קראתי לא מזמן את סיפורה של רונה מור, אשר ילדה בניתוח קיסרי (צודקת כל כך רונה, נשמע כמו שם של סלט) וקובלת על חוסר יחס אישי ושיקולים כלכליים ומשפטיים (של בתי חולים) שפוגעים בסיכומו של דבר ביולדות בישראל.
כל מילה שלה פצעה אותי כמו סכין, כי היא זרקה אותי ארבעים ושלושים שנה אחורנית. אז, כשילדתי אני את ילדיי, עוד לא דיברו איתנו על שיקולים כלכליים ומשפטיים, אבל חסרת אונים בחדר לידה, פעם אחר פעם – בהחלט הייתי.
פיפי בסיר? לא מסכימה
הגעתי לראשונה לבית היולדות בחורף 1971, ילדה בת 21 וחצי עם בעל לחוץ בדיוק כמוה. בדקו אותי, שלחו אותי להמשיך להסתובב, בדקו אותי שוב, הושיבו אותי על ספסל בחוץ (זה היה בבית יולדות הקריה, זכרונו לברכה) ואז, בערב, אשפזו אותי.
הייתי לבד, בעלי חזר הביתה, ואני ממש רואה מול עיניי את החדר הענק המלא במיטות ברזל, וילונות פלסטיק בין המיטות שאף אחד לא טורח לסגור, אור ניאון קר ובוהק, נשים בוכות, צועקות, מייללות, מתאפקות, קוראות - "רופא, רופא" ואולי בא אליהן הרופא ואולי לא.
ואני בתווך, מבולבלת, דואגת, כואבת והתינוק לא יוצא. פה ושם מגיעים אנשים זרים ודוחפים אצבעות, גם סטאז'רים מסתובבים שם ומסתכלים לתוכי פנימה, אני מתביישת ומתכווצת אבל אין לי כוח לסרב לשום דבר. בשלב מסוים, אחרי כעשר שעות, כבר חיברו אותי לעירוי של פיטוצין כדי לזרז את הלידה, ואני שם כמו שה מובל לטבח. אני זוכרת שהייתי צריכה לשירותים. דחוף. ביקשתי רשות לרדת מהמיטה וללכת לשירותים, הבטחתי שאשמור על העמוד שעליו היה תלוי העירוי, אבל לא הרשו לי. הביאו לי סיר. אבל מה לעשות שאני לא מסוגלת לעשות פיפי במיטה? פשוט לא מסוגלת. חיכיתי לרגע שלא ישימו לב אליי, ולאט לאט, כואבת ודואבת, ירדתי מהמיטה, מחוברת לעירוי.
הנחתי את סיר המתכת הקר והמבייש על הרצפה וישבתי עליו להשתין. אוי, איזו בושה. גם לא יולדת, גם בוכה, גם צריכה ועושה פיפי, גם לא שומעת בקול המפקדים והמפקדות בחדר לידה; ילדה רעה! אחרי עוד כמה שעות, השחר כבר עולה, ואני שומעת, מתוך עירפל החושים שלי, את המילה "ואקום".
להזכירכם: אני לבד כל הלילה, כואבת, עצובה, עלובה, רוצה את אמא שלי ואת אבא שלי ואת בעלי. רוצה שמישהו ינחם אותי. שיבטיח לי, אפילו שזה שקר, שתיכף הכל נגמר, אבל שומעת - "ואקום". עוד לא הספקתי לשאול למה, מה קרה, מה קורה פה, למה לא מצליח לי, וניגשה אליי מיילדת. אני לא זוכרת את שמה או את מראה פניה, אני רק זוכרת דמות לבנה שאומרת לי - "עוד ניסיון אחד אחרון", והיא לוחצת לי על הבטן ומעיפה החוצה את בני הבכור שלא הסכים לצאת עד אותו רגע.
רק מלאך אחד שם לב אליי
בלידה השלישית - שוב הייתי לבד בלילה (לעזאזל איתי, יולדת רק בלילות), עדיין החדרים היו גדולים עם המוני יולדות, עדיין אור ניאון קר, עדיין רופאים עייפים שעובדים שעות רבות מדי (מסכנים שלי, לא כך זה היה צריך להיות), בבית בעלי ושני בניי הפעוטים.
אמנם אני כבר בת 28 אבל עדיין רוצה חום, מגע, קשר.
שוב יש לי צירי לחץ כי העוברית הקטנה שלי רוצה לצאת, אבל אין פתיחה. ולמה? כי צוואר הרחם שלי סגור. הפעם יש לי נסיון, כבר ילדתי, אני יודעת מה צריך לעשות, אבל אינני מקבלת את המענה הנדרש. אני זוכרת מצוין עד כמה הרגשתי מושפלת: אשה חזקה, חכמה, עם נסיון, לא מפונקת, לא דורשת, אומרת מתוך ידע מה צריך להיעשות – אבל פוטרים אותי במילים ריקות ובלי ממש לשים אליי.
משום מה אני זוכרת את רגשותיי מהלידה הזו בצורה מאוד בהירה. בלידה הראשונה הייתי צעירה ומבולבלת, בלידה השנייה הבן שלי התחשב בי בצורה יוצאת מן הכלל ונולד תוך שעתיים והפעם, בלידה הזו, שוב הייתה לידה רגילה, אבל ארוכה. והיחס אליי היה כה משפיל. כאילו אני אוויר, כאילו כל מה שעומד לזכותי כאדם – נשלל ממני.
אני חושבת שהרבה נשים זוכרות איזו דמות של מלאך: רופא עם יחס אישי, מיילדת עם מגע מלטף, בן אדם שרואה אותנו כבנות אדם. גם לי היה הפעם אחד כזה: שמתי לב שמסתובב במחלקה רופא צעיר, מתמחה, שהכרתי את קול צעדיו כאשר התקרב אליי (היו לו קבקבי עץ לבנים ומרעישים) וממנו הצלחתי לחלץ, מדי פעם, יחס אישי. הוא שם לב אליי בתוך הלחץ שהוא היה שרוי בו, כשטיפל במספר רב מדי של יולדות, עקב חוסר ברופאים ובמיילדות.
כשהוא עבר לידי, אחרי 12 שעות ארוכות של כאב וצער, אמרתי לו בקול מתחנף (בחיי): "דוקטור, אני יודעת מה צריך לעשות. זו הלידה השנייה שלי עם תפירת צוואר הרחם, בבקשה, רק תעשה מה שאני מבקשת - תכניס את היד שלך ותפתח את צוואר הרחם, זה מה שצריך לעשות, דוקטור, באמת, בבקשה". למזלי הוא ניגש אליי ועשה מה שביקשתי. לדעתי, כי רצה להשקיט אותי. ואז בבת אחת אפשר היה ליילד אותי. ואז גם הבינו שחיכו יותר מדי זמן; העוברית שוכבת בתוך מים מקוניאליים ויש סכנה לחייה. הסוף טוב, אבל הדרך, הדרך.
על זה אני קובלת, על הדרך. על כך שכל זכויותיי כאדם וכאישה נעלמו ברגע שהגעתי לחדר לידה. למה זה כך? אני מצטטת את רונה מור שציטטה את ד"ר נורתרופ: "הנתונים מלמדים שנשים שאינן זוכות לתמיכה בשעת הלידה נתונות בסיכון גבוה יותר לעבור לידה ארוכה ולתוצאות עגומות".
הלידות שלי, ועוד מאות אלפי לידות שהתרחשו כאן בעשורים האחרונים, היו יכולות להיות שונות לו רק לא ראו בנו פס ייצור, ואגינה ורקמות, אלא אדם. אישה. אישה בעת קשה שצריכה לא רק טיפול מקצועי אלא בעיקר תמיכה רגשית.
>> בטור הקודם: "הסמארטפונים הורים את הילדים שלנו"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד