לפני חצי שנה בערך הקמתי ופתחתי את מרכז מיכל דליות. תארו לעצכם: מרכז של לימודים שאני עומדת בראשו ובעצם מלמדת בו את משנתי החינוכית. זו התרגשות גדולה ואחריות גדולה, ולכן אחד הדברים שאני עושה באופן שוטף הוא להתעדכן בחומר הלימודים. ויש המון מה ללמוד: על רצף התפתחות המשפחה, על המשפחות החדשות, על גישות פילוסופיות-פסיכולוגיות הקשורות להתנהגויות של ילדים, על אתיקה, על מצבים נפשיים-רגשיים של ילדים ושל אנשים בכלל, על זוגיות ועוד המון דברים. בקיצור, מרתק.

מיכל דליות עם בעלה (צילום: תומר ושחר צלמים)
הוויכוחים שלנו הם בעצם התיקון. מיכל דליות ובעלה | צילום: תומר ושחר צלמים

וכך אני מוצאת עצמי פעם בשבוע שוב תלמידה. זה תענוג עילאי. לימודים הם אחד הדברים שהכי מהנים אותי (קריאת ספרים זה הדבר השני, אבל למי יש זמן בימים אלו?), ולכן אלו חודשים של עבודה רבה מצד אחד, שנחת בצידה, מאידך.

"התת-מודע לא משקר"

יום אחד ישבתי והקשבתי להרצאה על זוגיות ועל התיאוריה של הנדריקס בנושא זה. אסור לשכוח שכמעט על כל נושא שבעולם יש כמה תיאוריות, כמה גישות - לעיתים הן נוגדות זו את זו ולעיתים הן משלימות. היו, ועדיין יש, פסיכולוגים שמוכנים לתלות זה את זה בגלל השוני בהסתכלות שלהם על החיים ועל מצבים בחיים. הנדריקס נמצא די בקונצנסוז. הוא דיבר על הרצון שלנו באושר, על החיפוש שלנו אחר אושר, ועל כך שהזוגיות היא אחת הדרכים בה אנחנו מקווים למצוא אושר.

הרעיון, באופן כללי, אומר שכולנו שרוטים, שכל אחד מאיתנו נפצע בילדותו. שכל אחד מאיתנו, בהיותו ילד, ברגע זה או אחר, חש מושפל, נכנע, מתרפס, מוכה פיזית ורגשית, לא אהוב, דחוי, שלא רואים אותו, שלא שמים לב אליו, שלא מבינים אותו – וכל זאת על ידי הוריו. שגם אם היו לנו הורים נפלאים וגם אם אנחנו לא זוכרים, היו רגעים בהם, מסיבה זו או אחרת, נפצענו. בנפשנו, כמובן.

ואז מגיע הרגע בו אנחנו מתאהבים, ולפי הנדריקס, אנחנו מתאהבים במי שמזכיר לנו, באופן לא מודע כמובן, את אחד מהורינו שמולו נוצרו פצעינו הנפשיים. ולמה כך? כדי שנוכל לעשות תיקון. כדי שנתמודד שוב, כבוגרים, עם אותן תכונות כמו של אמא או של אבא שלנו, ונצטרך הפעם לעמוד מולן ולתקן את הרגש הקשה אשר נחרט בנו עשר, חמש עשרה או עשרים שנה קודם.

אתם יכולים לא להסכים איתו. זה לגמרי בסדר. זו תיאוריה שאפשר לקבלה או שלא. אסור לשכוח שפסיכולוגיה בכלל היא לא תורה מסיני ושאנשים חכמים המציאו אותה. כך גם את זו. לעיתים מוסיפים לתיאוריה מחקרים אשר מחזקים אותה ולעיתים גם לא.

רק שכדאי לשים לב מה קורה בזוגיות שלנו חמש-שש שנים לאחר מיסודה: אנחנו רוצים לחנוק אחד את השני בדיוק מאותן סיבות שבגללן התאהבנו בו או בה. ועל זה מדובר, על אותם משברים אשר חווים בזוגיות. לו הייתי פותחת חשבון בנק ושמה בו עשרה שקלים אחרי כל מריבה או ויכוח שהיו לי עם בן זוגי בארבעים השנים האחרונות, היה יכול להיות לי חיסכון יפה מאוד. המשברים האלה, המריבות האלה, חוסר ההסכמה הזו, לראות את המגרעות של בן הזוג, להיווכח בשוני, להתאכזב מגילויים שגילינו לאורך השנים, לא לאהוב תגובות מסויימות שלו או שלה, להכיל את השינויים הגופניים, להבין פתאום שאת חיה עם גבר שיש לו הפרעות קשב וריכוז או שאתה חי עם אשה היפראקטיבית (נכון, זה אנחנו), לתמוך בחולי, לאבד בני משפחה -  בקיצור, להגיע לנקודות משבר ולרצות להתגבר עליהן כדי לשמור על הזוגיות.

ההתגברות היא התיקון. כילדים לא היתה לנו יכולת להתגבר. היינו קטנים, חלשים, נחותים פיזית ושכלית ולכן נשרטנו, ועתה, על פי הנדריקס, יש לנו הזדמנות לעמוד שוב מול אותם משברים, או משברים דומים, אבל הפעם לא לחוש קטנים, חלשים ונחותים ולעשות מעשה כלשהו. שונה ומשתנה ממשבר למשבר.

מיכל דליות עם בעלה (צילום: תומר ושחר צלמים)
אנחנו רבים עם בני הזוג בדיוק מאותן סיבות שבגללן התאהבנו. מיכל ובעלה בצעירותם | צילום: תומר ושחר צלמים

אתן דוגמא מחיי האישיים: בעלי החמוד, שבא מבית שונה מאוד משלי והמזג שלו שונה מאוד משלי, לא אהב להצטרף לאירועים משפחתיים או חברתיים המונים. אני, אשר בהתחלה השקט שלו היה זה שקסם לי כל כך (בתור היפראקטיבית היה לי מצויין שיהיה לידי כדור הרגעה מדי פעם) - עם הזמן ועם התרחבות המשפחה והתרחבות האירועים המשפחתיים מכל צד, ראיתי ברצונו להיעדר עלבון אמיתי.
זכרתי את אמא שלי באה לאבא שלי בטענות כשהוא לא רצה להצטרף בתואנה שהוא עייף, שהוא יירדם שם בין כה, שהוא לא איש שיחה, שהוא ישעמם אחרים ושהוא ישתעמם בעצמו. כמעט תמיד זה גרר ביניהם ריב והיה מאוד לא נעים לי ולאחיי לצפות בזה. ופתאום, מצאתי עצמי כועסת על בעלי וגם רבה איתו, על אותו דבר בדיוק: זה לא יפה, זה יעליב את המזמינים, לא נעים לי מדודה שלי, שוב אני צריכה להיות לבד עם הילדים, כל פעם שנוח לך אתה עושה מה שבראש שלך ולא מה שצריך, אז עוד פעם אני צריכה להתנצל בגללך וכולי וכולי.

וכך היה כמה שנים. בחיי. יום אחד הבנתי שהבן אדם לא רוצה ושאני לא צריכה לראות זאת כמשהו אישי. לא מתאים לו. הוא סובל באירועים כאלה. אם אני רוצה אלך ואם הוא לא רוצה לבוא הוא לא יבוא. הרי זו מדינה חופשית, לא? ואני גם לא צריכה להצטדק עבורו.
אז אחרי שנים של שקרים לבנים (שבטח חלק מהם לפחות לא היו משכנעים) של "כואב לו הגב" או "הוא הגיע מהעבודה מאוחר/עייף מדי/עם כאב ראש/עם כאב גב/אמא שלו קראה לו" ועוד כל מיני דברים שכולם אומרים במצבים כאלה – הצעתי לו לבוא. יבוא – יופי. לא יבוא – סבבה גם. היופי בהחלטה כזו הוא שהיא משחררת בטירוף. פתאום אני לא אחראית עליו יותר. פתאום מה שהוא מחליט ועושה לא מקרין עליי. פתאום אני לא צריכה לשקר ואני אפילו יכולה להינות ולא מרגישה שעשיתי משהו רע. אני יכולה להגיד "לא בא לו" או "הוא לא אוהב אירועים כאלה" או כל מיני משפטים אחרים שהם גם אמת וגם בלי מטען רגשי שלי. זה רגע של צמיחה אישית ותיקון. 

כמי שנשואה כל כך הרבה שנים, כמי שחוותה כל כך הרבה משברים בזוגיות שלה, אני אומרת לכם: תת המודע לא משקר. תת המודע גרם לכם להתאהב באישה או בגבר המסויימים האלה, כי תת המודע ייצר לכם הזדמנות להתבגר ולהתגבר.

החיים קשים. מה לעשות? אבל מי שמתעקש – מגיע למקום טוב.

 >> בטור הקודם: רק אני והבן הגולש שלי

לכל הטורים האישיים של מיכל דליות

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד