אני מרגישה שאני רגע לפני פריצת דרך. אם רק היה לי עוד טיפה זמן, אם רק היינו נשארים פה עוד קצת, אפילו עוד חצי שנה, אני פשוט יודעת שהאנגלית שלי הייתה עושה קפיצה משמעותית. אבל אנחנו חוזרים בעוד שניה ואני לנצח אצטרך לחיות עם ההשפלה שחזרתי משנתיים בארצות הברית ואני עדיין מדברת אנגלית גרועה. מה הבעיה שלי? למה זה לא נכנס?
יש לי חברים בארץ שמדברים אנגלית מדהימה, זה משגע אותי. מאיפה הם יודעים את כל הביטויים האלה? לקח לי חצי שנה להבין איך אומרים "לרדת מהאוטובוס" (Get off ולא Go down). זו לא מילה שאפשר לשאול את מורפיקס או את גוגל טרנסלייט, זה משהו שצריך פשוט לשמוע כדי להכיר, אז איך יכול להיות שהם חיים בישראל והם יודעים את זה, ואני חיה כאן ואני לא? זה הכל מצפייה בסדרות? כמה זמן פנוי יש לאנשים שהם רואים מספיק טלוויזיה כדי ללמוד דרכה שפה?
"למה לא לקחתי קורס אנגלית רציני? למה לא התחברתי יותר עם אמריקאים? למה לא הלכתי לעבוד במשהו שדורש חיכוך עם האוכלוסייה המקומית? איך פספסתי את ההזדמנות הזו?" אני מייסרת את עצמי.
>>>בשבוע שעבר סיפרתי לכם איך היה נראה העתיד שלי אם היינו נשארים<<<
"את לא מדברת כל כך גרוע, עשית התקדמות משמעותית", טל מנסה לנחם אותי. "כשהגענו בקושי הצלחת לבטא את עצמך. עכשיו את יכולה להגיד בדיחה צינית, ואנשים מבינים אותך וצוחקים".
"בישראל אני לא אעז לפתוח את הפה ולדבר באנגלית, זו פאדיחה", התעקשתי. "אם הייתי שומעת מישהו שחזר משנתיים בארה"ב ומדבר ככה, הייתי בטוח חושבת בלב שהוא עלוב".
מתברר ששפה זה לא רק להכיר מילים
זה לא שאני לא מחמירה עם עצמי. יש סיטואציות שבהן אני מפטפטת קולח, כל המילים נופלות לי לפה בדיוק לפי הסדר, אני ממריאה, אני עפה על עצמי – ואז מתרסקת. פתאום אני נתקעת, המילים שאני צריכה לא נגישות לי, אני יודעת שהן קיימות לי במוח אבל אני לא מצליחה להגיע אליהן. אני נבלמת במאה קמ"ש, מגמגמת, ממלמלת משפט לא תקני בשקט, אולי בני השיחה לא ישימו לב.
"וואו, את מה זה מחמירה עם עצמך", אומרת לי הדר, מאמנת המבטא שלי. "גם האמריקאים עצמם לא מדברים בדקדוק מושלם, את לא נשמעת רע כמו שאת חושבת".
אף אחד לא ממש מבין למה בחרתי להשקיע את הזמן שלי באימון מבטא, וגם אני לא ממש מבינה, אבל זו הייתה בחירה מעולה. גיליתי את הדר ואת בית הספר שלה " The Accent's Way" כשראיתי במקרה סרטון שלה בפייסבוק, בו היא הסבירה איך להגות נכון את המילה Girl, ואחרי שצפיתי בו הרגשתי שהחיים לי לא יוכלו לחזור להיות אותו הדבר. במשך כמה חודשים נפגשנו בערך אחת לשבוע לשיעור סקייפ של שעה. היא לימדה אותי ששפה זה לא רק להכיר מילים ולדעת לסדר אותם בתוך משפטים – זה גם מכלול התנועות וההגאים שיוצרים אותה, וגם האינטונציה, המוזיקה בה מדברים.
"יש הרבה ישראלים עם אוצר מילים ענק וגראמר מושלם – אבל הם מדברים במבטא ישראלי ובאינטונציה ישראלית, וזה מאוד פוגע בבהירות שלהם", הדר הסבירה לי, "למשל, האמריקאים יכולים לחשוב שהם שואלים שאלה כשהם לא, או שהם עומדים להמשיך את המשפט למרות שהם סיימו אותו. אנגלית באינטונציה ישראלית יכולה גם לעבור כחוסר סבלנות, אגרסיביות או ציניות".
"זה לא דוג, זה דאאאג", התחלתי לתקן את טל כל הזמן.
"תעזבי אותי", הוא ביקש.
"אבל רק תקשיב שניה, זה ממש מעניין! אנחנו אומרים דוג, כלב, אבל זה פשוט לא נכון, אין קשר בין איך שכותבים את המילה הזו לבין איך שמבטאים אותה, התנועה פה יותר דומה ל-A מאשר ל-O", הסברתי לו בהתרגשות. "אתה מבין את הקטע? המורות לאנגלית פשוט לימדו אותנו לדבר אנגלית לא נכון, וזה קשה לתקן. אנחנו לוקחים את האנגלית ומחילים עליה את הצלילים של השפה שלנו, וזה לא עובד ככה, לכל שפה יש דרך אחרת לדבר אותה. צריך לשחרר את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים, לפתוח את האוזניים ולהתחיל לשמוע את האנגלית מחדש".
"תפסיקי לדבר איתי על זה, זה משעמם אותי כל כך", טל התחנן. מאז שהתחלתי את הקורס עם הדר אני חופרת לו. האמת היא שהתאהבתי בנושא הזה לגמרי: זה נשמע משעמם אבל זה ממש מרתק אותי. אני לא מפסיקה לחקור את זה. אני נוהגת באוטו ומדברת עם הבנים, ופתאום נתקעת.
"ט'רזדיי, ט'רזדיי, ט'רזזזזזזז, ט'רזזדיי", אני חוזרת שוב ושוב, לועסת את המילה, מנסה להבין אותה עד הסוף.
"אמא, מה את עושה?" נבו שואל מהמושב האחורי.
"כלום, מתאמנת", אני עונה לו.
"תפסיקי", הוא מתעצבן.
לא אכפת לי שהם כולם שונאים את זה, אני חולה על המבטא האמריקאי. כדי לבטא את התנועות שלהם צריך לשחרר את הפאסון ולהוציא קולות שלא טבעיים לנו ושקצת מביך אותנו להוציא, אבל אני מזכירה לעצמי שבשביל האמריקאי ששומע אותי זה לא נשמע כמו קול מוזר; זו השפה שלו. זה כיף לי להגיד "וודבדה" במקום ווטר בטל ו"קאאפי" במקום קופי, ואפילו לא אכפת לי אם ישראלים אחרים פה שמים לב שאני וואנבי ומגלגלים עליי בלב עיניים.
ועכשיו לחזור למבטא ישראלי
פעם אחת פגשתי כאן ישראלית קצת מבוגרת שדיברה אנגלית עם מבטא ישראלי נקי, כמו אבא שלי, כזה עם ר' מזרח תיכונית ובלי שום גינונים, וקצת קינאתי בה על התעוזה, על האותנטיות, על זה שלא אכפת לה איך זה נשמע, זו היא וככה היא מדברת. מצד שני, לא ככה מדברים אנגלית; היום אני מבינה שמבטא זה פשוט דרך לדבר את השפה לא נכון.
ברור לי גם שכמה שהמבטא שלי אולי נשמע טוב באמריקה –בארץ זה יישמע רע מאוד. אם הייתי שומעת ישראלי מדבר ככה אנגלית בישראל הייתי חושבת שהוא מגה פלצן וחופשי הייתי מגלגלת עליו עיניים.
"כן, צריך לעשות סוויצ' במוח ולחזור למבטא הישראלי", הדר מסכימה איתי, "אם את תדברי עברית ותשרבבי פנימה מילה או ביטוי שגור באנגלית, נגיד Sorry, ואת פתאום תגידי סאווי במבטא אמריקאי במקום פשוט סורי, זה באמת יישמע קצת מעפן".
יש עדיין מיליון מילים שאני טועה בהן, וזה תמיד פאדיחה: רק לאחרונה גיליתי שבמילה Focus אין את התנועה U, ושצריך להגיד פוקס. יש עדיין צמדי מילים שנשמעים לי אותו הדבר, אני לא מרגישה בהבדל בין פלאש של להוריד את המים בשירותים לבין פלאש גיבור העל, ונבו וניצן שכן שומעים את ההבדל קצת נעלבים מזה.
אבל גם אם האנגלית שלי עדיין לגמרי סאקס, אחרי כמה חודשים של תרגול עם הדר אני חייבת להודות שזה נהיה יותר ויותר קל. השרירים של הלשון התגמשו, ה-TH מחליק לי הרבה יותר בקלות, אני כבר כמעט לא מרגישה אף פעם שנשברות לי השיניים כשאני מדברת. ואולי זה היתרון המשמעותי ביותר שהקורס הזה נתן לי – הוא לא שיפר לי את אוצר המילים והוא לא תרם לגראמר שלי, אבל הוא גרם לי להישמע יותר קולחת. כשאני נשמעת לעצמי יותר טוב הביטחון שלי עולה, וכשהביטחון שלי עולה אני מרשה לעצמי להמשיך לדבר, להתנסות, להתאמן, כי רק ככה הרי לומדים. או מסדרות.