שלשום יצאנו לחברים. רגע לפני שהגענו לדירתם הסתכלתי על עצמי במראה שבמעלית: האם השיער מתוח כראוי? האם השפתון עדיין במקומו? ואז ראיתי את אמא שלי. אני לא יודעת אם זו מחמאה או לא, אבל מתברר שככל שאני מתבגרת אני דומה לה יותר ויותר. אחרי חלקיק שנייה אמרתי בקול: "אני לא מאמינה כמה שאני דומה לאמא שלי!". ובעלי ענה: "אבל זה ברור".
הוא יצא מזה בעור שיניו כי המעלית בדיוק נפתחה ומיהרנו לצאת, אבל לא שכחתי לו את זה ובדרך חזרה דרשתי הבהרות.
כשבעלי פגש את אמא שלי
אמא שלי מתה לפני שש שנים. אני לא אוהבת את המילה "נפטרה". למה נפטרה, ממה היא נפטרה? מהעולם הזה? למה, זה עונש לחיות פה? בקיצור, לא אוהבת.
ובכן, אמא שלי מתה מזמן, והנה מבט חטוף במראה מזכיר לי אותה. "אני באמת דומה לה, נכון?", שאלתי את בעלי במכונית, אבל הכי עניין אותי: האם כשהוא בא הביתה לבקש את ידי מהוריי, הוא הסתכל על אמא שלי וחשב שכך אני אראה יום אחד?
רגע לפני שאגלה לכם את תשובתו, אני רוצה לספר לכם על המעמד של בקשת ידי כפי שאני זוכרת אותו: הייתי בת 19 וחצי והוא מבוגר ממני בשנה. היינו בטוחים שאנחנו בוגרים ומבינים את החיים, ומוכנים להינשא ולהקים משפחה. דיברנו על זה וקבענו מועד שבו הוא יגיע לבית הוריי.
זה היה יום אביבי, וכולם ישבו על המרפסת שצפתה על רחוב בן יהודה. אבא שלי המתוק והעדין ישב בשקט והסתכל עלינו. אמא שלי ישבה עם ראש רכון וסרגה, ולידה ישבה דודתי האהובה, אחות של אמא שהגיעה לתמוך באמי.
אני רעדתי כמו עלה נידף, ושמעתי רק את רעש מסרגות המתכת המתנגשות זו בזו. אבא שלי שאל את החבר שלי ממה נחיה, איפה נגור, האם הוא מבין את המחויבות שבנישואים (בעלי ענה שכן אבל בינינו, מי מבין את זה בגיל עשרים?) ועוד כמה שאלות שכבר לא שמעתי. היה לי צפצוף באוזניים, הסתכלתי על החבר שלי ועל אמא שלי ועל אבא שלי, הרגשתי את כובד המעמד והייתי פשוט מפוחדת.
כנראה שריחפתי לי באיזה מקום דמיוני, כי כשחזרתי למציאות שמעתי את אבא שלי האהוב אומר: "אז שיהיה במזל טוב". והשאר היסטוריה.
אני עקשנית ושאפתנית, אמא שלי לא
נחזור לשנת 2012: במכונית שלנו בעלי נזכר: "הסתכלתי על אמא שלך ובחיי שאמרתי לעצמי: 'שים לב, ככה מיכל תיראה יום אחד, אתה מוכן לזה?' ועניתי לעצמי שאמנם זה לא מה שהייתי רוצה, אבל גם ידעתי שאני לא מוכן לאבד אותך, להפסיד אותך".
משפט יותר אוהב מזה אני לא מכירה. הודיתי לו והמשכתי לחשוב על הדמיון לאימי: מצד אחד, החיצוניות ברורה - מבנה הפנים, הצורה המלוכסנת של העיניים, עצמות הלסת, הלחי הגבוהה, האף הרחב ואפילו החיוך – בכל אלה אני דומה לה וזה גנטי, אין לאן לברוח (אולי באמצעות ניתוחים פלסטיים, גם לשם כנראה אגיע יום אחד).
אבל למרות הדמיון האדיר בצורה החיצונית, במבנה הפנימי יש הבדלים משמעותיים ביני לבין אמא שלי. אני מי שאני, ואני לא אמא שלי. נכון, אני עומדת בפוזיציה דומה לשלה. נכון, אני פוכרת את אצבעות ידיי כמוה ואני גם צוחקת וכועסת כמוה. אבל זוהי רק המעטפת החיצונית. בפנים, אני עצמאית מאוד והיא הייתה תלותית; אני עקשנית מאוד והיא ויתרה: אני מוכנה להתאמץ כדי להשיג את מה שאני רוצה ולה לא היו כוחות להתאמץ. אני תמיד רואה את הקושי של האחר ואמא שלי הייתה עסוקה יותר בעצמה. אני שואפת כל הזמן מעלה מעלה עוד ועוד, ואמא שלי הסתפקה בשקט שלה. ובלי להחליט מה טוב יותר או מה עדיף – בעצם מדובר בשתי נשים שונות.
ההשתקפות במראה היא לא כל האמת
יש כל מיני אמיתות ורגשות, שבלי משים אני בודקת שוב ושוב בהקשר של אמהות ובנות; האם זה טוב להיות כמו אמא? מה משמעות הדמיון הזה בין שתי נשים, האם הוא יותר עובדה גנטית או יותר בחירה אישית? מה היה טוב באמא שלי שהיום קיים בי? מה בדיוק אני לא אוהבת כשאני מסתכלת במראה ורואה את אמא שלי, ולמה אני לא אוהבת את זה?
ומה זה אומר עליי, על היחס שלי לאמי? ואיך זה שיש לי ידידה בת 63 שיש לה אמא בת 91, והן רבות בכל פעם שהן נפגשות? למה זה קורה? ומה היה טיב הקשר שלי עם אמי לו הייתה חיה היום?
מתברר שהקשר בין אימהות ובנות הוא החזק והמורכב ביותר בכל משפחה. זה קשר שיש בו קירבה ואינטימיות, קשר שמלווה בהרבה אהבה ודחייה, פגיעות ותמיכה, דאגה ואשמה. זה קשר בין שתי נשים המחוברות זו לזו אבל רוצות להיות נפרדות זו מזו.
איך מתחזקים את מערכת היחסים הזו כך שמצד אחד תהיה קרובה, ומצד שני עמידה לאורך שנים? זה סוד. זה פלא. יש נשים שהתברכו במגע השמיימי הזה ויש שלא. יש שבתחילה לא ידעו כיצד לטפח את הקשר ולמדו זאת בהמשך, ויש אמהות ובנות שעד היום כועסות, מקנאות, מאשימות זו את זו.
עצתי אחת: לימדו לקבל את מה שאתן רואות במראה של המעלית. המראה לא משקרת. והפנים שתראו שם הן אמנם לא כל האמת, אבל בהחלט חלק משמעותי ממנה.
>> בטור הקודם: "סירבתי לסלוח לבתי, בעלי אמר שאני קשוחה מדי"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד