פתאום אתמול נוכחתי שוב, עד כמה דברים משתנים מדור לדור. לא להאמין. תראו למשל מה קרה לי אתמול: סתם ישבתי לי בסלון, בוהה באיזו תוכנית טלוויזיה. חשבתי על אחד מנכדיי, התגעגעתי אליו, ניסיתי לזכור מה הם לוחות הזמנים שלי ומתי יש לי איזה יום חופשי או אחר-צהריים פנוי, והמחשבה התעופפה למחוזות אחרים; מצאתי את עצמי עושה חשבון בת כמה תהיה הבת שלי כשהיא תכניס את בנה הבכור, אותו נכד קטן, לכתה א'. יצא שלושים ושש.
ואז נזכרתי בעצמי בגיל שלושים ושש. כן, פעם הייתי בת שלושים ושש. ואז, בני הבכור היה ב- י"א וקיבל כבר צו גיוס, בני השני היה בכיתה ח', בתי הייתה בת עשר וחצי, והבת הצעירה בכיתה ב'. אישה בת 36 שבעוד שנה תגייס בן לצבא, הייתם מאמינים? הרי היום רוב הנשים בנות ה- 36, אם הן אמהות, ילדיהן בדרך כלל נכנסים לבית הספר או אולי, מקסימום, מסיימים את בית הספר היסודי. אבל לגייס בן? מי שמע כדבר הזה?
חזרתי ללמוד בגיל 39
וכמו בכל דבר כמעט, אני מנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות. אחד הדברים שהבנתי במשך השנים, בזכות הרבה ניסיון וחוויות שעברתי, הוא שבכל דבר, בכל החלטה, בכל עשייה, יש דברים טובים לצד מחיר שיש לשלם. יש רווח מול הפסד מאחר שכל בחירה שלנו משמעותה ויתור על בחירה אחרת.
ללדת בגיל 20 וקצת זה ויתור על המון דברים, וזאת בתנאי שמתכוונים להשקיע בפרויקט שנקרא ילד. אני ויתרתי על המשך לימודים. מאוד רציתי, אבל בחרתי לצאת לעבודה ולהוסיף כסף לתקציב המשפחתי, ובזמן הפנוי להיות עם הילד הראשון. ואז עם השני. ואז עם שניהם ועם השלישית, וגם לא ויתרתי על הרביעית.
אז מצאתי את עצמי חוזרת ללימודים בגיל 39. בהסתכלות מצומצמת על עצמי, זה אולי מחיר (זמני בלבד. גם עשר שנים זה זמני, בעיניי), אך בהסתכלות משפחתית, בהסתכלות על ילדיי, זו הייתה החלטה פשוט מצוינת; אני ידעתי שלי עוד יש זמן, שאוכל תמיד לחזור ללמוד (ואמנם עשיתי זאת) ואילו להיות עם הילדים היה רווח גדול עבורי.
האם זה מתאים לכל הנשים? לא כולן כמוני, לא כולן נהנות להיות עקרות בית או לעבוד בחצי משרה. לי, אז, זה התאים ולכן מבחינתי הרווח היה רב על המחיר.
ויתרתי גם על גוף חטוב. אמנם פה ושם עשיתי דיאטות בשומרי משקל, אצל דיאטניות, עם דיקור, עם הרעבה, אבל תמיד הייתי כמו אקורדיון: מרזה, משמינה, מרזה, משמינה. יש נשים שחודש אחרי הלידה כבר לא רואים עליהן את תוצאות ההריון. אני לא כזאת! אצלי היו עליות חורגות ומטען עודף ומאמץ רב לרדת במשקל, וכל הריון הרחיק אותי מגוף חטוב.
אך בעיניי המחיר של גוף בלתי חטוב היה שווה את הרווח שבארבעה ילדים, של רעש של משחקים, בדיחות, צחוקים, סרטים, מסיבות. של תעודות טובות ומדליות זהובות, של כלות ושל חתנים ונכדים. רק מי שיש לו ארבעה ילדים – יש סיכוי שיהיו לו 12 נכדים (בלי שאף אחד חוזר בתשובה...).
אב ילדיי היה נכנס למיטה ומחבק אותי
ויתרתי גם על בילויים. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך, כמה ומתי יוצאים לבילוי עם ארבעה ילדים? לא הזמינו אותנו הרבה כי תמיד היינו שישה פיות להאכיל, שישה כיסאות לשלם עליהם, או שישה כרטיסים למופע.
וחופשות, אוי, חופשות. מי יצא אליהן בכלל? במקרה הטוב היינו עושים פיקניק בכנרת או במדבר והילדים ישנו בלילה בתוך המכונית. מי יכול היה לשלם עבור מלון לכולם? אז אמנם לא יצאנו לבילויים יקרים, אבל היינו המון ביחד: בים, ושוב בים, בפיקניקים בהרי ירושלים או בנגב הצפוני, ובקיבוץ אצל הדודים, ובטיולים של החברה להגנת הטבע.
אז אולי הפסדנו ארוחות גורמה אבל הרווחנו את אהבת הארץ והמשפחתיות.
ויתרתי גם על בגדים יפים. ועל הופעות של אמנים מחו"ל (כי הכרטיסים היו יקרים מאוד). ויתרתי על שעות עם חברות, כי הייתי עסוקה בלעזור לילדים להתכונן למבחנים או באסיפות הורים. ויתרתי על תשבצים כי הייתי נרדמת עם העיתון על הפרצוף. ויתרתי על שני סרטים לשבוע, שאני כל כך אוהבת, כי הבייביסיטר עלתה הון תועפות.
ורק על דבר אחד לא ויתרתי: על הזוגיות. בערבי שישי נפגשנו כל פעם בבית של זוג חברים אחר. במשך השבוע היינו לוקחים כיסאות ויושבים בים, לדבר. כשצפינו בטלוויזיה ישבנו בסלון ביחד. כשנרדמתי שעתיים לפני האבא של הילדים שלי, הוא היה נכנס למיטה ומחבק אותי. סיפרנו בדיחות אחד לשני. שיתפנו זה את זו. דיברנו על עוד כמה דברים חוץ מעל הילדים שלנו. כעסנו, השלמנו וכל הזמן טיפחנו את הזוגיות כדי שלא תלך לנו לאיבוד במבוך גידול הילדים.
ממרום שנותיי אני חושבת שאפשר להיות אמא בת 21, אפשר לגייס ילד לצבא בגיל 37 ובתוך כל זה - לשמור על שפיות, על זוגיות ועל שמחת חיים. פשוט צריך לרצות את זה מספיק, ולהתאמץ.