיו אנחנו מחכים שהחיה תצטרף אלינו כדי שנוכל לגדל אותה.
בבקרים אני מקווה שתמיד נישאר בהריון. הספרים שאספנו בלי הכרה במהלך תשעת החודשים האחרונים מגלים הכל: זמן הביוץ, תאריכי הבדיקות, סכנות שאורבות בדרך ואת הסיבות האמיתיות שעומדות מאחורי כל צמרמורת קלה או כאבים פנימיים בלתי נסבלים. רק איך קוראים לה הם לא טרחו לכתוב. או מתי היא מתחילה לחלום, ועל מה. ולמה היא זזה בבטן רק כשהיא שומעת מוזיקה ארגנטינאית, אבל את הזמרים הגדולים של ברזיל היא מקבלת בקרירות. ומתי כבר ימציאו אולטרה-סאונד שמגלה חוש הומור?
אני מחפש נחמה במנוסים ממני, אבל מתקפת הפוריות סביבנו לא מעודדת. "למה היא לא אומרת לי תודה?", התלונן אחד מאלפי חברינו שנולד להם ילד בשנה האחרונה. בתו הייתה בת שבועיים. "אני נותן לה את כל מה שיש לי, והיא בוכה. זה כל מה שהיא יודעת לעשות. מה עם איזה חיוך לאבא?". צודק.
הילדים מציבים בפנינו דרישות עוד לפני שנולדו, ולא טורחים אפילו לפרט אותן. הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שהם דורשים. כשהם היו בבטן אי אפשר היה לראות מה עובר עליהם, ואפשר היה להשלים עם העובדה שאנחנו מנחשים. כשהם יוצאים לא נראה שהמצב משתפר. "עכשיו", אומר החבר. "עכשיו היא גם רוצה שם! גם את זה אני צריך לספק לה. למה היא לא לוקחת קצת אחריות על הסיפור הזה?".
אחרי רצפת האגן רואים את האור
מגיע לנו פיצוי, ועוד תוספת על הפחד. הפחד שעל הדף החלק הזה בדמות תינוק שמתפרץ אל תוך חיינו לא מסתתרת יצירת המופת שתמיד חלמנו לכתוב. רק שורה של שרבוטים שהצלחנו להגניב רגע לפני המועד הסופי. בסך הכל תינוק שבוכה, מוחה על העוול שעשינו לו.
אין ספק בכלל שאנחנו הצד האשם בסיפור הזה. מפרויד ועד האישה בספסל בגינה ליד הבית, כולם מספרים איך אנחנו עומדים להיכשל בהבנה של בתנו המתקרבת. בהבנה של הצרכים. בהתחשבות במצבו המיוחד של מי שבינתיים עוד מנסה להפריד בין מים לשמיים בעולם החדש והמוזר שהיא נקלעה אליו. העולם שאנחנו הכרחנו אותה לצאת אליו. יש אנשים שנזכרים לשנוא את ההורים שלהם רק כשנולד אח או אחות. אף אחד לא זוכר שבעצם העוול הראשוני הרבה יותר עמוק. הם קיבלו כל מה שהם צריכים באווירה נעימה ומגוננת ואנחנו הוצאנו אותם משם. בכוח. פלא שתינוקות מסרבים לתת לעצמם שם או להגיד מה הם בדיוק רוצים? הם שותקים, מלאי חרדה ועלבון, כדי להזכיר לנו שאם רצינו כל כך משפחה גדולה, כדאי שנעבוד קצת.
לפנות ערב אני מדמיין את הלידה לא מהצד של זוגתי, אלא מהצד של בתנו שעדיין לא נולדה. אולי שם אמצא רמזים למי היא באמת. אנחנו מרחפים ביחד בתוך שק מי השפיר, שומעים מבחוץ את שיר הערש שהאם לעתיד שרה לה בכל לילה, כדי שתתחיל ללמוד את המלים כבר עכשיו. פתאום מתחילה משיכה, ושנינו נדחפים למטה למטה. באופן מפחיד וחסר רחמים אנחנו נדחפים בגסות, מטולטלים מצד לצד, נתונים ללחצים ולזעזועים. לחץ קשה, מכאיב ואכזרי.
רגע לפני שהכאב הופך לבלתי נסבל, אני רואה אותה מגיעה אל השלב האחרון, שאותו שכחתי כמעט מיד אחרי קורס ההכנה ללידה. אי שם ליד רצפת האגן אי אפשר לראות את האור מבחוץ. היא צריכה למתוח את גופה קטן ולהרים את הראש כדי לצאת לאוויר העולם. גם היא רוצה להצטרף אלינו, להיות חלק מאיתנו, לגלות בעצמה מה אפשר לכתוב על הדף החלק הזה, ומה כבר נרשם. כאילו ההחלטה להיכנס להריון הייתה גם שלה.
לאט לאט אני מוריד מעצמי את ההגנות והפחדים, ושומר אותם לימים שיבואו. אני יודע שהם לא הולכים לשום מקום, אבל כבר לא מוכן שיעצרו אותי בדרך. "היי", אני אומר לבת שלי, רגע לפני שהיא יוצאת לאוויר העולם והופכת לתערובת של שמחה ושגרה, "כדאי שתמהרי, גם אני עומד להיוולד מחדש".