לילי בת 40
נפלאות גיל 40: דליפות שתן וסחרחורות | צילום: צילום פרטי

אומרים שגיל 40 זה סתם גיל. בואו נראה אתכם אומרים את זה לסחרחורות המפתיעות של המחזור, לכירורגית שד שהסבירה לי שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל (ממוגרפיה), לפיפי שבורח באמצע אימון הכושר. תגידו את זה לשערות הלבנות שאינן כבר זאב בודד במערכה כי אם פלומות פלומות בקדמת השיער שמתרבות בקצב מסחרר.

תגידו את זה גם לקמטים בצדי העין, הפה והמצח, לשרירים שכואבים בבוקר ובלילה. לאנשים הנועזים עם ביצים בגודל של בת יענה שקוראים לי "גברת" ברחוב ובקניון ובדואר ובסופר, לגלי החום, למחזור הלא סדיר, לקילוגרמים שכבר לא יורדים בקלות (אם בכלל), לנדודי השינה. תגידו, נו. נראה אתכם רק מעזים.

תשמעו, עבר עלי שבוע די אינטנסיבי. הייתי עמוסה בטירוף. ביום שישי הייתי באימון כושר. תפקדתי כמו שועלה גמישה, קפצתי וניתרתי והרמתי והנפתי אבל כשירדנו למזרון. זה נגמר. החדר התחיל לסגור עליי, סחרחורות שלא אפשרו לי להתרומם.  "את בסדר?", שאלה אחת.
ותוך דקה, כבר הייתי על הגב. אחת הרימה לי את הרגליים. אחרת טפטפה עליי מים קרים. וקבוצת נשים במעגל הביטו בדאגה מלמעלה. מביך. מפחיד. מביך.

לא מצליחה לקום. מבקשת לכבות את האור ואז, מתוך חוסר האונים והשליטה, אני שומעת בבירור את השאלה: "יכול להיות שאת בהריון?". ברגע מהיר התרוממתי בזעקה: "ממש לא" ושבתי להתעלף. כשהצליחו להקים אותי ברגישות גדולה, אמרה לי שוב אותה אחת: "תראי, יש 3 אפשרויות: או שאת בהריון...." וזה כל מה שאני זוכרת דוקטור.

לא קרה לה כלום כי הייתי חלשה מדי לתקוף. וגם לי לא בסוף.

אז אני לא בהריון. אני כן מפתחת תסמיני מחזור מבאסים של עילפון, חיוורון והיסטריה.

>>> בטורים הקודמים ב"חיים של אמא":
רגע לפני חגיגות 40, הפכתי למפלצת
גילו לילד שלכם צליאק? תנחומיי
איך הפכתי מהאמא הקולית לחרדתית מכולם?

השבוע המשיך כאשר הניחו את הציצים שלי על מגש ומחצו אותו לצורך ממוגרפיה, משם למישוש אולטרסאונד חביב וקינחתי אצל רופא כלי דם שבדק מדוע הוורידים שלי רוצים להתפוצץ לכם בפנים (אי ספיקה ורידית. תודה לגנטיקה מופלאה ושלושה הריונות). אה, ואם זה לא מספיק – על שולחני במשרד המתין לי הספר הזה: "את ממש לא נראית לגילך" של שילה נווינס. וזה למעשה טקסט לנשים בגיל המעבר על המקום שלנו בעולם, הפחד להתבונן במראה, הסוד לחיי נישואים ארוכים (לישון בנפרד למשל) ולהביט בעיניים בתלוש המשכורת של הקולגה הגברית שלך. מה עוד יש לומר? זכיתי.

את ממש לא נראית לגילך
תודה עולם. תודה

אבל בלילה בלילה, כשהנחתי את הרגליים גבוה (לא לשם פוריות, אלא כדי להקל על הנפיחות של הרגליים), שמחתי ממש שהתוצאה של הממוגרפיה יצאה תקינה, ושסיפור הוורידים הבולטים הוא ברובו קטע מכוער שיש לו פתרון, ושהסחרחורות בשליטה ושגם הספר הזה יכול להיות דווקא ממש אחלה.

אם מניחים בצד את העובדה שהחיים טסים ורק לפני שנייה הייתי נשואה טרייה בהריון ראשון ומרגש – אני ממש מבסוטה על הגיל הזה. בסך הכל – הוא הביא אתו גם ערימות של דברים טובים. אולי זו גם תקופת ההורות שלימדה אותי המון והראתה לי מה נכון (ומה ממש לא), אולי זו הזוגיות הארוכה שהעבירה את שנינו (וממשיכה להעביר) חתיכת דרך ואולי זה באמת הזמן שלי על הפלנטה שיש לו כבר משקל ומטען.

למדתי להבין למשל מי אני ולהפסיק להתנצל על זה. אני אדם שחי על טורבו ביום אבל נכבה ב-20.00 ואין עם מי לדבר. תמיד אעדיף קפה על אלכוהול, קניון על בר, שיחה עם חברה מאשר ריקודים על שולחנות עם חבר'ה, שנ"צ על ים, בינג' מפגר לתוך הלילה ולא שיחות עומק.

כשהייתי רווקה צעירה שאמורה להתהולל ולבלוע את החיים, לא ידעתי להצהיר לעולם מי אני באמת ועשיתי כל כך הרבה דברים שלא התחשק לי. ויצאתי למקומות שלא הרגשתי בהם בנוח, וכשרציתי לבטל – זה תמיד היו ערימות של תירוצים ושקרים, כי לא יכולתי להודות בפני העולם: אני לא מגניבה וקלילה כמו שהעולם צריך שאהיה בגיל 22.

רציתי להיות הכי זורמת וקולית ששותה אלכוהול ורוקדת אל תוך הלילה, שמפלרטטת בקלילות וספונטנית בכל רגע נתון – אבל זה היה לפעול מחוץ לעור שלי. וכשאתה עושה דברים שלא נוח לך איתם – זה ניכר וזה צועק וזה בולט. וזה בעיקר מעייף וממש לא כיף.

כשלמדתי לקבל את זה, גם למדתי להגיד "לא". בלי לתרץ ובלי לשקר. למדתי להגיד שאני עייפה בשעות האלה ותקבעו אותי בשבע, שאני לא אוהבת את המקומות האלה, שאין לי שום בעיה שנשב בקפה שכונתי ולא במקום ההוא שכולם מדברים עליו ושחייבים, פשוט חייבים לעמוד שעה בתור כדי להיכנס. שלא, אני לא רואה את הסדרה ההיא שהיא כזאת באזז היסטרי, למדתי ללבוש סוודר כשקר לי וסניקרס שבא לי. 

לילי שרצקי אלמליח ואלה
אחרי שנים של שינויים, הגיע גם הבלונד | צילום: צילום ביתי

מצד שני, למדתי גם לנסות על העור שלי דברים חדשים, שבאו באופן טבעי. התחלתי לשתות יין ובירה ושמפניה ועראק. צבעתי לבלונד אחרי שנים של חום/שחור/כתום/גלאח. התאהבתי בפלומות הלבנות המהממות. למדתי לשחרר ולרקוד בלי להתבייש במקומות ציבוריים. למדתי במה אני ממש טובה ובמה אני לא. למדתי לעמוד על שלי יותר מול חברות ובעבודה. דברים שפעם מי היה חושב שאעז לומר או לחשוב. טיפחתי ציפורניים ומשחתי אותן באדום עז. למדתי.

למדתי לעשות סקס כל כך הרבה יותר טוב ממה שהייתי בגיל 20. לילי של 40 לא רואה ממטר את זו מלפני 20 שנה, הביישנית, החסודה, החסומה. יש משהו בגיל הזה שאת כבר יודעת כמה דברים על עצמך ומה שאת רוצה ולא מתביישת לדברר את זה ולנסות את זה, מכל הכיוונים. וזה משנה חיים. לא פחות מזה.

והנה עוד משהו חשוב שקרה בשנתיים האחרונות: למדתי ללכת לים עם בגד ים בלי שום תוספות. כמה שנים לתוך ההורות וברגע שראיתי את העיניים המתבוננות של בנותיי, הבנתי שכאמא בכלל ולילדות בפרט, הגיע הזמן להיפטר מהרגלים ישנים של הסתרות ובושה ולהסתכל עליהם בעיניים. להבין שזה מה יש, (יש כמובן גם במה לעבוד אבל אין בכלל מה להסתיר). אף פעם לא הייתי וגם לא אהיה דוגמנית בגדי ים, אבל אין סיבה שאתעטף בבדים שעושים בדיוק את ההיפך.

כאמא – זה יהיה ממש נחמד ומחייב מצדי שלא לגלגל הפרעות מטופשות לדורות הבאים. זה ברור שאני בטוח מעבירה כמה כאלה מבלי להיות מודעת אליהן, אבל למה שעומד (ורוטט) לי מול העיניים, אני מביטה בקליפת התפוז בעיניים ומחליטה לעשות מעשה. אז נפרדתי מהשלים למינהם, ומהמכנסיים הקצרים ומהשמלות חוף ואני קופצת ראש עם הילדים לבריכה.

במקביל גם למדתי שהגוף הזה זקוק לתיחזוק אז לראשונה בחיי אני גם מקפידה לעשות כושר. פעמיים בשבוע. וזה סיוט וזה קשה אבל אני כמעט כמעט תמיד מתמידה. כי פתאום יש לי זמן לעצמי ובכל פעם מחדש אני משבחת אותי שעשיתי את זה. שהיה לי זמן לעצמי שלא חשבתי על הילדים ועל העבודה ועל הבעל ועל הכביסה. רק חשבתי איך אני חונקת את המדריכה בסוף השיעור ונותנת לה בוסה שכמה טוב שהיא כאן.

לילי שרצקי אלמליח ואלה
בזכותן ועבורן, הפסקתי להתעטף בחוף הים | צילום: צילום ביתי

40 זה לא סתם מספר והוא גם ממש לא סתם גיל. הוא כל כך לא 30 החדש והוא גם לא מת העולם. הוא קצת אמצע החיים, אם תרצו, והוא לא סתם מגיע עם משבר או חשבון נפש. הוא מגיע גם עם מכאובים כאלו ואחרים ועם רשימות בדיקות חובה מהרופא אבל גם עם המון תבונה של החיים ושיעורים קטנים וחשובים, גם במחיר של דליפות שתן אקראיות במקרים לא צפויים. זה כל כך שווה את זה.