"אמא, הגענו לאמריקה?" שאל ניצן כשירדנו מהאוטו בלב שדרות הגעתון הסואנות בנהריה. עברו כבר שבועיים מאז שסיפרתי לבנים שאנחנו עוברים מהקיבוץ הקטן לעולם הגדול, ומבחינתם זה עמד להתחיל בכל רגע.
"זו לא אמריקה, חמוד", אמרתי בדאגה לילד ואחזתי בידו, "אבל זה דומה. דומה מאוד".

הטיסה שלנו בעוד חודש, שבוע, שלושה ימים, יומיים, מחר. כולם שואלים אותי אם כבר סיימנו לארוז (לא, אבל אני עובדת מסודר, אני בשליטה, הכל יהיה מוכן בזמן), אם אני כבר מתרגשת. אני עונה שאין רגשות – יש משימות ביומן שצריך לתקתק. אולי כשאראה את אבא שלי נפרד מהנכדים שלו בשדה התעופה הרגש יופיע. מתחשק לי שהוא יופיע סוף סוף, שהבכי יציף לי את הגרון ואת העיניים, שארגיש שאני נפרדת, שזה ייכנס לי ללב. כי בינתיים הלב ריק - לא לחץ, לא עצב, לא פחד, לא שמחה, לא התרגשות.
נוסעת, נוסעים. זה מה שהחלטנו.

מי אני הולכת להיות שם, נועה המוזנחת או נועה המשודרגת?

פוסט דוקטורט זו הזדמנות מצוינת שלא מפספסים. אני יודעת שזו קפיצת דרך משמעותית בהתפתחות המקצועית שלו, ומהאנשים מסביב אני מבינה שמובטחים לי גם "גיבוש משפחתי", "חתיכת חוויה", והכי חשוב, "הבנים ירוויחו אנגלית". ההתפתחות המקצועית שלו חשובה והכרחית, אבל לגבי כל היתר יש לי קצת ספקות. "גיבוש משפחתי" נשמע לי כמו שם קוד ל"שני הורים ושני ילדים לכודים יחד בבית בחורף אין סופי", ו"חוויה", כידוע, היא שם העצם "סבל" בהטיה לזמן עבר ("זוכרים שעלינו על הכביש המהיר הלא נכון והגענו בטעות למינסוטה והיינו צריכים לחזור בנהיגה של תשע שעות ואז היה פנצ'ר בגלגל וחיפשנו שעה תחנת דלק והבנים צרחו מאחורה ואני רציתי למות? איזו חוויה זו הייתה!"). בנוגע לאנגלית – ניצן ונבו בני שלוש וארבע, והם באמת אמורים ללמוד אנגלית מהר. אבל כשנחזור בעוד שנתיים הם כנראה יאבדו את האנגלית באותה המהירות בה יאבדו את הנכונות לאכול פיש סטיקס. אז נשארנו בעיקר עם סיפור ההתפתחות המקצועית שלו; וברור שהוא זה אני, וטובת המשפחה, ובאשר ילך אלך והכל, אבל לא אני חלמתי את הנסיעה הזו, ולכן אולי זה לא כזה מפתיע שאני לא מרגישה שום דבר בקשר אליה.

ובכלל, איך הרגש יכול להכיל משהו כל כך גדול? הכל עומד להשתנות. איך אורזים לשינוי כזה עצום? מה לוקחים ומה משאירים מאחור? התחלתי לארוז שלושה שבועות לפני הטיסה, כדי לא להגיע לרגע האחרון. אנחנו טסים עם שש מזוודות, ואת כל שאר החפצים שלנו משאירים בקרטונים במחסן בקיבוץ (בתשלום, תירגעו. אין יותר דברים בחינם). במקום לפזר ולמכור ולתרום את תכולת הדירה שלנו, אני מכניסה ה-כל לאחסון, מתוך מחשבה ילדותית להמשיך את החיים בעוד שנתיים בדיוק מאיפה שהם הפסיקו. אני לא לוקחת בחשבון שאולי הבגדים שאמצא במחסן כשאחזור כבר בכלל לא יהיו באופנה, או שלא יעלו עליי. אני לא מסוגלת לתפוס שיהיו לי, כנראה, די הרבה בגדים חדשים, והישנים לא יהיו רלוונטיים בכלל.

אין תמונה
באשר תלך אלך והכל

ומה אם מה שאומרים נכון – מה אם לא נחזור? כולם אומרים שהם נוסעים רק לשנה-שנתיים, ואז נתקעים עוד שנה ועוד שנה ועוד עשרים. כרגיל, אני חושבת שאני מיוחדת. לי זה לא יקרה! אבל אולי כדאי, ליתר בטחון, לקחת איתי את הסווטשירט הסנטימנטלי שאני הכי אוהבת. החורף עשוי להיות ארוך.

כשנגיע למדיסון, בירת ויסקונסין שבמידווסט, עיר אוניברסיטאית קטנה שהיא בעצם נהריה של המערב התיכון, תחכה לנו שם דירה צנועה ועמוסה בחפצים שקנינו מבעוד מועד ממשפחה ישראלית שעוזבת רגע לפני שאנחנו מגיעים. יהיו שם רהיטים וכלי מטבח וקצת משחקים לילדים ואפילו מגפי נשים לשלג מידה 39 (היא נועלת 38, אבל עם זוג גרביים עבות הן התאימו לה בול). יהיה שם בעצם את כל מה שאנחנו צריכים כדי להתחיל מחדש, וזה מרגיע אותי מאוד. האריזה, אם ככה, צריכה להיות מאוד מינימלית ומאוד מדויקת.

בחרתי את הג'ינס שאני הכי אוהבת, כמה משחקי ליבה של הבנים שיזכירו להם את הבית ומזכרת מסבתא, שמי יודע אם אראה אותה שוב. בתחושת תיעוב עצמי זרקתי למזוודה גם שלושה בקבוקים של משככי כאבים לילדים, גם אדביל וגם נורופן וגם נובימול, פשוט כי הם היו חדשים לגמרי וסגורים והתקמצנתי לוותר עליהם. נבו בחר את דמויות הפליימוביל שהוא הכי אוהב, ניצן בחר שני ספרים, ואני לא הצלחתי להיסגר על הרכב המלתחה שתלך איתי הלאה. נוחה? מעודכנת? מושקעת? איזו נועה אני הולכת להיות שם, מוזנחת או מטופחת? לא הולכת להיות לי שם פרסונה עצמאית, בעצם. אף אחד לא יידע מי אני, אני לא אשתתף בישיבות בעבודה, אני בכלל לא אלך לעבודה. למה שאתלבש יפה? אני אהיה רק האישה של, מסיעה לגן ומהגן ונקברת כל שאר היום בבית. מה אעשה עוד? האם אעבוד? האם יהיו לי חיי חברה? אם אין לי מושג מי אני הולכת להיות בחיים החדשים, אז איך אני אמורה לארוז למישהי הזו בגדים?

נועה לפני ואחרי (צילום: (משמאל) אורית פניני)
לאיזו נועה לארוז? | צילום: (משמאל) אורית פניני

חצי שעה לפני היציאה מהבית, והמזוודות עדיין לא סגורות. עוד לא הכל טופל: לא הספקתי להעביר את תכולת המזווה שלנו למטבח של ההורים שלי, לא סיימתי לבחור דיסקים עם שירי ילדים בעברית שניקח איתנו, לא החלטתי עדיין אם כדאי לי לקחת חבילת ממו קטנה שמדביקים על המקרר, או שזה יהיה ממש דבר מוזר לעשות.
"אבל עוד לא סיימתי לארוז", אני מתמוטטת, "אני לא מוכנה".
טל, הדוקטור שבזכותו אנחנו נוסעים לפוסט, מסתכל עליי בתדהמה. בשבועות האחרונים ביקשתי ממנו לא להתערב לי באריזות, והוא הניח לי "לעשות את הריקוד המוזר שלך, בו את עוברת עם חפצים מחדר לחדר בצורה לא קוהרנטית כמוכת טירוף", ואמר שלמרות שאני כנראה האורזת הגרועה ביותר בעולם - הוא סומך עליי שהכל יהיה מוכן בזמן.

איך הגעתי למצב כזה? איך אני נוסעת לשנתיים ומשאירה מאחורי דירה לא מתוקתקת, לא מסודרת, מלאה בפריטים מפוזרים שאף אחד חוץ ממני לא ידע מה לעשות בהם? זה די ברור שאיבדתי שליטה. אין דבר גרוע מאשר להתחיל חיים חדשים בלי לסגור כמו שצריך את הישנים.
"אנחנו צריכים לצאת", טל אומר.

הבנים ישנים במיטות שלהם עד הרגע האחרון, כי לא רציתי לחסל להם את החדר ולשמוט תחתיהם את הקרקע הבטוחה מוקדם מדי. אני לוקחת אותם ערומים לאוטו, כדי לא להעיר אותם, ושוכחת מאחורי את הבגדים המקופלים על המדף שהכנתי להם לנסיעה. נצטרך לפתוח את המזוודות ולשלוף להם משהו אחר ללבוש. האוטו מתחיל לנסוע והדמעות יורדות לי על הלחיים. אף אחד לא רואה. מה יהיה על המצעים שהם כרגע ישנו עליהם? לאיזה גורל של חוסר וודאות הפקרתי אותם? איפה אמצא אותם כשנחזור?

חוץ משש המזוודות שבבגאז', כל מה שאני לוקחת איתי זה את שלושת בני המשפחה שלי. זה נשמע מנחם, אבל שניים מהם קטינים שלא מבדילים בין העולם החדש לבין שדרות הגעתון, אז כמה כבר הם יכולים לעזור? וזה מלחיץ. מה אם אני אריב עם טל? מה אם הבנים יטריפו אותי? שם זה רק אני והם – אין מעגלי תמיכה נוספים, אין עולמות תוכן אחרים מסביב שאפשר לברוח אליהם. רק אנחנו.

כולם אומרים לי שלעבור לאמריקה זה שדרוג מטורף, שהחיים שם הרבה יותר נוחים, שיהיה לנו כיף, שזו הרפתקה של פעם בחיים. אני חושבת על זה שיש לי כאן את כל מה שרציתי. איך אפשר להשתדרג עוד מזה?
לפחות הבנים ישנים ולא צורחים מאחורה. לפנינו טיסה של 14 שעות, זו הולכת להיות חתיכת חוויה.

נבו וניצן נפרדים מסבא (צילום: נועה יחיאלי)
סבא נעם נפרד מנבו וניצן בשדה התעופה. היה מרגש | צילום: נועה יחיאלי

שלושה דברים שלמדתי אחרי חודש באמריקה

באמריקה אפשר למצוא הכל? נראה אתכם מוצאים ציפה לשמיכה
האמריקאים חושבים שסדין בלי גומי זו ציפה ראויה לשמיכה, כלומר הם מתכסים בסדין ומעליו מניחים את שמיכת הפוך שלהם. בעשותם כך הם למעשה מאפשרים לנוצות האווז לצאת מהשמיכה אל חלל החדר בחופשיות ולדקור אנשים כאוות (כאווז) נפשן.
האמריקאים לא שמעו על וואטסאפ
"אז איך אתם מתקשרים זה עם זה?", שאלתי בתדהמה כשגיליתי באסיפת ההורים בגן שרק לישראלים יש אובססיה לשני ויים כחולים.
"בהודעות טקסט?" ענו לי נבוכים ההורים המקומיים.
"זה כל כך פרימיטיבי!" מלמלתי לעצמי. "מזל שהגענו מישראל והבאנו לכם מעט קידמה".
הם מודדים הכל לא כמו שצריך
כבר חודש שאין לי מושג כמה אני שוקלת, באיזו מהירות אני נוסעת, מה מזג האוויר מחר או איך להזמין יותר מעגבנייה אחת בקניה אונליין. פאונד? מייל? פרנהייט? אונקיה? תגידו, באיזו מאה נשארתם? מי מודד ככה היום דברים? אתם יודעים מה זה אונקיה? "אדם לוקח מחברו ליטרא של בשר ואומר לו: הוסף לי. כמה הוסיף לו? אונקיה" (דברים רבה, אלה הדברים, פרשה א, סימן יג. כמו כן: ויקיפדיה).

>> לפני חצי שנה נועה הפכה ממוזנחת למטופחת בטור "משתדרגת"