זה רשמי: התקלקלתי. אני כבר לא אותה אחת. איבדתי את עצמי אי שם בספטמבר 2009, בין האפידורל ללחיצות האחרונות. לא אותה בטלנית מדופלמת שעושה קריירה משאריות במבה על פיג'מה מרוטה, שמסוגלת לרבוץ במיטה שעות על שעות על גבי שעות ולצפות בשידורים חוזרים של "חברים".


אלה מניחה ראש על השולחן (צילום: תומר ושחר צלמים)
אלה, לא יפה ככה לעשות לאמא! | צילום: תומר ושחר צלמים

התובנה הארורה הזאת הגיעה לי רק עכשיו, בבדיקת מי השפיר האחרונה שעשיתי בהריון השני. פייר? מלבד חששות איומים לקראת הבדיקה הפולשנית, היה בי גם מקום של תקווה וציפייה ל-48 שעות תמימות שבהן אני מחויבת לנוח. לשכב. לא להתאמץ. לא לעשות דבר. לא להפעיל את שרירי הבטן. וכמה שפחות לקום מהמיטה.
ייחלתי לרגע הזה שנתיים שלמות, מאז שאלה נולדה.

מתי הפסקתי להיות מלכת הבטלנים?

הפריבילגיה הזאת של לא לעשות כלום וכל זה עוד בהוראת רופא לא הייתה קיימת במערכת כבר הרבה מאוד זמן, אבל כשהיא הגיעה, פתאום זה היה משעמם כל כך. טיפסתי על קירות (באופן תיאורטי כמובן), זפזפתי למוות ואפילו המיטה, המתכווננת והיקרה להחריד יש לציין, הרגישה לי פתאום קרה וכל כך לא מזמינה. בסוף, באיזה חוסר חשק מובהק מהול בחוסר ברירה, הזמנתי סרט ("ברבור שחור" לסקרנים), ובסיומו ניסיתי להירדם. כן, שמעתם נכון – ניסיתי.
מי היה מאמין, שאני – מלכת הבטלנים מארץ הבטלה, לא מסוגלת להירדם. או לרבוץ. או להתבטל. כל מה שרציתי זה שאלה ויניב יחזרו הביתה, ויהיה שוב רעש, ושוב בלאגן, ושוב פאזלים על הרצפה, ודרישות לשוקו בכוס כזאת ולא אחרת, וקשית ורודה ולא צהובה. אלוהים, מי אני ומה עשיתי לעצמי?

והנה עוד כמה דברים שהתקלקלתי בהם מאז הפכתי לאמא:

1. אני כבר לא חולה. סליחה, גרוע יותר: אני לא רוצה להיות חולה. גם ככה אני לא יכולה באמת לנוח אז מה זה שווה?

2. אני אוהבת את הימים הארוכים בעבודה. אם פעם ייחלתי לצאת באור יום מהעבודה, היום אני מגלה שהיום הקצר שלי בעבודה בו אני יוצאת בשלוש וחצי הוא למעשה היום הכי ארוך שלי בשבוע.

3. מצד שני, גיליתי שאין דבר קל יותר מלרדת לגינה, ולהרים ילדה למגלשה 10 פעמים, אם לא 30. וזה בטח יותר קל מלהסתובב איתה בקניון, ולנסות לקנות לה חיתולים.

4. אה, כן חיתולים. זאת ללא ספק הרכישה הכי מגניבה שעשיתי בחצי שנה האחרונה. 

5. מה שמביא אותי לעובדה שיש לי חמישה שוברי מתנה שווים במיוחד בארנק עוד מיום ההולדת האחרון שלי (מיולי, כן, יולי). ואם פעם הם לא היו מחזיקים דקה וחצי ללא מימוש, היום אני לא קרובה לנצל אותם. בקרוב. או מתישהו, אם בכלל.

6. אני מסופקת הרבה יותר כשאני קונה לאלה קולקציית חורף חדשה מאשר חולצה עלובה לעצמי. אם אני בכלל זוכה למצוא אחת כזאת, כן?

7. אם פעם נכנסתי למיטה בחצות, היום אני נכנסת למיטה בתשע, ונרדמת כבר ב-23:00. טוב נו, האמת היא שכבר בעשר נעצמת לי עין אחת, והשנייה מצטרפת אליה בעשר ועשירית השנייה.

8. וזה עוד לא הכי גרוע: העיניים האלה נפקחות במלואן ובאופן טבעי כבר בשש בבוקר. שש בבוקר גוד דאם איט.

9. אם פעם הייתי צריכה קפה וחצי שעה לעצמי כדי להיות סמי-חיונית לסביבה, היום אני שרה שירי פינוקיו בשבע בבוקר כאילו אנחנו בג'ימבורי כבר שעות ואני הגרסה הנשית של יובל המבולבל.

10. שומר המסך שלי הוא תמונה מופלאה של אלה, ולא של אדי וודר/אדוארד ניוטון/ריאן גוזלינג/ריאן ריינולדס/אריק באנה או כל גבר תורן לוהט אחר.

11. הסרט האחרון שראיתי היה "מסיבת רווקות".

12. וזה קרה בשבת בבוקר, עם ערימת ילדים זבי חוטם וצווחנים, ולמרבה האירוניה אף אחד מהם לא היה הבת שלי.

13. אם פעם הייתי קוראת ספר של אשכול נבו בשלוק וחצי, היום הספר האהוב עליי הוא "שבלול בצנצנת". כל כך אהבתי אותו שקראתי אותו 10 פעמים. רק הבוקר.

14. עיתון? תזכירו לי מה זה?

15. ארוחת בבוקר בבית קפה בלי שהביצה תתקרר, הלחם יתייבש, ובלי לאכול בתורות? גם לא זוכרת מה זה.

אלה אלמליח יושבת על הרצפה (צילום: תומר ושחר צלמים)
לצאת מהבית? רק המחשבה על הלוגיסטיקה מעייפת | צילום: תומר ושחר צלמים

16. לשבת בשירותים בנחת, בלי שילדה קטנה עם עיניים תמות שואלת אותי "אמא, את עושה פיפי?"

17. ובאותה נימה: להתקלח כמו בן אדם. כלומר כמו בחורה שפויה שצריכה חצי שעה במינימום.

18. לא להיות זמינה בטלפון ולו לשעה, שמא הגננת/הסבתא/הבעל יתקשרו.

19. לוותר על יציאה רק כי המחשבה על הלוגיסטיקה מעייפת אותי עוד מראש.

20. לראות חדשות ומיד להשליך איך הן ישפיעו על ילדיי שלי. איפה הימים שבהם ראיתי אייטם על קיצור חופשת הלימודים בלי לחשוב מה לעזאזל אלה תאכל בצהריים כשהיא תסיים לימודים ב-12:00 בעוד 4 שנים?

21. שיחות הטלפון עם חברות נעות היום בין ריכולים על גננות ומחלות, בניגוד לפיקנטריה על סקס או על תוכניות על חו"ל.

22. מצד שני, היום אני מנהלת את שיחות הנפש שלי עם החברות כבר בשבע בבוקר.

23. הנופש בחו"ל שהיה כל כך זמין פעם, הפך להיות וויקנד בצפת עם הילדה. ייפי היי.

24. והבילוי הכי מהנה שלי לאחרונה היה בפינת הליטוף בגבעת ברנר.

25. אם פעם חגים היו תקופה נפלאה לצפות לה, היום אני מגלה שאין אין אין כמו לחזור לשגרה של 5 ימי עבודה בשבוע וטוב יותר: 5 ימי גן.

26. אחח... אין כמו יום שישי, הא? לשבת לארוחת בוקר בנחת, לקרוא עיתון, לעשות שופינג כמו בימים הטובים. ממש! הילדה אמנם בגן, אבל זה משאיר לי 3.5 שעות של קניות בסופר ביום הכי לחוץ של השבוע.

27. אני מדברת עם אמא שלי 5 פעמים ביום. וכולן ביוזמתי.

28. אני אוכלת הרבה יותר במבה, ביסלי, דובונים ושוקולדים. אם זה לא להתקלקל, אז מה כן לעזאזל?

29. לא נותר לי בגד אחד בלי כתם עם סיפור מאחוריו: כאן היא מרחה עליי קטשופ, באחר היא שפשפה את הפה הקטן שלה באחורי החולצה סתם כי זה מגניב.

והכי התקלקלתי בזה שהיום אני חושבת על מישהו אחר קודם ולא רק על עצמי. היי, יש בזה משהו מרענן דווקא.

איך לילי שרצקי אלמליח מתמודדת עם ההריון השני? כנסו לטור שלה באתר 9 חודשים
לכל הטורים של לילי