לאחרונה אני מוצאת עצמי מגיעה אל בנותיי ועושה שם ספונג'ה. אני עושה עוד כמה דברים כמו כביסה, תליית הכביסה, קיפול הכביסה, הכנסת הבגדים למגירות של הילדים, קיפול הגרביים של החתנים שלי, תיקון כפתורים במכנסי העבודה של החתן שלי, תליית הבגדים של בנותיי בארונות, רחיצת כלים, סידור הכלים במגירות המטבח, בישולים (פשוטים, כמו שניצלים, פתיתים, מרק ירקות, קציצות במיץ עגבניות, אורז, ספגטי ברוטב בשר או ספגטי בגבינה, סלטים), טאטוא, שאיבת השטיחים, שטיפת הרצפות ומיון הצעצועים (את זה אני הכי אוהבת). בטח גם שכחתי לכתוב עוד כמה דברים שאני עושה אצלן (אבק לא, אני שונאת לעשות אבק), אבל הבנתם את העיקרון. ויודעים מה? אני נהנית מכל רגע.
לי אף אחד לא עשה
פתאום היום, כשכבר אין לי מזמן ילדים צעירים בבית ואני בהחלט יכולה לפנק עצמי בכך שאקח עזרה לעבודות הבית או שאשב בבית בנותיי רגל על רגל ואשתעשע עם הנכדים – מתברר שאני חוזרת עשרים שנה אחורנית ועושה ספונג'ה בטירוף.
יכול להיות שאני חוצה כאן איזה גבול? ואיזה גבול זה בעצם? שלי? שלהן? של החתנים שלי? אני חושבת שאני עושה כאן שני דברים: האחד עבור עצמי והשני עבור בנותיי, ואסביר.
אני עושה זאת עבור עצמי בעקבות מה שלא היה לי: לא היתה לי אמא שעזרה לי בעבודות הבית. היא לא אהבה זאת. היא היתה מוכנה לקנות לנו דברים, לשמור על הנכדים (מדי פעם, לא יותר מדי), להגיע לעשות בייביסיטר (לעיתים רחוקות), אבל היא לא עזרה לי בנקיונות, בבישולים ובטיפול בילדים. והרי להיות אישה צעירה זו עיקר העבודה, לא? נקיונות, בישולים וטיפול בילדים. אז מכיוון שלי לא היתה עזרה כזו, ואני יודעת עד כמה עזרה דווקא בדברים האלה חשובה כל כך – אני עושה זאת לבנותיי. תראו עד כמה המודל של ההורים משמש אותנו: או שנעשה אותו דבר, או שנעשה הפוך מהורינו.
הסיבה השנייה שאני עושה זאת, היא כי אני רוצה לעשות זאת עבור בנותיי. כדי להקל עליהן, כדי לאפשר להן, אחת לכמה זמן, להיות עם ראש נקי ולשחק עם הילדים שלהן כשהן יודעות שעבודות הבית תתבצענה, וגם תתבצענה מצוין.
ואולי אני מפנקת אותן? אולי. אז אני מודה שזה כיף גדול. בילדות פינקתי אותן בדברים אחרים, כמו עוד בגד, עוד ממתק, להישאר ערות עוד חצי שעה, לסחוב אותן על הידיים אפילו שיכלו ללכת לבד, להלביש אותן כשהן היו עייפות או סתם כי בא להן להתפנק, ועוד פינוקים שונים ומשונים. עם הזמן, ככל שהן הלכו ובגרו, כך הלכו ופחתו האפשרויות שלי לפנק אותן: הן כבר עבדו והרוויחו את הכסף שלהן (כל אחד מילדיי עבד כבר מגיל 16) וקנו איתו פינוקים לעצמן, הן כבר נהגו ברכב המשפחתי, הן הלכו לסרטים שהן רצו והן כבר לא ביקשו על הידיים. אז כנראה שכאן, לעשות עבורן את הדברים הקטנים האלה שלא עולים לי ביוקר אבל גורמים לאושר גדול – כאן מצאתי את הדרך שלי לפנק גם נשים בשנות השלושים שלהן.
מוכנה להקריב את ציפורניי
בהתחלה, הן ניסו למנוע זאת ממני. בחיי. "לא, לא נעים לי", הן אמרו, "את כאן כדי לנוח וליהנות ולא כדי לעבוד", "מספיק כבר עשית את זה" וכולי וכדומה. אבל איתי קשה להתווכח ובדרך כלל אני גם מנצחת, ולכן עשיתי את מה שנראה לי נכון וה"לא נעים לי" מת. נכון שזה לא בדיוק מה שעושות כל החמות והסבתות, נכון שזה לא מסר שאני מעבירה כאן שכך יש לעשות, אבל לאורך החיים אני נתקלת שוב ושוב בצורך לקבל החלטות על פי הגישה של "האם אני רוצה לצאת צודקת או רוצה לצאת חכמה?". ולעשות ספונג'ה אצל הבנות שלי זה להיות מאוד חכמה. הן צריכות, אני יכולה לספק, אז אני אתן.
לו הייתי חולה, לו הייתי חלשה, לו הייתי מפונקת, לו הייתי הכי נזהרת בעולם על הציפורניים שלי, לו התביישתי להסתובב ליד החתנים שלי במכנסיים ישנים עד הברכיים - כנראה שלא הייתי עושה זאת. אבל אני לא חולה ולא חלשה, לא מפונקת וכן מוכנה, מדי פעם, להקריב את הציפורניים שלי, ובוודאי לא חוששת להסתובב ליד החתנים שלי במכנסיים ישנים ולא מחמיאים במיוחד. לכן אני עושה את מה שאני חושבת שחשוב ונכון שאעשה: ספונג'ה. פייר? אני גם מרגישה מאוד טוב עם עצמי באותם רגעים. אז למה שאוותר על זה? לדעתי זו אחת החוזקות שלי: היכולת לתת מעצמי, מכוחותיי האישיים, מהזמן שלי ומהרצון שלי.
ואם שמתם לב שאני לא מדברת על הבתים של בניי, אלא רק של בנותיי – צדקתם. וזה רק בגלל שכרגע הם בחו"ל. לדעתי, כשהם יחזרו, יקרה בדיוק אותו דבר אצלם בבית גם, בתנאי שכלותיי ירצו זאת ויאפשרו לי.
אל תשכחו שהבית אמור להיות מספיק נקי כדי להיות בריאים בו, ומספיק מלוכלך כדי להיות מאושרים בו.
ועוד מילה קטנה: אם אתם כבר עושים ועושות משהו שחשוב לכם וגורם הנאה לכם וגם לאחרים, אל תחכו לתשבחות ואל תצפו למחמאות. הרי לא למען זאת עשיתם זאת. חיוך, נשיקה של בת, תודה של חתן, זה כל מה שצריך ולא יותר.