סליחה, גברת? הילדים שלך בהמות

רק כשעמדנו מול הקופה עם עגלת הקניות העמוסה הבנתי שיש לי בעיה, אבל כבר היה מאוחר מדי. החשבון הראה 290 דולר והכרטיס שלי מוגבל רק ל-200, אלוהים יודע למה. צריך להשיג מהר עוד 90 דולר והבנים מתרוצצים בצווחות בין הרגליים של האיש שאורז את השקיות. ניסיתי לגהץ עם הכרטיס הישראלי, הקופאי הרים את הראש מהמכשיר והנהן לשלילה, הבנים עברו להתגוששות עליזה וקולנית על הרצפה. מצאתי בארנק 30 דולר בשטרות, ביקשתי מהבנים לשבת בשקט ולהפסיק להשתולל אבל הם התלהבו עוד יותר ותפסו לי כל אחד רגל. התחלתי לחפש מה להוריד מהעגלה, הנה את הבננות אפשר להחזיר וגם את הגרנולה, וכמה עוד חסר? לא הצלחתי להבין אם הקופאי אומר 14 או 40, זה פאקינג נשמע אותו הדבר גם בפעם השלישית ששאלתי, ואלוהים איזה תור כבר יש פה מאחורי ואני בקושי מצליחה לצעוד את הצעד הקטן שבין העגלה לקופה כי שני ילדים תלויים לי על הרגליים. "תרדו ממני! מספיק כבר!" צרחתי עליהם, כל התור מסתכל, חם לי, נבו וניצן צוחקים באושר. הקופאי מחכה בסבלנות, זו חנות גדולה שידועה במחירים הנוחים שלה והוא רגיל ללקוחות כמונו, כאלה שאין להם כסף באשראי ושהילדים שלהם לא יודעים להתנהג.

"אנחנו מורידים את הרמה בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו פה", אמר לי טל, הדוקטור שבשביל הפוסט דוקטורט שלו הגענו לאמריקה, כשסיפרתי לו מה קרה. וזה נכון: כמה ימים לפני כן הלכתי עם הילדים לשיעור קרטה של נבו. כל הילדים האמריקאים ישבו בשקט וחיכו לשיעור ורק הבנים שלי רצו מסביב וצרחו, למרות המחאות שלי. בסוף המנהלת בכבודה ובעצמה גערה בהם ואני גררתי אותם החוצה יחפים בקור של 3 מעלות כי ניצן לא הסכים לנעול נעליים. איזה בושות.

למה הבנים שלי הם היחידים שאומרים לילדים אחרים "אני אהרוג אותך"?

אנחנו וייט טראש. כשעזבתי את ישראל איבדתי בבת אחת את רוב הפריבילגיות שלי. אני אמנם לבנה, שזה מעל המלוכסנים, השחורים או דוברי הספרדית בהיררכית האוכלוסיות המוחלשות פה, אבל אני מהגרת, די עניה ומסתובבת תמיד עם שני ילדים קצת מלוכלכים שמתנהגים נורא. גם בישראל הם התנהגו אותו הדבר, אבל בארץ בחיים לא התפדחתי מזה. בישראל כל קופאי בסופר היה מזהה בתוך רגע את הסיווג המעמדי שלי: יהודייה, לבנה, מדברת עברית במשלב לשוני גבוה – כלומר אני מהאליטה הישנה, מעמד בינוני, אקדמאית ובת להורים אקדמאים, כנראה שבעלת שורשים בהתיישבות העובדת, סיכוי טוב שסמולנית. גם אם הילדים שלי השתוללו במקום ציבורי, ידעתי שכולם יודעים שאני אישה עובדת ושהילדים שלי הולכים לגן ושבסך הכל אנחנו משפחה מתורבתת, קוראים מאיר שלו, מספרים לילדים לאה גולדברג, נוסעים לטייל בשבת בגולן. והנה פה עכשיו אף אחד לא יודע עליי כלום, ואני מגישה נחותה ומובכת רוב הזמן.

מאז שהגענו הנה אני מסתכלת על הבנים שלי כשהם משתוללים במשחקיה בקניון המקומי ואני פשוט מזדעזעת. הם מתאבקים ומפילים אחד את השני מתוך משחק ונראים לי כמו שני פראים שהגיעו מארץ בלתי מפותחת. אם ילד זר מנסה להצטרף אליהם למשחק, הם דוחפים אותו. מזל ששאר ההורים שיושבים לידי במשחקיה הגיעו גם הם כל אחד מארץ בלתי מפותחת משלו, ככה שלפחות אני בחברה מקבלת. אבל אני לא מצליחה להבין: למה הבנים שלי הם היחידים שאומרים לילדים האחרים בגן "אני אהרוג אותך"? למה הם הילדים היחידים שרצים בקניון ומצביעים על זרים? מה ההורים האמריקאים עושים כדי שהילדים שלהם יתנהגו כל כך יפה כל הזמן ויקשיבו להם?  

ויש את הקטע הזה עם החרבות. כל מה שהבנים שלי עושים זה לשחק עם חרבות, לצייר חרבות, להרים מקלות ולנופף בהם כמו חרבות. אתמול בארוחת הערב ניצן הצליב שני גזרים ויצר מהם חרב. אחרי שבועיים בגן קיבלתי הודעה מהגננת שאסור להביא לגן שום סוג של כלי נשק, גם לא מקרטון, והקיום המזרח תיכוני שלנו בייש אותי פתאום נורא, כאילו מינימום גידלתי את הילדים שלי במיליציה חמושה באוגנדה. אז נכון, הבנים ראו את אבא שלהם הולך מדי קיץ למלחמה, אבל זה לא שפה באמריקה בדיוק אספו את כל הרובים וכתתו אותם לאתים ולמזמרות. להיפך: רגישות היתר שיש לאמריקאים הפסיכופתים (רק-הייתי-קצת-משועמם-או-מנודה-חברתית-אז-קניתי-בסופר-M16-וריססתי-את-כל-הכיתה) לנוכחות של כלי נשק במרחב הציבורי נראית לי כמו הדחקה אנאלית. כאילו, זה הסוד שלכם? אתם חושבים שאם תאסרו על הילדים שלכם לשחק ברובים ותלמדו אותם לדקלם "טריק או טריט?" עם חיוך מלאכותי, הם יהפכו לבני אדם יותר טובים?

אני לא מוכנה לאסור על הילדים שלי לשחק בשום דבר. בסופו של דבר גם אני רוצה שהם יגדלו להיות בני אדם טובים, והדרך היחידה שאני מכירה לעשות את זה היא בעבודה חינוכית שמכבדת את הילד וגם תובעת ממנו לכבד בחזרה, והדרך הזו היא מורכבת וסיזיפית ודורשת התמודדות נצחית והרבה סבלנות. אני ממש מאמינה בגישה הזו, אז למה כשהבנים שלי נמרחים על הרצפה מתחת לשולחן בבית הקפה ומסרבים לקום אני כל כך מתביישת? 

לכי תסבירי להם מה זה אתוס הצבר הלוחם

מזל שיש לי בבית דוקטור שמתמחה בסוציולוגיה פוליטית שיש לו תשובה לכל שאלה. "את נבוכה כי את חסרת-כל, ולא רק במובן החומרי", טל הסביר לי. "אין לך את הנכסים התרבותיים שלך כאן. את מרגישה נחותה כי לעובדה שאת קוראת מאיר שלו אין כאן שום משמעות".
"יאללה בסדר, אני מכירה תרבות המערב, מכירה המינגווי. מה הם מתפלצנים עליי? כי אני מהמזרח התיכון?"
"זה לא זה. כאן במיד ווסט זה נראה כאילו מה שמבדיל בין היתר בין המעמדות השונים זו התנהגות מאופקת ומנומסת. בישראל לא אכפת לך שהילדים שלך פרועים, כי בארץ המעמד שלך נמדד באופן אחר לגמרי: בחיבור לטבע, למשל. עזבי, זה קשור לכל מיני דברים כמו המהפכה הציונית, זה מורכב. הילדים שלך לא משחקים בחרבות בגלל שהם וולגריים. האמריקאים עשויים לחשוב ככה, אבל לכי תסבירי להם מה זה אתוס הצבר הלוחם".

"מה את חושבת שהיינו עושים אם היו לנו עוד אלף דולר בחודש? במה החיים שלנו פה היו פחות טראש?" טל שואל. אני מנסה לחשוב: אולי הייתי קונה לעצמי קצת בגדים, כנראה שהייתי אוכלת יותר בחוץ. אני מניחה שהיינו שוכרים לעצמנו דירה יותר מרווחת. אבל בסופו של דבר, אני מודה שגם עם אלף דולר נוספים בכל זאת הייתי הולכת עם הילדים למשחקייה בחינם בלב הקניון עם כל שאר המהגרים. שם לפחות אני מרגישה בנוח; בין הפורטו-ריקנים לסינים אני שווה בין שווים. כשעזבתי את ישראל שלחתי לאמריקה מזוודה מטאפורית מלאה בהון תרבותי שהגדיר אותי, והיא פשוט לא הגיעה. לא רוצה אלף דולר יותר בחודש, לא רוצה כסף. רוצה את המזוודה עם המעמד החברתי שלי בחזרה.

• רילוקיישן