אחת ממטרות-העל שלי בשנתיים האלה במדיסון הייתה להצליח לרכז את כל נותני השירותים שלי ברדיוס של 3 מייל מסביב לגן של הבנים. אפשר לומר שדי הצלחתי בזה, והשבוע קרה לי בכלל דבר מדהים: קבעתי ביום אחד את כל הפגישות והסידורים, ככה שהיה לי יום שלם של התרוצצות, אבל נחסכו ממני לפחות שלושה חצאי-ימים, שזה הכי משתלם.

בגדול ימי סידורים במדיסון הם פחות מסויטים מימי סידורים בישראל, כי ליד כל עסק יש חניה, אין תורים כמעט בשום מקום ואם יש לך פגישה ואת תגיעי בזמן את גם תכנסי בזמן, דקה-שתיים לפני או אחרי. המערכות עובדות בדרך כלל ביעילות, נותני השירות מאוד נחמדים בתשעים אחוז מהמקרים, אף אחד לא מנסה לעבוד עלייך או לגנוב אותך ובאופן כללי אם משהו לא לשביעות רצונך את תקבלי את כל הכסף שלך בחזרה. אמריקה.

על פופקורן בחינם משלמים ביוקר

דבר ראשון בבוקר נסעתי למוסך, כי רק מוסכים פעילים לפני תשע. בהתחלה כשהגענו למדיסון, הייתי לוקחת את האוטו למוסך של הסוכנות שבה קנינו אותו, שבו היה לאונג' מפנק עם בופה של עוגיות ופופקורן בחינם, ובזמן שעבדו על האוטו יכולתי לשבת עם קפה ולעבוד בלפטופ או לצפות בטלוויזיה או לקרוא עיתון. אבל פעם אחת נתנו לי שם הצעת מחיר נורא גבוהה על תיקון דבילי, והלכתי לחפש עוד אופציות. הסתובבתי באזור ומצאתי מוסך קטן, כזה עם חדר קבלה עלוב עם אקווריום ומוסכניקים עם החריץ בחוץ, ואחד מהם תיקן לי את הבעיה בחצי שנייה ואמר שאני לא צריכה לשלם, אבל שאם תהיה לי פעם בעיה אחרת שאזכור לחזור אליהם. אז חזרתי.

השארתי את האוטו במוסך והלכתי ברגל למניקור של הווייטנאמים, שזה לא אומר כלום כי כמעט כל סלוני הציפורניים במדיסון שייכים למהגרים מווייטנאם. כל פעם שהייתי עושה אצלם ציפורניים בעלת הבית שישבה מולי הייתה אחת לכמה דקות ממלמלת לעצמה משהו בזעם, ובגדול הנחתי שהיא שונאת אותי, עד שבשלב מסוים שמתי לב שהעובד שיושב בעמדה לידנו עונה לה במלמול שקט ונרגז משלו, והבנתי שככה הם מתקשרים אחד עם השני, יש להם איזה תדר מיוחד של מלמולים שרק הם יכולים לקלוט.

אחרי כמה חודשים עברתי לסלון אחר, שעשה עבודה יותר טובה ובלי מלמולים עוינים. החלטתי להיכנס למקום של הווייטנאמים שוב רק בשביל גבות, והייתי קצת לחוצה. לא הייתי פה הרבה זמן וידעתי שבעלת הבית תשאל אם אני לא רוצה גם ציפורניים. התחלתי לתכנן מה אני אענה לה, אבל אז נזכרתי שפה זה אמריקה, היא לא תשאל ואני לא חייבת לה שום הסברים.

קדימה לעבודה (צילום: נועה יחיאלי)
יום שגרתי במוסך | צילום: נועה יחיאלי

בדיוק כשסיימתי התקשרו מהמוסך ואמרו שצריך להחליף לאוטו את כל המערכת ההידראולית ושזה יעלה 800 דולר. התקשרתי לטל לשאול אותו אם זה סביר, וטל הציע שנשאל את נמרוד כי זה מה שאנחנו תמיד עושים כשאנחנו לא יודעים משהו. נמרוד אמר שזה נשמע לו המון ושלח אותי למוסך שלו. נסעתי לשם, הציעו לי תיקון בשליש מחיר ושלחו אותי הביתה עם רכב חלופי שעולה 200 אלף שקל. נהגתי לכיוון המרפאה לבריאות האישה וחשבתי לעצמי שטל בטח יתלהב מההאצה של הרכב או מכוח הסוס שלו. אני הכי התלהבתי מהמושבים המחוממים.

>>>משתדרגת באמריקה: בשבוע שעבר סיפרתי לכם על חילופי זוגות<<<

נחמדות מוגזמת, יש דבר כזה?

בפעם הראשונה שביקרתי במרפאה במדיסון מילאתי במחשב שאלון מאוד ארוך, עם שאלות סופר נאורות כמו איך את מגדירה את המגדר שלך או האם את מקיימת יחסי מין מחוץ לנישואים. לא הייתה לי בעיה עם אף אחת מהשאלות, אבל לא ידעתי מה זה IUD. ניגשתי לפקידה ושאלתי אותה, והיה נראה לי שהיא עומדת להתעלף מרוב מבוכה. מי ישמע, כאילו שאנחנו באמצע הרחוב ולא במרפאה לבריאות האישה וכאילו ששאלתי אותה אם היא יודעת מה זה באט פלאג ולא מה זה ראשי התיבות באנגלית להתקן תוך רחמי.

הפעם היו לי שני תורים רצופים: לרופאת העור ולרופאת הנשים. חיכיתי בקבלה עד שאחות (או פיזישיאן אסיסטנט, שזה מקצוע שלא ממש קיים בישראל והוא משהו כמו רופא שאסור לו לבצע ניתוחים) קראה לי לבוא אחריה. במרפאה הזו אין חדר לכל רופא, יש חדר לכל מטופל, והיא הכניסה אותי לחדר פנוי, מילאה עליי פרטים במחשב, לקחה לי מדדים, שקלה אותי ואז ביקשה ממני לחכות באותו החדר לרופאה (או פיזישיאן אסיסטנט, אין באמת דרך לדעת) ויצאה.

כשרופאת העור שלי נכנסה לחדר ושאלה מה שלומי, נזכרתי פתאום שבפעם האחרונה שראיתי אותה לפני חצי שנה בערך היא הייתה בהיריון מתקדם. רגע לפני שאמרתי לה משהו עצרתי את עצמי: גם כי נראה לי שזה מאוד לא מקובל פה להתייחס לעניין פרטי כמו היריון ולידה של בעל מקצוע שנותן לך שירות, וגם כי לכי תדעי איך הסיפור הזה נגמר, יש לה תינוק, אין לה תינוק, עדיף לא להגיד שום דבר. ניסיתי לחשוב אם בארץ הייתי אומרת משהו, והגעתי למסקנה שאולי בגלל שאני גרה בגליל וכולם מכירים את כולם סביר להניח שהייתי שומעת אם ההיריון של הרופאה שלי הסתיים בטרגדיה.

"באת לבדיקת עור כי יש משהו מיוחד שמטריד אותך?" היא שאלה בחיוך גדול הרבה יותר מהסביר בסיטואציה, בטח בהשוואה לרופאה הסובייטית שלי מנהריה שלא מחייכת בכלל. לא ידעתי אם היא מדברת אליי כמו אל מפגרת בגלל שאני זרה, או בגלל שהמבטא הדרומי שלה הופך את הנחמדות שלה למוגזמת.

"לא, רציתי בדיקה שגרתית", עניתי, ולפי ה-"אוקיי" המופתע שלה הבנתי שמה ששגרתי בשבילי כנראה פחות שגרתי בשבילה.

"בישראל מומלץ לעשות בדיקת עור פעם בשנה", הסברתי. "כל כמה זמן מומלץ פה?"
"אנחנו ממליצים לערוך בדיקה עצמית, ולהגיע למרפאה רק אם מזהים סממנים מחשידים", היא ענתה לי.

הרגשתי מטומטמת. "זה כנראה קשור לגנטיקה של גזעים מסוימים", היא הרגיעה אותי, "וגם לתנאים הפיזיים. אצלכם במזרח התיכון יש הרבה יותר שמש, וזה מעלה את הסיכון לסרטן העור".

היא בדקה אותי ואמרה שהכל נראה מושלם, ואז יצאתי בחזרה לקבלה כדי שחמש דקות אחרי זה אחות אחרת תלווה אותי לחדר פנוי אחר ותיקח לי שוב מדדים ותשקול אותי שוב ותגיד לי לחכות עד שרופאת הנשים תיכנס.

"באתי לבדיקה שגרתית", אמרתי לרופאה כשהיא נכנסה.

"יש משהו מיוחד שמטריד אותך?" היא שאלה בחיוך.

הפרוטוקול מטריד אותי

משם המשכתי למעבדת המחשבים. לפני שבוע הבאתי לשם את המחשב שלי, והבחור בקבלה היה כל מה שיכולתי לצפות מאיש הקבלה של חברה שנקראת מדיסון גיקס, כלומר רזה ולא הסתכל לי ממש בעיניים. כשהראיתי לו מה הבעיה בלפטופ שלי, והוא אמר לי שהוא יכול לקרוא עברית. הנחתי שהוא יהודי אבל אז הוא הוסיף שהוא מומחה בפענוח קודים ושהוא יכול לקרוא 20 שפות, ואני נזכרתי שהוא גיק.

המחשב שלי היה אצלו שבוע שלם, עד שאתמול הבחור התקשר להגיד לי שהוא מוכן ואני באתי ולקחתי אותו. כשהגעתי הביתה קלטתי שהם גם חייבו אותי על תיקון בלי להציע לי הצעת מחיר לפני וגם לא באמת תיקנו את הבעיה, והייתי צריכה לעשות את הדבר הכי מלחיץ בעולם: להיות אסרטיבית באנגלית, שזה משהו שאני יכולה לעשות רק פנים אל פנים.

כל הדרך מהמרפאה למעבדה שיננתי את נאום התוכחה שלי כלקוח לא מרוצה, שכלל את המשפט "אתם ממש נחמדים ומגניבים יו גייז, אבל מה שעשיתם היה לא מקצועי, לא הוגן, ולא קול". הגעתי נרגשת ומיוזעת, וכשפתחתי את הדלת החתול ברח החוצה והבחור מהקבלה רץ אחריו מבוהל. כשהוא חזר עשיתי את הנאום כמו שתכננתי פחות או יותר, והוא הבטיח שהם יבדקו ויחזרו אליי.

היום כמעט נגמר. היה לי עוד את התור למספרה, שנקראת "לוקינג גוד סלון", ושבגלל זה תמיד בסוף התספורת אני אומרת לספרית "איט לוקס גוד" ואז מתבלבלת ומוסיפה "לוקינג גוד" ולא בטוחה איך הייתי אמורה להגיד. לא הייתה לי שום דרך למצוא ספר טוב ואופנתי במדיסון, המספרות פה שונות מאלה של ישראל, הן לא מבוססות על הספר עצמו כמותג ולפעמים הן אפילו חלק מרשת, אז פשוט בחרתי את המספרה שהייתה הכי קרובה.

ילד מסתפר (צילום: נועה יחיאלי)
לא לזוז | צילום: נועה יחיאלי

זה מקום חמוד בסך הכל, גם נבו וניצן מסתפרים שם ויש שם אזור מעולה של משחקים לילדים שלפעמים אפילו סוגר לי את הפינה של בילוי אחר הצהריים. מה שמעצבן אצלם זה שבכל פעם שאני קובעת תור לתספורת, אני צריכה להגיד מחדש את מספר הטלפון שלי. בפעמים הראשונות ניסיתי להגיד להם שאני לקוחה קבועה, שבטוח כבר יש להם אותי במערכת, אבל זה לא עזר. כשאבא שלי הגיע למדיסון לביקור הוא גם היה צריך תספורת, והספרית ביקשה את הפרטים ומספר הטלפון שלו.

"הוא רק מבקר פה", ניסיתי להגיד לה, "הוא לא יחזור, אין טעם לרשום את הפרטים שלו".

היא הסתכלה עליי בלי לחייך והקלידה במחשב "בחור שלא מוכן להגיד לי את שמו".

ככה זה אמריקאים, יש להם פרוטוקול, ואם היא צריכה להזין שם למחשב היא צריכה להזין שם למחשב. כשסיימתי את התספורת וחזרתי לאוטו המהודר שלי, המנהל של מדיסון גיקס התקשר. הוא התנצל והבטיח לי שמה שקרה עם המחשב שלי היה מקרה חד פעמי שממש לא מאפיין את העבודה שלהם, שהוא יזכיר לצוות שלו את הנהלים, וכמובן שהם מחזירים לי את כל הכסף בחזרה. אמריקה.

שלושה דברים מעניינים על נותני שירות באמריקה

  • יש חנויות שבהן אחרי שמודדים, צריך להוציא את כל הבגדים שאת לא קונה ולתלות אותם בצורה מסודרת על מתלה. זה מעצבן ומאריך את המדידה באיזה עשר דקות.
  • הדואר פה עובד מהר והתורים נעלמים בצ'יק, אבל צריך לזכור לא להגיע בחודש שלפני חג המולד כי אז כל האמריקאים מגיעים לשלוח חבילות ענקיות לכל הקרובים שלהם ברחבי ארצות הברית.
  • בבנק יש מסלול מהיר למכוניות, אפשר להפקיד כסף או לקבל דברים בתא שנפתח ונסגר ללא התערבות אנושית. התא מחובר לצינור פלסטיק שמעיף אליך וממך את המעטפות עם הכסף, וכשראיתי את זה בפעם הראשונה הרגשתי שהגעתי מהג'ונגל לחלל.

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com