"אמא, את לא רוצה עוד אחד כזה?", אלה שואלת אותי בתמימות תוך שאנחנו הולכות ביחד, מגלגלות עגלה ובה תינוק מתוק של חברה. "כזה מה, חמודה?", השבתי בחזרה בשאלה תמימה תוך שאני מהרהרת אם ברגע נתון זה הגעתי לפארק הזה עם שלושה ילדים, או שאחד נשאר בבית בסוף. ואם כן, מעניין מי הוא. או היא. ולמה.
"כזה, כזה?" היא מצביעה, אבל אני ממשיכה לשקוע במחשבות. כזה בגד ים? כזה אוברול? כזה רכב? כזה מה? דברי ברור, ילדה!
"נו, אמא, כזה תינוק כמו רוני. תראי איזה חמוד הוא".
הייתי צריכה כמה שניות לעכל את השאלה. כשהתעשתתי מעצם השאלה, הבטתי בה באהבה גדולה, ליטפתי את ראשה ברוך, ואמרתי לה: "ממש לא. ממש ממש לא, אלוש", וניסיתי שלא להישמע קיצונית ומפחידה ולהשתמש בעוד מילים כמו: "בחיים לא. מה עשיתי רע? למה זה מגיע לי? מה את מציעה לי את זה, את לא אוהבת אותי, תגידי?!?"
ניסיתי שלא להישמע קיצונית ומפחידה ולהשתמש בעוד מילים כמו: "בחיים לא. מה עשיתי רע? למה זה מגיע לי? מה את מציעה לי את זה, את לא אוהבת אותי, תגידי?!?"
אבל אני יכולה להבין את אלה. פתאום גם היא מוקפת בסיפורי תינוקות. לפני שנה הייתה זו עדי שילדה את התינוקת הרביעית שלה. לפני שלושה חודשים גם איריס עשתה את זה בפעם הרביעית. עוד לפניה, נועם החליטה שבא לה להרחיב את המשפחה, שוב לארבעה ילדים (כי סוף סוף יש רגליים לשולחן בבית). במקביל גיסתי בהריון שני, שירלי עם תינוק שלישי בבית וזה נראה כאילו אנחנו במרכזו של גנון אחד גדול.
אבל איך לומר בעדינות? מיציתי. וזה די קטע. כי שנים שלא מיציתי. רציתי ילדים ממש. לפני שאלה הבכורה נולדה, ראיתי תינוקות ברחוב והרגשתי שהם צריכים להיות שלי (לא בקטע מקריפ חלילה, נראה לי, לפחות). ואז אלה שלנו נולדה ופרחתי. ואז הגיע אוהד ואז הגיעה אדווה והבית התמלא בהכל מהכל, והבטן התנפחה והתרוקנה ותינוקות מילאו את חיי ואת לבי. אפילו אחרי שאדווה נולדה לפני שש שנים, המשכתי להרגיש בעיטות קטנות בבטן ופרפרים בלב בכל פעם כשראיתי תינוק אקראי ברחוב. למעשה, אפילו חווינו כמה תקריות של כמעט הריון. 3 פעמים השתנתי על סטיק בחשש ועם קצת תקווה שאולי אני בהריון רביעי. זה לא קרה. הרעיון דגדג לי קצת בראש ובוטל מיד עם הופעתו של פס אחד.
נגמרה המסיבה, את סתם זקנה
לקחו לי כמה שנים טובות להתאבל על סגירת הרחם. המחשבה שלא אהיה שוב בהריון הטרידה אותי עד לפני שלוש שנים. זה הרגיש כמו שמורידים את השאלטר וסוגרים את המסיבה שהייתי הכוכבת הראשית בה. במשך שנים אני הייתי זו שבהריון במשפחה, כל שנתיים הגעתי עם בטן חדשה. איזו תחושה נפלאה, עילאית ומיוחדת זו הייתה. ופתאום הרעיון שלא אהיה שוב בחופשת לידה, שלא אשא תינוק במנשא, שלא אחוש במגע של יד קטנה מרפרפת על גופי, שלא אסניף ריח של תינוק אחרי מקלחת, או אאזין בשקיקה לנשימות קטנות בלילה - היה לא פשוט, בלשון המעטה. זה ברגע אחד גורם להבין שאני כבר גדולה. ממש גדולה. יותר גדולה ממה שאני חושבת או רוצה. שהשנים היפות שלי, הפוריות והמשגשגות מתחילות להיות אבק, מאחוריי.
אני עוד יכולה ללדת מבחינה ביולוגית, אבל מבחינה רגשית וזוגית ושכלתנית אני כבר לא אלד שוב. הרעיון הלך והתבסס חזק ועמוק יותר ככל שהזמן חלף, ולאט לאט הרגשתי שאני עושה צעדים גדולים ונפרדת ממנו. בהתחלה השידה נמכרה ואז העגלה נמסרה והבגדים הועברו והצעצועים חולקו ופתאום אין זכר לתינוק בבית. מודה שהפרידה נעשתה קלה יותר עם שלושה ילדים בבית, שגורמים לך להבין שאולי, רק אולי, זה ממש בסדר אם לא יהיה כאן עוד ישות שתבלע את החלל בקולות ובדציבלים וברצונות ובצרכים.
אבל היום, אוטוטו בת 41, אני כבר כל כך לא שם. תינוקות הם כמו נקודה באופק. לא רק שאני לא מתאבלת על הגיל ועל התרגיל ועל הרחם ועל התהליך שתם לו, אני חוגגת את הרעיון. זה מרגיש לי קצת כמו הגלאח הצדי שעשיתי לפני שלוש שנים ועפתי עליו: זה התאים לי אז, אבל היום? לא תתפסו אותי מתה עם זה.
היום אני יותר בעניין של פזור מרושל ולא מחייב, פרי ספיריט. יותר בעניין של לצאת מהבית עם פאוץ'. גם להתעסק במטבח בלי לחשוש שתינוק יבלע לי זית או ידחוף יד לאש זה ממש קטע מגניב וקליל. לגו על השטיח? למי לעזאזל אכפת. דבש בתה? נקניקיות לא חתוכות? ענבים שלמים? ברינג איט, הילדים שלי כבר מעכלים הכל במלואו ועוד יותר מזה. לסגור שקעים פן אצבע חמקמקה תחדור לתוכם? נראה לכם?? אני צריכה עכשיו כל שקע זמין לכל המטענים בבית. אני כבר לא מכבסת סדינים באישון לילה, החיתול היחיד שאני מחליפה זה הפד החודשי (מחזור בגיל 41, מה נסגר איתך?), הבקבוק שאני מחטאת הוא המקציף חלב והמוצץ היחיד? טוב, אתם כבר מבינים.
תינוקות הם כמו נקודה באופק. לא רק שאני לא מתאבלת על הגיל ועל התרגיל ועל הרחם ועל התהליך שתם לו, אני חוגגת את הרעיון.
אני הרבה יותר בקטע של שנ"צים. ארוכים, לא כאלה של "לעצום עין ולהגיד תודה לאנושות ולילדים שנתנו לי לשים ראש". אני מדברת אתכם של שנ"צים של ריר, שאתה מתעורר עם סימן של הפיקה על הלחי. כאלה שנ"צים.
אז ברור שיש עניינים חדשים ואחרים שצצים ככל שהילדים גדלים והם מורכבים ומאתגרים ורגשיים ומטלטלים, אבל הם בוודאות הרבה פחות מתישים ומעייפים. הלחץ שינשמו ולא ייחנקו, ולא ידחפו ידיים או יחליקו במדרגות כבר מאחוריי. כנראה שזה נכון מה שאומרים על טיימינג. הוא הכל בחיים. ולכל דבר יש את הזמן שלו. עכשיו זה הזמן שלי להיות הדודה, או השכנה המוזרה הזאת שאוספת תינוקות לנשנוש של דקה ומחזירה לאמא ולאבא. וזה בעיקר הזמן שלי לבינג' עצבני, ארוך ומיוזע לתוך הלילה. או לשנ"צ. תלוי באיזה יום תפסתם אותי.
וכל זה משחרר כמו להוריד חזייה בסוף יום. אני עדיין אבדוק שהילדים נושמים בלילה כשאבוא לכסות אותם, ואקפוץ מהספה כשאחד מהם ישתעל מתוך שינה. אבל אני כבר לא אמא לתינוקות ולעולם לא אהיה שוב. וזה עצוב, אבל גם ממש ממש שמח.
ותזכרו: הכול זמני בחיים
כשאמות, זה מה שאני רוצה שהילדים שלי יזכרו ממני