אני לא יכולה לדמיין אותנו חיים בארצות הברית לתקופה שהיא מעבר ל"ביקור ארוך", אבל אם כן היינו נשארים לחיות פה – אני יודעת בדיוק איך זה היה נראה. בתוך שנה-שנתיים מעכשיו היינו עוברים מהדירה המצ'וקמקת והזמנית שלנו לדיור נורמלי, מה שנקרא משתקעים, והיינו קונים בית בגודל שבחיים לא היינו יכולים לחלום עליו בישראל. ככה זה פה, לא חיים בשכירות, חבל על הכסף. אנשים קונים בית גם אם בעוד ארבע שנים הם יעברו למדינה אחרת, ואז הם פשוט מוכרים אותו וקונים בית חדש. בטח טל ואני היינו מעדיפים את הבתים הפחות גדולים והקרובים יותר לאוניברסיטה מאשר את הבתים העצומים בפרברים, כי למי יש כוח לבית כזה גדול.

>>>משתדרגת באמריקה: בשבוע שעבר סיפרתי לכם על כנס בעד פלסטין<<<

אם היינו נשארים באמריקה, הבית שלנו היה נראה כמו רוב הבתים פה: מעוצב בסגנון קצת מיושן, בלי הרבה שיק. היינו מרהטים אותו ברהיטי עץ מלא כבדים. הייתה לנו נברשת. לאט לאט, עם השנים, השידות (ולא הקירות) היו מתמלאות בתמונות ממוסגרות של בני המשפחה מצולמים בפוזיציות שהועמדו במיוחד מול המצלמה. בשנים הראשונות אוסף היודאיקה שלנו היה כולל פמוטים מכוערים וחנוכיות חבוטות שנבו וניצן הכינו בגן, אבל בהמשך היינו מקבלים במתנה חנוכיית כסף יפה, ולא היינו שמים אותה בארון אלא משאירים אותה על הכוננית בכל ימות השנה. מזוזה לא היינו מתקינים, למרות שהרבי היה מציע כמה פעמים לעזור לנו עם זה בשמחה.

הפי בירסדיי לך, אדם או איתן

אני יודעת בדיוק איך יראו החיים שלנו פה. לעולם לא יהיה לי אבק בבית, ובאיזשהו שלב אני אשכח שיש כזה דבר אבק בעולם. פעם בחצי שנה אני אעביר סמרטוט על הרהיטים, וגם זה בקושי, כי פעם בחודש אני אזמין את חברת הניקיון של המקסיקנים ואצא מהבית לחצי יום כדי שהם ינקו, או אנעל בחדר העבודה למעלה. לפני שהם יבואו אני אתמרמר שאנחנו צריכים לאסוף את כל כדורי הפלסטיק הצבעוניים של בריכת הכדורים במרתף כדי שהם יוכלו לשאוב שם, אחרי שהם ילכו אני אתמרמר שהם לא יודעים לנקות.

בית טיפוסי (צילום: יחסי ציבור)
בית אמריקאי לדוגמא. כזה יהיה לנו | צילום: יחסי ציבור

בכריסמס נתלה על החלון אורות צבעוניים, כי הבנים מתים על זה וכי על הזין שלנו שזה לא חג יהודי, מותר לנו לשים אורות, זה יפה. בחיים לא נכניס עץ אשוח לבית, זה בכל זאת ירגיש כמו צלם בהיכל, אבל באיזשהו שלב נפסיק לצפות שהאנשים יברכו אותנו ב"הפיי הולידיי", הגרסה הפוליטיקלי קורקטית ל"מרי כריסמס", פשוט כי נתחיל להרגיש באיזה אופן שכריסמס הוא גם כבר קצת חג שלנו.

בהלווין אני אשים ליד הדלת שלנו דלעת, לסמן שגם אנחנו משחקים טריק אור טריט, וכשנצא עם הבנים לסיבוב ממתקים בשכונה אני כבר לא אתקע את כל הניירות הדביקים בכיסים של המעיל, אני אשתכלל ולכל ילד תהיה שקית ייעודית עם הדפס של שד כתום או סלסלה בצורת דלעת.

יהיו לנו שלושה ילדים, כי בסוף בכל זאת נחליט לעשות עוד אחד. יוולד לנו עוד בן, ואנחנו מאוד נתלבט אם לקרוא לו אדם או איתן, כי אי אפשר להיות משפחה ישראלית באמריקה בלי ילד שקוראים לו אדם או איתן. אדם או איתן לא ידבר עברית שוטפת כמו נבו וניצן, כי חוץ מאיתנו לא יהיו לו הרבה מסגרות לדבר בהן בעברית. יהיו מילים שהוא לא ילמד אף פעם להגיד בעברית, כמו למשל סוסון ים, כי באיזה הקשר ייצא לנו לדבר איתו על סוסון ים?

נבו וניצן יכניסו יותר ויותר מילים באנגלית למשפט, עד שיהיה שלב שבו הם יתחילו לענות לנו רק באנגלית. "דברו איתי בעברית בבקשה", אני אגיד להם כל הזמן, אבל האמת היא שגם אני אתפוס את עצמי מדברת אליהם פה ושם במשפט באנגלית, כי יהיו דברים שאיכשהו יזרמו לי קל יותר באנגלית אחרי כל כך הרבה שנים.

הם יגיעו לכתה א', ואחר כך ב' וג', ולא ילמדו לכתוב ולקרוא בעברית, וזה יכאב לי, שהם לא יכולים ולא יוכלו לעולם לקרוא את הספרים שאני כל כך אהבתי, לא לעצמם ולא לילדים שלהם יום אחד. אני אנסה כמה פעמים ללמד אותם בבית, וגם יהיה את הניסיון הזה ליזום עם כמה משפחות אחרות של ישראלים חוג לכתיבת עברית, אבל זה לא יתרומם ומתישהו אני פשוט אתייאש.

הלווין (צילום: נועה יחיאלי)
בקרוב נניח דלעת ליד הדלת | צילום: נועה יחיאלי

כשלאחד מהבנים תהיה יום הולדת אנחנו נעשה מסיבה בבית, כי גם בעוד 10 שנים מסיבה בג'ים לא תהיה הסגנון שלנו, ובשנים הראשונות אני אכין עוגה כושית אבל באיזשהו שלב אפסיק, ממילא אני לא אופה טעים וממילא באים הרבה אנשים וזה לא מספיק לכולם, ואני אתחיל לקנות את העוגות המרובעות הענקיות והדוחות עם הפרוסטינג, ציפוי סוכר מזוויע בעובי של סנטימטר, ותמיד תישאר חצי קופסא אחרי שכולם ילכו.

בימי ההולדת הראשונים באמריקה נשיר "היום יום הולדת" ו"יום הולדת חגיגה נחמדת", אבל מהר מאוד נעבור ל"יום הולדת שמח" ולא נשים לב שבכלל אין שיר כזה בעברית, וזה סתם תרגום משובש של "הפי בירסדיי". השנים יעברו והחגיגות הקטנות והמשפחתיות רק עם החברים הישראלים יגדלו, והבנים כבר יזמינו חברים מבית הספר, ואנחנו כבר נרצה להזמין את השכנים, ואז יגיע שלב ביניים בו נזנח את שאר השירים בעברית ונשיר רק "יום הולדת שמח" ואחר כך "הפי בירסדיי", אחר כך הסדר יתהפך ונשיר "הפי בירסדיי" לפני "יום הולדת שמח", ובסוף יישאר רק ההפי בירסדיי.

אחרי הצהריים בכל יום נסיע את הילדים לחוגים, כמעט בכל יום יהיה להם חוג, ובימים יפים נצא לזרוק להם כדור בייסבול עם כפפה בפארק. נחבוש כובע מצחייה כשנעשה את זה. לילדים יהיו חברים, אבל עד גיל די מאוחר אנחנו נקבע להם פליידייטס. הם יהיו מבסוטים עם החברים שלהם, אבל טל ואני נחשוב שזה מוזר שאין להם "חבר'ה", שהם אף פעם לא יוצאים להסתובב בחבורה גדולה או יושבים ביחד על הברזלים בשכונה, אלא תמיד רק מבלים אחד על אחד או במקסימום שלושה.

עוגה עם פרוסטינג של דגל ישראל

אם נישאר באמריקה, באיזה שהוא שלב כבר לא יהיה לנו קומקום חשמלי בבית וכבר לא נשתה נס קפה, נעבור לשתות מקינטה או פתרון ביניים אחר שיאפשר לנו להתחמק מהפילטר האמריקאי. ננקה את הידיים שלנו בג'ל אלכוהול אחרי כל דבר שניגע בו, לא מבקבוק פיצי כזה ששמים בתיק אלא ממיכל גדול שיעמוד על השידה, ונאמין שזה יעיל כמו סבון. נקרא לזה סניטייזר. נשכח שאפשר לאכול נקניקייה גם בלי לחמנייה או שיש דבר כזה מסעדה בלי גירים וחוברות צביעה לילדים. אף פעם לא נציע למישהו אחר לשתות לנו מהבקבוק, ולא נשתה משל אחרים.

יום העצמאות (צילום: נועה יחיאלי)
נחליף את הפטישים בעוגה | צילום: נועה יחיאלי

יעברו הרבה שנים, אבל יגיע הרגע בו תהיה לנו בבית רק מקלדת אחת עם עברית, ובגלל זה נענה למיילים רק באנגלית וגם בפייסבוק נפרסם סטטוסים באנגלית, ממילא כל הסביבה הקרובה שלנו לא מבינה אחרת. בין התגובות באנגלית תהיה תמיד גם איזו דודה או חברה נשכחת מישראל שתכתוב בעברית "איזה יופי, מהממים". נעבור לכתוב סמסים באפליקציה כמו הנגאאוט או מסנג'ר, ולוואטסאפ נכנס רק פעם ביומיים כדי לקרוא מה קורה בקבוצה המשפחתית.

אם נישאר באמריקה נתרגל מהר מאוד לרעיון שקניות עושים יותר באינטרנט מאשר בחנות, שכמעט בכל יום מגיעה הביתה חבילה, שהאוטו של UPS שכיח כמו האוטו של הדואר. מתישהו נתחיל לתרום בקביעות לבית הספר של הילדים או לתחנת הרדיו הציבורית או למשהו אחר, כי נפנים שלתת כסף זו הדרך להיות מעורבים בקהילה. יום אחד אשים לב שאני מבינה את האותיות הקטנות שהשדרנים ממלמלים במהירות-על-קולית בסוף הפרסומת ברדיו, וזה כבר לא ישמע לי מגוחך. פעם בשנה נעשה גראז' סייל, נוציא את כל הג'אנק שלנו ונמכור אותו רק בשביל לקנות מלא ג'אנק מבתים של אחרים, ואת מה שלא נצליח למכור נתאם עם משאית של גודוויל שתבוא לאסוף. בחיים לא נשכח למלא את השדה הריק בקבלה של האשראי שצריך לכתוב בו כמה אחוזים של טיפ אנחנו רוצים לתת.

בביקורים בארץ יצחקו עלינו שאנחנו מדברים עברית עם מבטא, למרות שאנחנו לא נשמע את זה לא על עצמנו ולא גם לא אחד על השני. כשנדבר באמריקה עם חברים ישראלים בעברית ונצטרך להגיד בתוך המשפט שם של מקום או מילה באנגלית, נגיד אותה במבטא אמריקאי. יהיה שלב בו נשקול לשנות את השמות שלנו לשמות שיותר קל לאמריקאים להגות, כמו החברים שלנו נמרוד ונחשון שהפכו כאן לרוד ושון, אבל לא נמצא שום שם שמתאים לנו ונרד מזה.

הקשר בין פירות לבין ארוחת בוקר ייראה לנו טבעי. נתרגל גם לעובדה שתינוקות ישנים בתוך שק שינה ולא מתכסים בשמיכה, או שידיות של דלת יורדות מתחת לזווית של ארבעים וחמש מעלות. נפסיק להסתכל מערבה כדי לראות אם יש ענני גשם באופק.

אירוע יום העצמאות בקהילה היהודית (צילום: נועה יחיאלי)
ילד שיודע להגיד סוסון ים בעברית | צילום: נועה יחיאלי

אני לא יודעת להגיד איך היינו גורמים לילדים שלנו להישאר ישראלים, או אפילו יהודים, ואם זה בכלל היה חשוב לנו. אני מניחה שהיינו מחליטים להירשם כחברים באחד מבתי הכנסת, למרות שאנחנו לא דתיים, או שהיינו מתאמצים לציין במסגרת המשפחתית חגים נידחים כמו ט"ו בשבט, מזמינים כמה חברים ישראלים לערב פירות יבשים, שמים לילדים די-וי-די של קיפי שותל עץ ברחוב סומסום ומרגישים שלפחות ניסינו. לקראת פסח נשים באוטו שירי פסח כדי שהילדים יכירו.

מהר מאוד נפסיק להשקיע בארוחות שישי. כבר עכשיו אני רואה שאין לי כוח לזה, ותוך שנה-שנתיים זה יהפוך ליום רגיל שבמקום לאכול בו חביתה וסלט אוכלים חביתה וסלט עם מפה לבנה פלוס חלה. פעם בכמה שבועות בטח נקבע עם חברים ישראלים ונעשה ארוחת שישי חגיגית יותר.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל בטח נבחר שלא לשמוע את השירים ולא לראות סרטים ולא לקרוא כתבות, כי בשביל מה לשבור את הלב, נורא קל פה לשכוח שהיום הזה קיים, אפילו החברים שלנו היהודים-אמריקאים בקושי יודעים מה זה. לחילופין, מדי שנה דווקא נבחר להשקיע את עצמנו ביום הזה, להתחבר למה שמרגישים הישראלים, להרגיש חלק. ככה או ככה, ביום העצמאות מדי שנה נתכנס באחד הבתים הגדולים עם דגלים ומחרוזות פלסטיק כחול-לבן ועוגה עם פרוסטינג של דגל ישראל. יהיו שם ישראלים שרק הגיעו וישראלים שחיים בעיר כבר 40 שנה, ויהיו שם הילדים עם השמות הישראלים שלא מדברים עברית והילדים שלנו שחצי מדברים עברית והילדים של החדשים שרק הגיעו ועוד לא מדברים אנגלית, ויהיה גם איזה בעל גוי של מישהי, וכולנו נשב מול מסך עם מקרן ונשיר שירי ארץ ישראל, וכשנגיע ל"ארץ בה נולדתי ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה", חלק מאיתנו יחשבו שזה מצחיק וחלק מאיתנו יחשבו שזה עצוב, אבל כולנו נרגיש קצת מוזר.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com