היעד הבא כבר הוצב. "אתה כבר אוהב אותה?", שואלת זוגתי, ברגע נדיר בו גופה ונפשה מתאחדים לדבר מה שאינו כולל הנקה; "אתה כבר אוהב אותה?", שואל חבר טוב בטלפון אחרי הברכות על הלידה; "אתה כבר אוהב אותה?", שואל מוכר המכולת בשכונה, ששמע על הלידה מהסבתא הקורנת מאושר; "אתה כבר אוהב אותה?", שואלת הזרה המוחלטת ברחוב, רגע אחרי שהיא נוזפת בי על כך שהשמיכה שבה אני משתמש לכסות את בתי אינה עבה מספיק.
כמו חייל שנשלח הביתה משדה הקרב בלי סיבה מיוחדת, השמחה חלחלה אליי לאט. לא ידעתי שאפשר לבחור. לתומי חשבתי שכל הסובבים אותי מניחים שאני מאוהב בבתי הטריה עד אין קץ והיחיד שיידע אי פעם אם במקרה אסטה מדרך הישר הוא פסיכולוג יקר ערך וחד אוזן, שיקלוט את נימי הזעם העדינים שאשדר לו באחד ממשברי הגיל אליהם נרשמתי מראש. אך לא כך הוא.
מתברר שהעולם הסיק שביני ובינה שוררים יחסים קורקטיים בלבד. אהבה – זה יעד שצריך לכבוש. אבל מי הוא הכובש ומי הנכבש?
ידעתי מה קורה בתוך נפשה הצעירה
בזמן ההריון שברתי בצורת נפשית והתחלתי לבכות שוב. כל ילדה בכל סרט הוליוודי מעוט תסריט שקראה "אבא, אל תלך", עוררה בי סערת רגשות שלא יכולתי לעמוד בפניה. הדמעות זלגו משך דקות ארוכות בלי שאוכל להשתלט עליהן, ולמען האמת, גם בלי שארצה. התחושות הללו, האמנתי, יתפרצו בעוצמה בלתי מוכרת ברגע הלידה עצמו, וימשיכו להכות גלים ימים אחריו.
אבל מבעד לדמעות האושר שלי, כשצפיתי בבתי עושה את המרחק הבלתי נתפס אל זרועותיה המצפות של זוגתי, לא יכולתי להבחין שהמבט שעל פניה אינו המבט השליו שמתנחל בלבבות כל מי שנועץ מבטו בתינוקות. על פניה של הפעוטה, שאת זמנה על פני האדמה ספרנו אז עדיין בדקות, היה מבט מלא בזעם. עיניה פעורות למולי, מצחה מכווץ ופיה מעוקל בזווית שהבהירה שלו הייתה יודעת לדבר הייתה ממטירה עלי קללות נמרצות באותו הרגע. את ההתרגשות החליפה תחושת פאניקה מסוג בלתי מוכר.
על כל זאת יכולתי להתגבר, לולא הפנים שהביטו אלי בכעס איום היו מוכרות עד כאב. אלה היו הפנים שלי. כאילו מישהו לקח את דמותי והלביש אותה על התינוקת הזערורית. בעיה. במרבית האנשים אני נוהג בנדיבות, לעתים באצילות, אם יורשה לי להלל את עצמי. חבר צועק, עמיתה לעבודה משתוללת, איש ברחוב שמדבר אליי בשפה זרה, בכולם אני מחפש רק את הטוב. אבל עם עצמי אני נוהג להחמיר. מאוד, אפילו. האם יכולתי לנהוג אחרת בהעתק הקטן שלי שזה עתה נולד? כיוון שזה היה אני, ידעתי בדיוק מה קורה בתוך נפשה הצעירה. לא יכולתי שלא לחשוד במניעיה, ולתהות האם היא ראויה למרבצי הרגש שנחשפו אצלי.
כשיצאנו מבית החולים גיליתי שאני לא לבד. האהבה לתינוקות הטריים שנולדו סביבי התגלתה כפונקציה מתמטית פשוטה של שעות השינה שלהם חלקי כמות המאמץ שהשקיעו ההורים. הגדילה לעשות חברתי מיכל. בשמחה ובששון היא קראה לבנה נועם, ומילאה אותו בכל החיבוקים והנשיקות הנדרשים בחוק. אלא שזמן קצר לאחר מכן, כשנסגרה דלת הבית אחרי אחרון האורחים שהגיעו לחזות בפלא, החל נועם הקטן לבכות ולא הפסיק במשך חודשים על גבי חודשים. ניסיונות ההנקה, הנחמה והליטוף לא הועילו. נועם לא היה מרוצה. גם הרופאה הכי טובה במדינה הצליחה רק לומר ש"יש ילדים שהם פשוט בכיינים". שותפה לחיים מיהר לקצר את חופשתו והעמיס על עצמו עוד ועוד בעבודה כדי לחזור הביתה מאוחר והשאיר אותה לגורלה.
במהרה הפך המבט החומל של מיכל למבט זועף ולבסוף למבט מזוגג ועייף, שמשותף רק למי שיודעות שהאושר הקטן שנולד הפך לגזירת גורל. למזלו של נועם, שנים של חינוך לרגשות אשם לא אפשרו לאמו להזניח אותו לגמרי, אבל היא לא הייתה מוכנה להתעלם מהמציאות. "זה לא ילד נעים, ואין סיבה שיקראו לו נועם", אמרה, כמעט יורקת את המלים מפיה. באופן הולם, שמו שונה ליריב.
איפה מתחבאת האהבה שלי?
מנגד, עמדו כל החברים שהופתעו כל כך שהפכו להורים, אחרי שנים ארוכות שהם היו "הילדים", עד שלא ממש האמינו שהם באמת ראויים לכל העניין. "כשיצאנו מבית החולים, הרגשנו כמו גנבים", סיפר לי אחד מהם. "היינו בשוק שהלכנו, והם נתנו לנו לשמור את הילד! אנחנו עדיין מחכים שמישהו יצלצל ויבקש אותו בחזרה. בינתיים דיברנו על זה כולנו, הוא מוכן שנישאר ההורים שלו". אם אתה רודף כל הזמן אחרי האהבה של הילד שלך, מתי מגיעים למטרה?
מאז אותם רגעים ותהיות פילוסופיות הרות גורל, התפזרתי לכל הכיוונים. התינוקת הקטנה הפכה לסדרת מטרות שיש להשיגן: להניק, לחתל, למרוח, להרגיע, להלביש, לכסות, להדליק, לרחוץ, להניף. סדר הפעולות משתנה מדי פעם, אבל לא מספיק כדי שארד מהסחרחרת ואשאל את עצמי שאלות על רגשות. במילא כולם שואלים עבורי. החיים מחוץ לעולם התינוקות התעקשו גם הם להמשיך במסלולם ולדרוש את ההתייחסות הבירוקרטית האופיינית להם.
אז איפה מתחבאת האהבה שלי? בתוך החיתולים? בטיפות העיניים היומיות? בשמיכה שמכסה אותה? אולי בעובדה שלא הצלחתי לקנא באף זוג צעיר שעבר מולי ברחוב, אפילו שידעתי שהם יכולים ללכת ולבוא כרצונם, להיפרד ולחזור בלי מגבלות כלשהן, בניגוד אליי? ואולי היא מסתתרת בחיוך הבלתי רצוני של בתי, שדומה להפליא לחיוך שלי, שבכל זאת מצליח להוריד ממני דמעה אחת קטנה.