לפני כשבועיים הזדעזעו נשות העולם לשמוע שמריסה מאייר, מנכ"לית יאהו, דרשה מעובדיה ועובדותיה לחזור לעבוד ממשרדי החברה ולא מביתם. קול הצעקה היה בעיקר כי הקריאה הזו היתה צעד גדול אחורנית. לאחר שנים בהן נשים רבות עבדו מהבית וניהלו את שני התפקידים שלהן, עובדת ואמא, זה לצד זה, באה הקריאה להוציא את הנשים מהבית ולנתק אותן, שוב, מהיכולת לשלב בו זמנית בין עבודה להורות.
השילוב בין עבודה, ולאו דווקא קריירה, לבין הבית הינו נושא רגיש שנמצא בדיון מזה שנים רבות. מאז שניתנה לנשים הבחירה לעבוד גם בחוץ ולא רק כי הן חייבות, אלא גם כי הן בוחרות בזה, יש דיונים ומחקרים המושכים לכיוונים שונים. עבודה ומשפחה הם שני המרכיבים החשובים ביותר בחייו של האדם המודרני, והן הדרכים העיקריות באמצעותן רוב האנשים חותרים למימוש עצמי. בעידן בו הזמן הינו אחד המשאבים היקרים ביותר, כשהשאיפה למימוש עצמי נמצאת בראש סדר העדיפויות הפרטי וגם החברתי - אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני המשפחה הוא למצוא איזון. אין לי ספק כי עבודה מהבית היא אחת הדרכים היותר טובות לאזן בין שני הדברים והדרישה של מנכ"לית יאהו לחזור לעבוד במשרד הינה טלטלה רצינית וחוסר הוגנות כלפי העובדות והעובדים.
התקופה בה אמהות "לא עשו כלום"
אני גדלתי בשנות החמישים והשישים. אפילו שזה נראה לכם כמו העידן המזוזואי או תקופת הקרח, זה היה רק לפני חמישים שנה, שזה ממש אתמול, בהסתכלות חברתית היסטורית. באותה תקופה, האבות יצאו לעבודה מחוץ לבית ורוב האמהות היו עקרות בית. המשמעות היא שהגברים יצאו מהבית בשש, שבע או שמונה בבוקר לחנות למכור, למפעל לעבוד מול מכונות, למשרד להתעסק עם מספרים, למסעדה לבשל או למלצר, לאתר הבנייה לבנות בתים של אחרים ועוד ועוד.
והאמהות? הן "לא עשו כלום". הן היו בבית. הן רק הכינו את הילדים לבית הספר, הכינו להם את הכריכים, בישלו את ארוחת הצהריים, ניקו את הבית, סידרו את החדרים, איבקו את האבק, רחצו את החלונות, החליפו מצעים, גיהצו, ערכו קניות והביאו את הילדים מבתי הספר והגנים. ואז, עדיין "לא עשו כלום" אלא רק שיחקו עם הילדים, הפרידו בין הילדים בעת מריבות, עזרו לילדים להכין שעורים, למדו עם הילדים למבחנים, ניגבו את הטוסיק של הילדים, טיפלו בהורים המזדקנים, הביאו את הילדים לחוגים והחזירו אותם מהחוגים, קראו לילדים את התרגום של תכניות הילדים בטלוויזיה (אז עוד לא היו תכניות מדובבות), הכינו את ארוחת הערב, קילחו את הילדים והרדימו אותם. ואז, בדרך כלל, היה אבא מגיע הביתה. בכל מיני טפסים של בית הספר, כאשר היה רשום "מה עושה אבא" היה ברור לי מה לכתוב "אבא עובד בחנות וילונות". וכשנשאלתי מה עושה אמא, הייתי עונה "כלום. אמא בבית". ככה זה היה.
השתנו הזמנים והיום כששואלים את הילדים מה אמא עושה הם עונים מזכירה, מנהלת חשבונות, עורכת דין, מנהלת הפקות, אשת שיווק, מהנדסת מחשבים, מורה, עובדת סוציאלית ועוד ועוד. איזה עושר של היצע. וכמו האבות בזמנו, גם האמהות יוצאות ברובן מהבית למקום העבודה שלהן. כך נהגתי גם אני במשך שנים רבות: עבדתי בבית הספר, עבדתי בגן, עבדתי בחברת יבוא, עבדתי במשרד, עד שהגיע הרגע שעבדתי עבור עצמי ואז עבדתי מהבית.
מתי המשרד נפתח?
זה קרה לא מזמן, לפני כשש-שבע שנים. הילדים כבר היו מחוץ לבית. החדרים, חלקם, כבר היו ריקים, ובקלות מצאתי מקום לשני מחשבים, לשני שולחנות ושתי כורסאות נוחות ולשידה משרדית לקלסרים. והנה, הופה, יש לי עוזרת אישית שמגיעה כל בוקר ועובדת איתי וגם אני עובדת מהבית. דעו לכן ולכם שזה לא כך כל פשוט: לרהיטים ולי ולעוזרת האישית המדהימה שלי היה מקום, אבל צריך היה לייצר איזון מחודש ביני לבין בעלי. כשעבדתי מחוץ לבית הייתי פיזית מחוץ לבית. לבעלי היה כמובן את מספר הטלפון הישיר שלי במשרד, אבל לא תמיד הייתי עונה לו, או לכל אחד אחר, כי לא תמיד הייתי מרימה את האפרכסת לשיחה. לעיתים לא הייתי במשרד בכלל אלא במשרד של המנכ"ל או של קולגה אחרת או בקפיטריה. לעיתים הייתי אמנם בחדר אבל בפגישה ולכן לא עניתי. לעיתים הייתי עסוקה מאוד ולא נתתי לשיחות הטלפון הנכנסות להפריע לי. אבל כשעובדים מהבית נמצאים בבית.
כאן החלו הדילמות: האם אני עונה לבעלי האהוב כשאני בחדר עובדת? האם אני בבית או לא? האם אני כאילו בעבודה ואז לא נותנת מענה מיידי לכל דחיפות? האם כשבעלי או ילדיי חושבים על משהו שנראה להם חשוב או דחוף הם אמורים להגיע, לפתוח את דלת המשרד שלי בבית ולהיכנס? האם אני מבקשת מבעלי לא לפנות אליי כשאני בבית אבל אני כאילו לא בבית? איך אני שומרת על רצף עבודה וגם על כבודו של בן זוגי? ואם אני במטבח או בסלון ונזכרת במייל חשוב שלא עניתי לו - האם אני נכנסת לחדר העבודה שלי בבית ועונה? או אולי אני כבר לא בעבודה? אבל הרי העבודה נמצאת שישה מטרים ממני? וכשטלפון מצלצל, והרי זה הטלפון של הבית, האם אני עונה? אני בבית או בעבודה? ומתי אני פותחת את המשרד? הרי אני יכולה להישאר במיטה שנמצאת בחדר הסמוך? אז לקבוע שעות עבודה?
בקיצור, צריך היה ללמוד תוך כדי הליכה, והאמת? עשינו טעויות בדרך כמו שעושים בדרך כלל כשיוצאים לדרך חדשה ולא מוכרת. ניסינו הגבלות על ילדיי, על בן זוגי ועליי. ניסינו לפעול לפי חוקים מסויימים שקבענו לעצמנו. הצלחנו בחלקם ולא עמדנו באחרים. למדתי לסגור את הדלת ובעלי למד לא להיעלב מזה. למדתי לצאת להפסקות ולשבת איתו על כוס קפה במקום לפתוח טלוויזיה. הוא למד להתאפק ולחכות לי "עד הערב" כדי לספר את הדברים החשובים שרצה לספר לי. בקיצור, עשינו איזון מחודש. ותשמעו, האיזונים האלה לא נגמרים. כל כמה שנים אנחנו נדרשים לעשות איזונים מחודשים בהורות שלנו ובזוגיות שלנו. זו הדינמיקה של החיים.
כך עברו להן כמעט ארבע שנים ועד שכבר סוף סוף מצאנו את האיזון, החלטתי להוציא את המשרד מהבית. העסק גדל, תודה לאל. פתחתי את מרכז מיכל דליות, לקחתי עוד עובדת, הייתי צריכה כבר מקום ראוי לפגישות עם אנשים ולא בסלון ביתי, כמות הקלסרים הלכה וגדלה וכבר לא היה להם מקום על שידת המשרד הקטנה שהיתה בחדר הקטן, היינו צריכים עוד קו טלפון ועוד מכשירי טלפון ועוד חדר כדי שנוכל לדבר בו זמנית עם תלמידות ותלמידים, עם מרצים, עם אנשי פרסום ושיווק. בקיצור, כבר נדרשה ההפרדה בין הבית לעבודה.
אז מה שנשאר מהניסיון של ארבע שנים עבודה מהבית זה איזון מחודש ביחסים בינאישיים וצעדים ראשונים של בניית עסק. היום תמצאו אותי במשרד חמוד ונשי מאוד במרכז תל אביב. אתם מוזמנים.