בחודשים האחרונים, כשאני שומעת חדשות ורואה את האלימות האיומה של הנוער שלנו, אני ממש חרדה. הם שותים, דוקרים, בועטים, נוגחים ומתעללים בילדים אחרים ובמבוגרים מהם; הם זורקים שולחנות על מורות, מצלמים את ההשפלות בסלולרי ומתגאים בהן ביוטיוב. הם מרביצים למבוגרים שיושבים על ספסל ציבורי ולאלה שמעזים לבקש מהם להיות בשקט באמצע הלילה. הם מתחצפים לשוטרים. זה קורה כבר זמן רב ולא רק אצלנו אלא בכל העולם.

מיכל דליות (צילום: אלדד רפאלי)
בגיל ההתבגרות הם פורצים גבולות, אבל אסור לתת לזה להגיע לאלימות | צילום: אלדד רפאלי

מרד גיל הנעורים לא צריך לכלול אלימות

למה הנוער מתנהג כך? הכותרות זועקות שהבעיה היא שתיית אלכוהול, ויש בזה משהו. אבל בואו נכנס לפרופורציות: 14 אחוז מהנוער שותה אלכוהול ומתנהג באלימות. המסקנה היא ש- 86 אחוז מהנוער אינו כזה. כלומר, רוב הנוער לא שותה ולא נוהג באלימות.

הנערים והנערות השותים והאלימים אינם אלכוהוליסטים או מופרעים, אלא משועממים ופורצי גבולות; זה מה שבני נוער עושים: פורצים גבולות. גם אריסטו דיבר על נוער שמידרדר; המדינה הזו נבנתה על ידי בני נוער אשר עזבו את הוריהם והגיעו לפלסטינה כדי לייצר מציאות חדשה. חשוב לנוער להיות מרדן, שונה מהוריו, עצמאי בקבלת החלטות, וזאת כדי לייצר אוטונומיה רגשית המנותקת פסיכולוגית מחבל הטבור של הוריו ושל עולם המבוגרים.

הדרכים לעשות זאת רבות ומגוונות, ואחת מהן היא לצערנו שתיית אלכוהול, והאלימות המתלווה לכך. אבל זה ממש לא צריך להיות כך. מרד הנעורים יכול להתבטא בהתחצפות, היעדרות מבית הספר, שעות מחשב רבות מדי, כעס על מבוגרים ועוד, אבל בהחלט לא צריך להגיע לכדי שכרות ואלימות.

אי אפשר להפתיע אותי כשמדברים על מתבגרים. אני גידלתי ארבעה כאלה, וגם אני הוזמנתי למנהל התיכון יותר מפעם אחת. התמודדתי עם חברויות שלא מצאו חן בעיני, מימנתי בגדים שנראו לי איומים, קראתי תעודות מאוד לא מחמיאות, סירבתי לקנייה מופרזת של מותגים וספגתי כעסים, טריקות דלת, בכי ומריבות.

אבל לאלימות הנוראה של השנה-שנתיים אחרונות אסור להסכים. לדעתי, כהתמודדות עם המצב הזה, שתי דרכים עומדות בפנינו: אכיפה וחינוך.

שוטר לכל ילד?

כמעט כולם מדברים על תגבור האכיפה, אבל אם היא תהיה נקודתית, זה לא יעזור לנו במיוחד בטווח הארוך; אי אפשר למנות "שוטר לכל ילד". אפשר וצריך לייצר סיירות הורים רבות. אפשר וצריך לאכוף על כל הורה לילד מתבגר לקחת חלק בסיירת כזו. האכיפה הינה בעצם הרתעה, והרתעה הפכה להיות כמעט מילה גסה כשאנחנו דנים בחינוך הדור הבא בארץ.

תארו לעצמכם שהורי המתבגרים ייאלצו לשרת בסיירת הורים. ייאלצו, כן! ואם לא יעשו כך - ייקנסו בסכום גבוה מאוד. וכך, כל הורה שמוחו בראשו יצטרף אחת לחודש לקבוצת הורים אחרת, אשר במשך חמש שעות (בין עשר בלילה לשלוש לפנות בוקר) יסתובבו בין הגנים, הפארקים, החופים, הבתים הנטושים וכו' של עירם כהרתעה לילדים.

אני בעד הרתעה. כולנו בני אדם וכולנו נרתעים מלעשות דברים רעים בגלל המחיר. רובנו לא עומדים במקום בו המדרכה מסומנת באדום לבן - לא מפני ההתחשבות בקהילה אלא מפחד הקנס. זו הרתעה. נוכל לקיים דיון פילוסופי אם כך אמנם צריך להיות ואם זה טוב או רע, אך בינתיים אנחנו לא עומדים באדום לבן ומצייתים לחוק, מפחד האכיפה.

לכן נכון, לדעתי, לייצר מציאות שבה האכיפה מוגברת ומהווה הרתעה לאלה השותים אלכוהול ומתנהגים באלימות. אם המתבגרים יידעו שכל שנייה יכולה לעבור סיירת הורים שתדווח מיידית למשטרה, ותוך שתי דקות תגיע ניידת עם שוטרים שייצרו קשר גם עם הוריהם – הם יחשבו פעמיים לפני שישתו או ינהגו באלימות.

מיכל דליות, בעלה והילדים (צילום: תומר ושחר צלמים)
אני מכירה את מרד הנעורים מילדיי, אבל היו להם גבולות | צילום: תומר ושחר צלמים

זה מתחיל בגיל שנה

אבל החינוך, את ה"עשה ואל תעשה" הנוער אמור ללמוד בביתו, מהוריו. לצורך העניין, אם השוטרים הם אלה שאמורים לאכוף את פשעי הילדים, אז כדאי לחנך את הילדים לכבד את השוטרים ובכלל את המבוגרים, ואת המורים, ואת השכן שיורד לבקש שקט בגן הציבורי, או את נהג המונית שמחזיר אותם מבילוי. לא אנחנו המצאנו את המשפט "הכל מתחיל מהבית"; זהו משפט נכון מאוד.

וזה מתחיל כבר בגיל שנה, כשהילד בוכה ולא מסכים להירדם לבד והוריו מסכימים להרדים אותו על הידיים למרות שהוא כבר כבד ואמור לדעת להירדם לבד. כבר אז הם מלמדים אותו שהרצון שלו חשוב יותר מהרצון שלהם.

וכשהוא בן שנה וחצי ולא אוהב להיות חגור במכונית, הם לא חוגרים אותו כי "זה לא נעים לו". וכשהילד בן שלוש, וצורח ובועט ברצפה באמצע הקניון, הוריו קונים לו עוד ארטיק או עוד צעצוע וכך קונים שקט ומחזקים את דרך החשיבה שלו – שכדי לקבל את מה שהוא רוצה – הוא רק צריך לצעוק יותר חזק.

וכשהוא בן שבע ודורש טלוויזיה בחדר – הם חוסכים מעצמם וקונים לו את מבוקשו. ובגיל 12 כשהוא מקלל את המורה – הם מגבים אותו, כי (והרשו לי להיות צינית) הם הרי מכירים אותו, הוא "מלאך קטן". בטוח שהמורה אשמה.

וכך נוצרה מציאות שבה המלאך הקטן שלהם, שכל כך רצו להגן עליו ולספק לו את כל מבוקשו, מתוך תחושה של מסירות או של קבלת שקט תעשייתי - גדל והפך למלאך חבלה.

הוא גדל בידיעה שכמו הוריו החלשים שנכנעים תדיר למרותו – כך כל המבוגרים צריכים להקשיב לו, כולל הקשיש בן ה-69 שיושב שם על הספסל בדיוק היכן שהמלאך והחברים שלו תכננו לשבת ולשתות עד אור הבוקר.

בואו נלמד להגיד לילדים "לא"

שיכורים נוהגים (צילום: istockphoto)
אי אפשר להאשים רק את האלכוהול | צילום: istockphoto

הילדים האלה לא באמת רעים. הם פורצי גבולות, כי הם למדו שהם מרכז העולם, שהזולת לא שווה ולא חשוב ושהם כל יכולים.

הילדים שלנו נולדים מלאכים, זכים וטהורים. הם לא יודעים שום דבר על העולם. הם לא יודעים שבאיזשהו שלב הם אמורים ללמוד להירדם לבד – ההורים הם אלה שאמורים ללמד אותם. הם לא יודעים שהארטיק הנוסף בקניון משמין, יקר ולא בריא להם – ההורים הם אלה שאמורים ללמד אותם. הם לא יודעים שצריך לכבד מורים - ההורים הם אלה שאמורים ללמד אותם. וגם לכבד מבוגרים מהם, שוטרים, קשישים ואפילו את חבריהם.

ההורים הם אלה שאמורים ללמד אותם מהם גבולות ומתי הרצון שלהם בלתי ניתן לסיפוק, וכשההורים לא עושים זאת, גדל הילד והופך לנער שבטוח שהוא יכול לעשות הכל, שמגיע לו הכל ושהוא את מבוקשו חייב לקבל, ועכשיו!

בואו נחזור קצת אל המקורות, נזכור איך אנחנו כיבדנו את ההורים שלנו, איך רעדנו מהמורים שלנו (שלא לדבר על מנהל בית הספר!), איך שוטרים וחיילים היו בבחינת קדושים עבורנו, ואיך קמנו באוטובוס בפני כל אדם עם שיער לבן.

בואו נלמד להגיד "לא" לילדים שלנו, ובכך נלמד אותם איפה הרצון שלהם נגמר ואיפה הכבוד שלנו מתחיל. 

אחד הדברים שאני מלמדת הורים הוא כבוד הדדי. ולא הדדיות במובן של "אני אכבד אותך ואתה תכבד אותי" אלא "אני אכבד את עצמי וגם אותך"; אם הורה אינו מכבד את עצמו – ילדו לא יכבד אותו. אם הורה מגביל ואז מוותר ומתיר, אם הורה אוסר ואז מאפשר, אם הורה נותן מעבר ליכולתו הכלכלית, אם הורה מחפה, מסיר מכשולים, מגבה ללא אבחנה ומהווה מודל לחציית גבולות ואי ציות לחוקים – הוא יגדל להיות ילד אשר ברגע של שעמום או צורך להיות "קול" - יפנה לסמים, אלכוהול ואלימות. זו משוואה פשוטה, והמסקנה היא אחת: במישור אחד יש צורך באכיפה לצורך הרתעה; במישור השני – חינוך טוב. ויפה שעה אחת קודם. 

>> בטור הקודם: מזל שהילדים שלי גרים בחו"ל

לכל הטורים האישיים של מיכל דליות

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד