כבר כמה שנים שאני מתחברת לסבתאות שלי יותר מאשר להורות שלי. אני חושבת שזה מצב טבעי. במשך כמעט שלושים שנה הייתי מאוד "הורה", מאוד אמא: במשך עשור ילדתי ארבעה ילדים, ועד לפני עשור, עד שבתי הצעירה היתה כבת עשרים, הייתי אמא במשרה מלאה. כן, גם כשילדיי גדלו, גם כשכבר הייתי בסוף שנות הארבעים שלי, עדיין הרגשתי לגמרי אמא - בתפקודים מלאים. בתי הקטנה היתה לקראת שחרור מהצבא, הבוגרת ממנה למדה באוניברסיטה וגרה בבית, בן אחד למד בירושלים והבן האחר – בחיפה. וכך, בין בישולים ועלייה לחיפה או לירושלים עם סירים וקופסאות מלאות אוכל, עדיין גרו בביתנו שתי נשים צעירות שחוו לידי ולצידי את השירות הצבאי, עם שביעות הרצון ועם האכזבות, ואת הרומנים הקלים והכבדים, השמחים והעצובים.
אבל אז הילדים ממש גדלו. הם לא רק עזבו את הבית אלא גם יצאו מהמקום המסויים הזה בלב, המקום של הדאגה. די. ראיתי מול עיניי גברים ונשים, ארבעת ילדיי, עצמאיים, מתנגדים לי, צודקים לעיתים קרובות וטועים לעיתים אחרות, אוהבים ונפרדים, שוכרים דירות, מחליטים החלטות גורליות - ואת כל זה עושים בלעדיי. פה ושם מתייעצים. פה ושם שואלים. פה ושם מבקשים. פה ושם אנחנו נותנים.
כל זה היה, אבל כמעט כל התפקידים ההוריים אותם מילאתי במשך שלושה עשורים – לא היו נזקקים יותר. לא החינוך, לא ההגבלות, לא ההכוונה, לא האוזן הקשבת, לא הנחמה, לא הכעסים, לא החרדות – לא כל הדברים האלה. את כל אלו, התברר לי, כבר כמעט סיימתי לעשות. ידעתי שעדיין אני משמעותית וחשובה בחייהם, ומדי פעם, לעיתים די רחוקות, היו זקוקים לאוזן הקשבת שלי או להכוונות שלי, אבל האמהות שלי היתה בתפקודים שונים לגמרי.
אינטרנט זה חשמל
אחד הדברים שחסרו לי במשך אותן שנות ההתבגרות של ילדיי, היה הקשר עם ילדים צעירים. הקשר עם הקטנים היה תמיד מפרה אותי, מזין אותי, דוחף אותי ללמוד ולעשות. הקשר עם ילדיי הפרטיים והקשרים עם מאות רבות של ילדים אותם לימדתי השאירו אותי בתמונה. והנה, לפתע, לא היו ילדים צעירים בסביבתי וזה היה חסר לי. למשך זמן, כדי למלא את החסר, התחברתי מאוד לילדים צעירים שהיו במשפחה המורחבת שלי וגם לילדים ולנכדים של השכנים. לשמחתי, לא ארכו השנים, וילדיי שלי הביאו ילדים לעולם, והנה אני שוב, באופן מושלם, חלק מעולמם של תינוקות, פעוטות, ילדים צעירים ואפילו מתבגרת אחת.
הקשר הזה עם העולם החדש, עם הילדים החדשים, עם הדור הבא – הקשר הזה מפרה אותי מחדש. יש לי איתם שיחות שלא נגמרות. "סבתא, אני אתחתן עם נטע", אמר לי פעם אחת נכדי עומר, בן החמש.
"איזה יופי", השבתי, "ונטע יודעת מזה?".
"כן, בטח, והיא גם מסכימה".
"ומה עם עידו?", אני שואלת, "הרי גם הוא אוהב את נטע. אז מה יהיה?".
"אין שום בעיה", עונה לי הילד הפוסט מודרני שהוא גם הנכד שלי, "אני מכיר כמה ילדים שיש להם שני אבות".
פעם אחת הוא גם ביקש "להוריד לי מהאינטרנט אפליקציה כמו שיש בסמארטפון של אמא" (אלו המילים שלו). כששאלתי אותו "אתה יודע מה זה אינטרנט?", הוא ענה בביטחון ש"אינטרנט זה חשמל". תוכיחו שלא!
לילה, נכדתי בת הארבע רואה זהרורים בוהקים בתוך קרן שמש ושואלת את אמא שלה מה זה, ואמא שלה אומרת, "זה אבק. את יודעת מה זה אבק?".
עונה לה לילה, "בטח, זו האבקה של הפיות שגורמת להן ולילדים לעוף".
כשאיתי בן השלוש חוזר מטיול עם הוריו בשבת יפה הוא מספר לי שהיה "בנקודה יפה בחבל לכיש עם בית הרוס של מוכתר". וחצי שנה קודם, כשאחיו יוני נולד, הוא בא אליי יום אחד ואמר לי "את יודעת סבתא, אבא מרשה למשוך ליוני בידיים" (נו באמת, אני לא מצפה מכם לחשוב שהחתן העדין שלי אמר כזה דבר).
נו, אז תגידו, מה צריך יותר מזה כדי להיות מחוברת שוב לראש של ילדים קטנים, לקנאה, לשמחה, לסקרנות ולוויטאליות של ילדים צעירים. איתי שמקנא וזה כל כך מובן, ולכן מדבר מתוך עולם הפנטזיות שלו. עומר שכבר יודע לשחק ב-WWI ומכיר מצוין את העולם הווירטואלי. לילה שחיה גם בבית וגם בעולם הספרים והפיות, ושאר ארבעת הנכדים המושלמים שלי (תוכיחו שלא!) שלוקחים אותי שוב לתוך עולם הילדים.
אמנם סבתא, אבל מרגישה ילדה
רק שהיום, בזכות החיבור האדיר לסבתאות שלי, כשאני יכולה להרשות לעצמי להיות יותר צופה ופחות "הורה", אני לומדת ומכירה עולם שונה מזה שגידלתי בו את ילדיי. המקום הזה מאפשר לי להתחבר לילדים של היום בצורה בה לא יכולתי להתחבר כשהייתי אמא: כשבתי התלבשה עם בגדים גדולים ממידותיה או בגי'נסים שנגררו על הרצפה – לא הייתי כזו סבלנית כפי שאני היום כשנכדותיי הולכות לגן עם תחפושת מלכת אסתר סתם ביום של חול; כשנכדי מפנטז לעצמו שאפשר להכאיב לאחיו התינוק אני לא פוצחת בנאום הסבר עד כמה זה אסור ולא נכון ולא ראוי, כפי שכנראה הייתי עושה כאמא צעירה, אלא מרשה לעצמי לחייך אליו ולחבק אותו, להעביר לו במבט עיניים שאני מבינה אותו וגם שאני סומכת עליו שזה לא יקרה.
הריחוק הזה של היותי סבתא מאפשר לי דווקא להיכנס טוב יותר לראש שלהם. לא להאמין! ככל שמרחק השנים גדל, כך היכולת להרגיש כמו ילדה קטנה – מתחזקת. תמיד כל כך אהבתי ילדים ולזה הוספתי את המקצועיות ואת הנסיון הרב, וכיום אני מוצאת עצמי מוסיפה לזה גם חיבור חזק לרגשות שלהם - כל אלו גורמים לי להגיב אחרת מאשר עשיתי כאמא.
כי הורה זה תפקיד. סבתא טובה יכולה להיות חברה.