אני חושבת שהייתי בת שבע כשלמדתי לראשונה להכין חביתה. כל כך התאהבתי ברעיון - אשכרה לקחת ביצה, לשבור אותה, לתבל אותה במלח "לפי העין", ולגרום לה להפוך לחתיכה אחת חמה וצהובה - שהתנדבתי להכין כל הזמן חביתות לכל המשפחה. במשך חודש, משפחתי האהובה אכלה חביתה. אותה חביתה. לא ביצת עין, לא מקושקשת, לא בנדיקט, פשוט חביתה. בלי תוספות. בלי עשבי תיבול. רק חביתה.
ומה הילדים שלי ילמדו ממני?
כבר אז הייתי צריכה לדעת שטבחית לא תצא ממני. על אף שסבתא שלי היא מלכת הכיריים, אין בי את אהבת המטבח. את חיבת האלתור. את התשוקה שמדברים עליה כל כך. כעבור חודש, הבנתי את הרעיון והנחתי למטבח. השנים חלפו וגיליתי את כל אותו אוכל תעשייתי שתמיד יש לו טעם של כאילו, של ליד, של בערך, ויש לו גם ריח של משהו שיכול להיות אוכל, אבל גם יכול להיות סולייה. אבל היי, אפשר להכין אותו תוך שתי דקות.
אבל אז נכנס דניאל לחיי. דניאל תירוש כלומר. וע'די וסתיו ורוי ועוד כמה זאטוטים מ"מאסטר שף ילדים" שאני יכולה להיות אמא שלהם (לא מאמינה שאמרתי את זה הרגע. לעזאזל, לא מאמינה שזה אשכרה באמת יכול להיות). איך שלא יהיה, פתאום נכנסו לי לפריים חבורה של ילדים שעוד לא חגגו בת/בר מצווה ובגיל שאני ידעתי להכין חביתה (מצויינת, אבל חביתה), הם מדברים איתי על נתחי סינטה עטוף בבצק עלים, פטוצ'יני ברוטב ירקות קיץ ופאקינג פפנאש. פפנאש אני אומרת לכם! והם גם מדברים בשפה מוזרה כזאת עם מילים כמו "לפלט, לצרוב, לקפל". בקיצור, כמה שאני גדולה, ככה התכווצתי על הספה ונעשיתי קטנה, מצומקת ונבוכה.
מלבד הידע הקולינרי הרחב ששם אותי בכיס הקטן שלהם, אחד הדברים שבלטו לי במיוחד היו הסיפורים מאחורי התשוקה למטבח. עבור כולם היא הגיעה מהבית. לרוב ניכר כי הדמות הדומיננטית היא הסבתא. בשאר המקרים זאת האמא. ועבור מעטים היה זה האבא. וכך, בזמן שניל רקח לו את ריזוטו הפטריות ודניאל התפיית על פילה הבקר שלו, אני חשבתי מה ילמדו אלה ואוהד מאמא שלהם? איך לחמם שניצל טבעול? איך להפעיל את המיקרו? ובמקרה הכי טוב: איך להכין פתיתים?
טעים? בינתיים נסתפק באכיל
אומרים שכדי להצטיין במטבח צריך לאהוב אותו. אני אומרת שכדי להיכנס למטבח, צריך מישהו שיבעט לי בתחת התעשייתי. וזה בדיוק מה שמאסטר שף (ילדים) עשה לי. כן, דווקא גרסת הקטקטים העבירה לי מסר חשוב: אם אני רוצה שלאלה ולאוהד יהיו זכרונות של אוכל מהבית, כדאי שאתחיל לעשות משהו. אז סידרתי לי את ספר המתכונים של התכנית והתחלתי להכין כמעט את כל המנות. מתבשיל ירקות, לחזה עוף וקארי, וגם את בורקס החצילים והבולגרית ואת הפנקייק ההורס, ועוף בכל צורותיו, בכל רטביו, עד שהעוף עצמו כבר ביקש לעוף מהמטבח שלי לפסק זמן.
אז נכון, שום דבר מכל אלה לא נראה מדוגם כמו בתכנית, ואני גם לא לגמרי סגורה על הטעם – אבל היי, זה היה אכיל. והאמת? זה עשה לי חשק. ממש. פתאום הבנתי על מה כולם מדברים. פתאום הבית התמלא בריחות. חלקם שרופים. אבל רובם דווקא מעוררי תיאבון. ומרוב שעפתי על עצמי, כמעט וקניתי לעצמי סינר עם כיתוב "הבשלנית של הבית". אבל זה היה נראה לי יומרני קצת.
ולגבי אלה? היה נדמה לי שהיא מתחילה לצבור זיכרונות. למעשה היא דרשה את הפנקייק כבר שלוש פעמים מאז, ואת העוף היא מחסלת כאילו לא אכלה עוף מימיה. ואוהד? אוהד עוד קטנצ'יק אבל כשיגיע לשלב הטעימות, אתם לא מבינים איזה גזר מאודה אני אכין לו. טעימות? הוא ישר ירצה מנה.
נדמה היה שעליתי על הגל. בחלומי, כבר ראיתי את אלה, בעוד 8 שנים, בספיישל של מאסטר שף, מדברת על ההשראה, על האמא האלופה שלה שלימדה אותה כל מה שהיא יודעת. אלא שאז, כשהתעוררתי, המציאות היכתה בי: ההורים שלי קפצו היום, והגשתי להם את עוגת הגבינה שהכנתי - אלה התחילה לברבר שעות את המונולוגים הבלתי פוסקים והמרהיבים שלה, ואמרה להם, "אתם רואים, את זה אבא הכין, את הקצפת. הוא ערבב וערבב וערבב. אמא לא עשתה את זה כי קשה לה בידיים. אבל לאבא לא קשה".
זה אגב לא היה נכון. אני אפיתי את העוגה. אני! ואני גם ערבבתי וערבבתי. אבל זה רק גרם לי לתהות: האם באמת שווה לי להזיע למוות מול התנור, רק כדי שאבא בסוף יקבל את הסופרלטיבים ואני אשאר עם "לאמא קשה בידיים"?
ובכן התשובה היא כן. אני כבר מאוהבת.
זה נכון שזכרונות ורגעים של בית לא מחויבים להיות סביב אוכל, אבל הם לא ספק מתבלים ומעשירים את החיים שלנו. אתם עוד תראו – יום יבוא, וגם אלה תאהב את מה שאני מכינה, אפילו אם קצת קשה לי בידיים. היא רק לא צריכה לדעת שלמדתי את הכל מספר מתכונים של ילדים בני 10.