לפני כמה ימים חזרנו, בעלי ואני, מנסיעת עסקים לחו"ל. אנחנו מחפשים מקומות נוספים בהם נוכל להפיץ את הגישה שלי להדרכת הורים. מכיוון ששהות בחו"ל מחייבת לינה בבית מלון – כך עשינו. ולינה בבית מלון הולכת, בדרך כלל, יחד עם ארוחות בוקר בחדר האוכל של המלון – גם זאת עשינו. ובחדר האוכל של בתי מלון אפשר לראות הרבה נשים וגברים, הרבה טיפוסים והרבה סגנונות של אנשים וזו, עבורי, הזדמנות להערכות וניחושים: מי הם, מאיפה, על מה הם מדברים ומהם היחסים ביניהם?
אני זוכרת שאת "משחק הניחושים" הזה עשינו בעלי ואני לראשונה כשיצאנו לירח דבש. הייתי אז אישה צעירה שעוד לא מלאו לה 21, ובעלי היה מבוגר ממני בשנה בלבד. ישבנו לנו בחדר האוכל של מלון נפטון באילת, מאוהבים עד הראש, מטושטשים וכמעט מסוממים מתחושת החופש הזוגי אותה חשנו לראשונה בחיינו. ה"אישור" להתנהג כזוג והגושפנקה הממסדית (בשנת 1971) ניתנה לנו, והיינו בטוחים שאנחנו הזוג הכי מאושר באותו מלון באותם ימים. ישבנו אז, כמו לפני שבוע (וכמו עוד כמה פעמים בחיינו המשותפים) וניסינו לרדת לקנקנם של הזוגות האחרים.
על זוגיות צריך לעבוד, בכל העולם
בנסיעה הזו היו בחדר האוכל כל מיני זוגות. היה שם זוג אנגלי שלא דיבר. הם ישבו ואכלו (מעט, לא כמונו) ולא דיברו ביניהם. העיניים שלהם הסתכלו סביב כל הזמן, ואני חשבתי בליבי: "מה? כבר אין להם על מה לדבר? הם לא חווים רומנטיקה כמונו? הרי הם לבד, בלי הילדים, בלי טרדות היום-יום ואינם נהנים זה מחברתה של זו?"
והיה שם זוג יפני. שני צעירים מתוקים שלצד הצלחות עמוסות הגבינות והמאפים שלהם, היו מונחים טבלט לידה ולפטופ לידו. הם היו עסוקים במכשירים האלקטרונים שלהם, מה שאומר שהם היו עסוקים עם אנשים אחרים ולא אחד עם השני. הם כמעט ולא הרימו את העיניים שלהם מהצגים ובעצם ישבו שם שניים וכאילו ישבו כל אחד לחוד.
היה שם זוג ישראלי (הישראלים היחידים מלבדנו באותו מלון) שהעמיס (כמונו) ארוחת בוקר עשירה מדי על הצלחות שלהם: חביתה וירקות, ריבה וקוראסונים, לחם ולחמניות ואפילו קינוח. את קולו של הגבר שמעתי מצוין. הוא אמר לזוגתו: "זו הפעם האחרונה שאני מסכים לצאת לחופשה בחו"ל בלי חברים. משעמם פה רצח. אין עם מי לדבר ועם מי להיות". חשבתי בליבי: האם זוגתו אינה חברה מספיק טובה ומספקת?
היה שם זוג איטלקי, קצת מבוגר. הם קשקשו באיטלקית שנשמעה לי כמו מוזיקה נעימה. מדי פעם הם צחקו. הוא נגע לה ביד כמה פעמים. הוא קם פעמיים והלך לבופה להביא לה אוכל שביקשה. היא הזיזה את הרגליים שלה והן נגעו לפעמים ברגליים שלו, והם נראו לגמרי מאושרים אחד בחברת השנייה.
והיינו אנחנו. זוג מבוגר, לכל הדעות. זוג שכבר עבר ילדים ואת האתגרים שהם מציבים, שינויים במקומות העבודה, מלחמות, הורים זקנים ומותשים, נכדים, חלומות ושיברם וחלומות והצלחתם, יושבים לנו בצד, משקיפים על הים שנשקף ממרפסת חדר האוכל, מנומנמים מתחושת החופש, רגע לפני שניסע לפגישות שלנו. מסתכלים מסביב, אוכלים יותר מדי ומנחשים מה קורה סביבנו. חשבתי על זה שבעצם, בכל מקום בעולם זו עבודה קשה לשמור על זוגיות ארוכת שנים. חשבתי על המשברים שכולנו עוברים, צעירים כמבוגרים, על ההתפתחות האישית של כל אחד כפרט ועל הרצון לשמר את הזוגיות למרות המרחק שאולי נוצר.
מתחתנים מאהבה, נשארים בגלל החברות
ניסיתי להבין מה לא הולך לאלה שלא הולך להם. הרי כולם, פחות או יותר, חווים אותו דבר: יום-יום שוחק, דאגות כלכליות, דאגות לילדים, דאגות להורים המזדקנים, לעיתים מחלות, לעיתים טרגדיות אישיות. הכל מכל בכל. אז מה הדבק שגורם לאיטלקים המבוגרים לגעת עדיין זו בזה ולרצות לפנק אחד את השני, ומהם הנושאים שלבעלי ולי יש עדיין לדבר עליהם אחרי יותר מארבעים שנה של הכרות.
לדעתי, זו החברות. החברות היא הדבק. חברות שיש בה כבוד, הומור, בילויים משותפים, סודות משותפים, ילדים משותפים, הצלחות משותפות וכשלונות משותפים, כעסים שאפשר לסלוח עליהם, שנאות קטנות שאפשר להתעלם מהן, קצת בושה בכמה נקודות אינטימיות, ובעיקר הבנה (וכאן נכנס השכל ולא רק הרגש) שזה כדאי. זה כדאי בגלל החברות. זה כדאי בגלל הביחד. זה שווה את זה. שווה את המריבות שממשיכות גם בגיל שבעים, שווה את חוסר ההסכמה, שווה את המגרעות של בן או בת הזוג, שווה את המאמץ.
מתחתנים מאהבה ונשארים ביחד בגלל החברות. בחברות של זוג מבוגר יש הרבה אהבה. שונה לגמרי מההתאהבות הראשונה ועמוקה הרבה יותר ממנה.
יש לנו מכר שהתחתן כבר שלוש פעמים ועומד לעשות זאת שוב. גבר בוגר, מקסים לכל הדעות, שלא יודע "לעבור להילוך שני ושלישי" בזוגיות שלו. זאת החכמה: לדעת לעבור הילוך. לא לחכות שהאחר יקח אחריות על האושר שלנו, אלא לדעת לבנות את האושר הזה לבד.
סוכות לפנינו ואני מאחלת לכם חופשות זוגיות מהממות. חופשות עם הרבה נגיעות, הרבה חיוכים, כמה בדיחות שיעלו את המורל, סקס טוב ואופטימיות.
>> בטור הקודם: התכנית שלי למלחמה באלימות
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד