בכל בוקר אדווה מביטה על עצמה במראה אחרי צחצוח שיניים. בזמן שאני מייצרת לה תסרוקת לפי רצונה, היא מישירה מבט, פורשת חיוך גדול, חושפת שורת שיניים (מינוס שתיים שנפלו בקדמת הפה) ואומרת בקול רם בניגון של בת 6: "איזה מהממת אני". השיער שלה מלא בשוונצים, השביל הכי עקום שיש, החולצה מקומטת, נגיעה של משחת שיניים מקשטת לה את קצה הפה - והיא בטוחה שהיא מהממת. והיא מהממת באמת, ובכל בוקר, אני אומרת לה כמה שהיא מהממת, מבחוץ ומבפנים עוד יותר, ושתמיד, תמיד, תסתכל במראה ותגיד על עצמה את זה.
מחמאות. סיפור מורכב שהופך להיות מאתגר וכמעט בלתי ניתן למימוש ככל שאנחנו מתבגרים, בטח כשמדובר במחמאות שלנו לעצמנו. אבל גם מחמאות שאנחנו מקבלים מאנשים אחרים עפות ברוח כמו עלים בשלכת. וחבל כל כך כי מחמאות זו הרוח שמניעה אותנו קדימה, אבל רובנו הודפים אותן בחזרה, כל כך חזק שלפעמים אנחנו נוטים לבייש את המחמיא התורן. זה לפחות מה שקרה לי עם אלה לא מזמן.
בטורים הקודמים ב"חיים של אמא" »
אחרי עשור הורות, יש לי מסקנה אחת
משבר גיל 40: מחצו לי את הציצי ואני סבבה לגמרי
גילו לילד שלכם צליאק? תנחומיי
"למה את צוחקת? אני רצינית"
זה היה יום רגיל, שום דבר מפתיע לא קרה בו, מלבד העובדה שבת העשר שלי החמיאה לי פעמיים - דבר שאינו בשגרה ואינו אופייני, ובעיקר מעורר חשד. כדי לא להביך אותה (היא כבר בגיל שהיא יודעת לקרוא, אוקוורד), רק אומר שהמחמאות נסובו סביב התפקוד ההורי שלי וכמה שאני ממש, אבל ממש, ממש ממש אימא טובה ומועילה ועוזרת ומכילה. וזה נאמר פעמיים, בשתי סיטואציות שונות ולא קשורות. בראשונה, הובכתי, השפלתי מבט ועניתי בניגון של בת 6: "א...לההה". בפעם השנייה, זה כל כך הפתיע אותי שכבר צחקתי לה בפנים. ממבוכה. כי היא לא רצתה שום דבר אחרי זה ולא ביקשה שאקח אותה או אקנה לה או אביא לה. היא רק רצתה להגיד לי משהו טוב. היא הביטה בי במבט קצת עצוב ואמרה: "למה את צוחקת? אני רצינית".
החוורתי ברגע ותיקנתי ואמרתי: "וואו, תודה, אלוש".
אחר כך, כשאלה יצאה מהבית, זה עוד הדהד בי וחשבתי לעצמי כמה טראגי זה יהיה אם ככה היא תלמד לקבל מחמאה. וגרוע מזה – ככה היא תלמד להפסיק עם המנהג הזה של לחלק מחמאות. כי כשצוחקים לך בפנים, זה די מוריד לך את החשק לחיות. אז סימסתי לה הודעה משתפכת כמה אני מעריכה את מה שהיא אמרה וכמה זה חימם לי את לב. ואמרתי לה תודה.
וואו, להגיד תודה זה קשה. הרבה יותר קל לי להחמיא, ואני? אני הלא מחמיאה על בסיס יומי על גבול ההטרדה. כמה וכמה פעמים. יש מחמאות שיוצאות לי בטוב ("השיער היום לפנתיאון!"), יש כאלה ברע ("רזית? זה נורא", בקטע טוב), יש את המטרידות ("בואנה, התחלת לעשות כושר? רואים!"), יש מחמאות שניתנות רק במבט סורק וסוטה, יש מחמאות שטחיות ("איך את עושה כזה אייליינר?"), יש מחמאות שיורדות עמוק יותר ("כשאת לא בעבודה אני גוססת לאיטי"), ויש ממש מכוונות מטרה ("את האדם עם הכי הרבה לב שיש"). ביקום אחר, יש להניח שהיו עוצרים אותי.
גם בגזרת ההורות הילדים שלי לא מקופחים. הם אמנם לא נסיכים או מלכות, אבל הם לגמרי מקבלים את מנת התשבוחות היומית שלהם (לא כל יום. תלוי בתפקוד). אחרי שנים של טיפים של יועצות הורות, אני מנסה ללמוד להחמיא "נכון" כדי לא להפוך אותם לנרקומנים של סופרלטיבים. למשל: אם פעם אוהד רק היה נכנס להתקלח מרצונו החופשי והייתי מפעילה את מקהלת המעודדות של נס ציונה עם פונפונים ושלטי חוצות של "כל הכבוד! אלוף. איך סיבנת, אלוהים", היום אני משתדלת להחמיא יותר על מאמץ, על דרך, על התמודדות והתגברות. מצד שני, אחרי כל תספורת שלו – אני מרגישה כמו אחרונת הגרופיות ומרימה לו כאילו הוא מינימום בראד פיט שאוחז בידי בקטע אגבי במסיבת קוקטיילים. בקיצור, מחמיאה ומודעת.
אבל לקבל מחמאה? אני הודפת כרונית עם דיאגנוזה מרופא. אני עושה מעשה עדן בן זקן בכל פעם ומבטלת כמעט כל מחמאה ב-30 שניות. "הדבר הזה? כולה 30 שקל מיפו-תל אביב", "אני? הסתכלת על עצמך, יאמהממת!", "קוראת לי מלכה? טוב, צריך מלכה כדי לזהות אחת", וככה זה ממשיך ונעשה מטורף ונטול רסן מפעם לפעם.
למה אנחנו הודפים מחמאות בעצם?
אגב, יש גם מספרים שמחזקים את הדיפת המחמאות לכדי נתון מדעי. לפי מחקר מ-2019 שנעשה באתר יוגוב, נמצא כי 53% מהנשים הודפות מחמאות בהשוואה ל-37% מהגברים. הסיבות: מבוכה (61%), רצון שלא למשוך תשומת לב (55%), תחושת אי נוחות (47%) ומחשבה שהמחמאה לא אותנטית (38%). לא מפתיע בכלל.
אז מאז התקרית עם אלה, התחלתי לשים לב איך אנשים סביבי מקבלים מחמאות והופתעתי. לא מעט אמרו לי: "תודה רבה" עם חיוך. ככה. כמו שאלוהים התכוון שנקבל מחמאה. וכשהסבתי את תשומת לבן (בדגש על לבן) על הוקרת התודה, 99% מהתגובות היו: "האמת שאני ממש עובדת על זה. זה לא בא לי טבעי".
נהדר, אני לא לבד. אני פשוט ממש בתחילת הדרך, והן כבר הבינו משהו שאני לא. חשבתי שאם אקבל את המחמאה ב"תודה", זה יהיה קצת כמו לומר: "כן, אני נראית פגז. יותר טוב ממך", הכי תחושת זחיחות דעת, שהשמש זורחת לי מהתחת, הכי מתנשאת, הכי תחרותית. אבל זה כל כך לא. המחמאה של האחר לא באה על חשבוננו ולא על חשבונו.
אם מישהו יקר לך החמיא לך על הבגד שלך, על היכולות שלך, על הכישורים שלך, על משהו שעשית שעשה לו טוב? תגידי תודה. תקבלי את זה. תביני את זה. תכניסי את זה לסיסטם שלך, והכי חשוב: תאמיני לזה. לא, הצד השני לא היה שיכור ברגע מתן המחמאה, לא מסטול, לא עובר אירוע מוחי, לא נחלשה לו הראייה וסיכוי גדול מאוד שגם לא רוצה להכניס אותך למיטה. ולא, לא תמיד היא רוצה שתקני לה משהו או שתקחי אותה לחברה – האדם הזה כנראה אוהב אותך, או מחבב אותך או פשוט ראה משהו שהיה לו נעים לראות, או אולי הרשמת אותו במה שעשית. אז מה עושים? אומרים תודה. נקודה. ומחייכים. ולא, אין חובה להשיב במחמאה מעצמך. זה כמעט בלתי אפשרי, אני יודעת. אבל המעמד לא מחייב.
***
בגן של אדווה יש הרבה קלסרים שעוברים מילד לילד. יש קלסר של "סיפור מתגלגל" ויש קלסר צלילים ובכל פעם אנחנו, ההורים, נכנסים לכוננות עבודה. ולמי יש כוח וסבלנות, וזה כאב ראש, וזה מעיק, וזה בסוף נופל עלינו. ובזמן שאדווה יושבת ומרכיבה מגדל ממוחזר מכל מה שאספה בדרך הביתה, אני יושבת כמו כלבה קטנה ומכניסה את הדף יפה יפה שהדפסתי בעצמי לשמרדף. כשהגיע קלסר נוסף ביום חמישי, מרטתי שערות. "עוד קלסר?!?!", הרמתי דציבל של פאסיב-אגרסיב כדי שהילדה לא תבין. כן, כאילו היא מסוגלת לא להבין משהו.
"לא, לא, זה קלסר מגניב", אומר לי יניב, "קלסר מחמאות. תראי מה כתבו עליה". בקלסר המחמאות מבקשים מילדי הגן לומר רק דברים טובים וכותבים אותם בעמוד מיועד לילד הרלוונטי. אחר כך יישבו ההורים והאחים ויוסיפו תשבוחות משל עצמם. והדברים שכתבו על אדווה המיסו לי את הלב ופוצצו אותו לרסיסים בגאווה. אוהד כתב על אדווה שהיא חרוצה. מאוד. אלה כתבה כמה זכתה בה באחות. ויניב ואני השתפכנו כאילו אנחנו מינימום באירוע בת מצווה של בת ה-6, מסכמים את חייה ומרחיקים דמעה כאילו היינו גלית ואילנית.
כשהקראנו לאדווה את כל מה שנאמר עליה ומה אנחנו כתבנו, היא חייכה חיוך גדול ואמרה תודה ובניגון של בת 6, הוסיפה שהיא מהממת. היא באמת מהממת.