אני מודה שהילדים שלי חוצפנים; תוך שלושה חודשים, שלושה מתוך הארבעה עזבו את הארץ והשאירו אותי פה לבד. נכון שהם עזבו באופן זמני ונכון שאני לא ממש לבד ויש את בעלי הנאמן ועוד בת ומשפחתה, אבל אלו שבחו"ל לא כאן, לא לידי, לא איתי בחגים ובשבתות. חוצפנים, לא?
כשבעלי ואני אוכלים לבד ארוחות שישי
האמת היא, שגידלנו אותם להיות עצמאיים, לדעת מה גורם להם אושר וללכת לחפש אותו. אבל כשזה קורה – אני מוצאת את עצמי חסרה את ילדיי; הבכור נסע לאירופה להשלים פוסט דוקטורט ולקח איתו את זוגתו ואת הנכד; השני טס לארצות הברית עקב לימודיה של אישתו, מצא שם עבודה מצוינת והשתקע עם שני ילדיהם; הבת נסעה בעקבות בעלה שקיבל באירופה עבודה כשף ושם נולדה אחת מנכדותיי. והנה לכם - שלושה רבעים מהשבט של משפחת דליות נמצא בחו"ל. לא חוצפנים? חוצפנים!
כמובן שכל זה נאמר בהומור, כי הרי אני באמת רוצה את הטוב ביותר עבור ילדיי. ובכל זאת, זה מרגיש לפעמים כמו אבן שמונחת על הלב או על קנה הנשימה. אני כנראה מהנשים הללו שהילדים הם אחת הגאוות הגדולות שלהן.
אולי זה ארכאי, אולי זה לא אופנתי להגיד את זה, אולי זו שטיפת מוח – הכל יכול להיות. אבל כך זה אצלי. תמיד עבדתי מחוץ לבית, כמעט תמיד גם למדתי, התפתחתי, החלפתי עבודות, הרגשתי שאני משמעותית ותורמת לחברה וגם לעצמי, ובמקום הראשון עמדו תמיד הילדים.
אני לא בוחנת את עצמי באופן ערכי ובודקת אם זה טוב או לא, אם זה היה נכון או לא, מה זה אומר עליי או על החברה בה גדלתי. לא בודקת, לא שופטת, רק יודעת שכך זה היה אצלי, שכך זה עדיין.
אז נכון שמילאתי את תפקידי מצוין וגידלתי ילדים חכמים, עצמאיים, בטוחים בעצמם (בדרך כלל, בואו לא נגזים), אבל ברגעים כאלה שבהם הילדים כל כך רחוקים ממני – אני חשה את זה בעצמותיי.
גם כאן אני יודעת מה להגיד לעצמי (בזכות האופטימיות והחשיבה החיובית, אגב): זה חשוב להם. זה זמני (גם ארבע שנים זה זמני, לדעתי). הילדים ילמדו שפה חדשה וזה יעזור להם בחיים. זו התפתחות שתתרום לעתידם. הם לא נמצאים כל כך רחוק, ועוד. את ההיגיון יש לי, אבל כשמגיע יום שישי ובתי, היחידה שנשארה בארץ, אוכלת את ארוחת שישי החגיגית בבית הורי בן זוגה - בעלי ואני לבד.
ברור שאנחנו יכולים להצטרף למחותנים שלנו, תמיד נתקבל שם בברכה, אבל אני רוצה את הילדים שלי. אני רוצה את רעש הנכדים בסלון הקטן שלנו; רוצה את בעלי שיגער באיזה נכד שלא ייסע על הקורקינט בדירה; רוצה את רעש הכדור שנתקל במראה ואני נבהלת; את המריבות של נכדיי זה עם זה (אחרי הכל הם בני דודים); רוצה את פירורי האוכל שנופלים על הרצפה שאצטרך לטאטא אחר כך.
אני רוצה את האושר שאופף אותי, שאפף אותי, למראה השבט שלי. אני רוצה לראות את ההצלחות שלי ושל בעלי ממש מול עיניי. רוצה, אבל זה לא קורה. וזה עצוב.
אני אוהבת לייעץ, לשלוט במצב
נחמה אחת אדירה ישנה והיא הסקייפ. לא יודעת איך הייתי חיה בלעדיו; תודה לממציאי התוכנה הגאונית הזו, שמאפשרת לי להיות בקשר עם משפחתי בכל רגע נתון. תודה לצפצופים המעצבנים במחשב שמודיעים לי שמישהו מחפש אותי בסקייפ - וזה קורה באמצע ישיבה, באמצע ארוחה, באמצע השירותים, באמצע הלילה. כן כן, לילה אחד, בעלי ואני נוחרים בכיף, שלוש לפנות בוקר, והנה צלצול הסקייפ ולא סתם – אלא בנייד (מה חשבתם, שם לא אתקין את התוכנה? הרי אמא/סבתא צריכה להיות זמינה תמיד).
בקיצור, חזרה נכדתי האמריקאית הקטנה, הילדה השמחה והרגישה הזו, מטיול, חשבה על סבתא ורצתה לספר לה את הרפתקאות היום. מכיוון שמדובר בפער של שבע שעות, אצלנו היה שלוש לפנות בוקר. נדמה לכם שלא עניתי? בודאי שכן!
בעלי ואני סידרנו את השיער, בדקנו שהפיג'מות מונחות עלינו בצורה מכבדת, הדלקנו את האור וקשקשנו קצת בסקייפ.
אז נכון שיש תחושה של נגישות, וכבר לא כותבים מכתבים ארוכים כי שיחות הטלפון הן כמו שיחות מקומיות וכי הסקייפ מאפשר להתראות ולדבר על הא ודא ומה קורה ומה יקרה וכו'. ובכל זאת, זה לא אותו דבר: לי, כאישה שמאוד אוהבת לדעת, לנקוט עמדה, לייעץ, להיות מעורבת, קצת לשלוט במצב - לי יש תחושה שאני לא בעניינים. והאמת? אני באמת לא בעניינים. הכל קורה רחוק, ההחלטות מתקבלות באירופה או בארצות הברית, כשאני לא לגמרי מעורה בפרטים והרבה פעמים מיודעת רק בדיעבד. זה הקטע: אני רחוקה, הם רחוקים, והם חסרים לי כל כך.
השנה בסדר פסח, לא יהיו אצלנו הרבה אנשים וגם לא הרבה ילדים, וזה דוקר לי בלב. במקום 27 איש, ילדים ומבוגרים, נהיה רק 7. אם הילדים אינם, גם הנכדים והמחותנים אינם וכך הצטמצמנו השנה לשישה מבוגרים וילד. לא לבכות? אז אני בוכה לבעלי, אבל לילדים אני משדרת עסקים כרגיל. הם שם, זה זמני, זה חשוב לעתידם ואנחנו עוד נחגוג הרבה סדרים ביחד, כשיחזרו.
בינתיים הדילמה שלי היום היא ביני לבינם: לאחל להם להישאר שם ולהמשיך להצליח או לאחל לעצמי שהם יחזרו מהר? האמת, לא רק שאין לי תשובה, אלא ששני הדברים נכונים בעיניי; אני רוצה גם וגם. אז אשאר עם פיצול האישיות, מה יש? לא לכל דבר בחיים יש פתרון.
>> בטור הקודם: "בפסח הזה בואו נוותר על האגו"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד