חזרתי. אני כאן, בארץ, כבר 80 אחוז בעניינים ושאר האחוזים מתגעגעים להולנד: למשפחה, לנינוחות, לשקט הנפשי ולקצב האירופאי שאני חושבת שאף פעם לא היה פה, במדינה שלנו.
בעלי הגיע לאמסטרדם בימים האחרונים לשהותי שם, ואנחנו בילינו באינטימיות כפי שציפיתי; ערב אחד יצאנו, רק שנינו, למסעדה "קסטל" שאנחנו אוהבים לשבת בה על סטייק מצוין ועל תפוח אדמה תפל (לא להאמין, היה להם סלט. סימלי, אבל בכל זאת), ישבנו במועדון "אלטו" (ותודה לגולשים שהמליצו לי עליו) והסתובבנו ברחובות העיר בערב אביבי נעים. הלכנו לנו שלובי זרוע ולא דיברנו.
הוא מהבודדים שמכירים אותי מגיל 19
אני כבר מכירה את עצמי די טוב (נו, מה לעשות, היכרות של הרבה מאוד שנים עושה את שלה) ויודעת שכשאני נרגשת אני מדברת הרבה ומהר, וכשאני רגועה אני שקטה ולא צריכה להרבות במילים, וכך אמנם חשתי באותו ערב.
חשבתי על זה שלאחרונה, כשאני מדברת על הזוגיות שלי, אני מזכירה את מספר שנות נישואיי: ארבעים ואחת (בלי לקחת בחשבון את השנתיים של תקופת החברות), ואני חושבת לעצמי: "למה?"
למה אני מזכירה את זה בכל הזדמנות, למה חשוב לי לציין את מספר שנות נישואיי? הרי רואים שאני כבר לא ילדה קטנה ואפשר לנחש שאני נשואה הרבה שנים. כנראה שזה בגלל גאווה. אני לא טיפוס יהיר, ממש לא, אבל כנראה שאני רואה זאת כהצלחה אישית כמו גם משותפת, להיות נשואה כל כך הרבה שנים.
אתם יודעים שבעלי הוא אחד האנשים הבודדים שנמצאים סביבי דרך קבע, שהכיר אותי כשהייתי בת 19? היו תקופות, כשילדיי היו בגיל ההתבגרות, שהם חשבו שנולדתי בת 40 והייתי צריכה להוציא תמונות מהאלבום כדי להוכיח להם שהייתי פעם בגילם.
לבעלי אני לא צריכה להוכיח דבר: הוא היה שם. נכון שיש בני דודים ויש ידידות מבית הספר היסודי ויש אחים, אבל האיש הזה, שישן לצידי כבר 41 שנים, זוכר אותי מצוין בגיל הזה. אז הוא התאהב בי, ואני בו. אהבה מטורפת. היום, כשאנחנו הולכים זה לצד זה שלובי ידיים, אנחנו כבר לא צריכים לדבר.
דברים טובים לא נופלים מהשמיים
שלא תחשבו לרגע שזה היה קל. הנישואים שלי לא באו בקלות, ולא היו נטולי משברים; היו לנו ועוד איך. מי שאומר שהזוגיות שלו הייתה ללא משברים – משקר. איך אפשר בלי? בעצם, אולי אפשר, אם לא אוהבים. אם אין קשר עמוק כזה שגורם להרבה רגשות של אהבה וגם של כעס, של רצון להיות יחד ושל רצון לחנוק אחד את השני.
אז היו לנו משברים וכנראה בגלל היכולת שלנו להתגבר עליהם, אני גאה באורכם של נישואיי. אני מבינה מה מביא אנשים להתגרש ולפרק את החבילה: רוצים אוויר, רוצים התחלה חדשה, רוצים התרגשות ואולי אפילו הרפתקה.
אני חושבת שכל הרגשות האלה נכונים ולגיטימיים ואני חושבת שאפשר לתת להם ביטוי בתוך מערכת זוגית רבת שנים, גם בלי להתגרש: אפשר לחזור ללימודים, וזה מה שאני עשיתי. בלימודים יש התחלה חדשה, אוויר, התרגשות ועשייה אחרת. אפשר להחליף מקום עבודה. גם את זה עשיתי, וגם שם מצאתי התחלה חדשה והתרגשות. בקיצור, יש דרכים להתחדש בלי לשבור את הכלים.
צריך גם להאמין שמה שהיה בבסיס, בגיל 19, תקף גם אחרי שלושים, ארבעים וחמישים שנה. וצריך גם אומץ. אומץ להתגבר. לסלוח. לוותר. להתעקש. להתפשר. להאמין שטוב זה משהו שאנחנו מייצרים, ולא שנופל מהשמיים.
את התסכולים הוצאתי עליו, אלא על מי?
המשבר הראשון פקד אותנו פחות מעשר שנים אחרי הנישואים: כבר היינו הורים לשלושה, מצפים לילד הרביעי, ואני חשתי חוסר שקט. לא הייתי שבעת רצון. כעסתי על בעלי שהוא לא עוזר מספיק, כעסתי עליו שבכל פעם שרבנו הוא היה יוצא מהבית ועושה סיבוב בשכונה, כעסתי עליו "שבגללו" לא המשכתי את הלימודים, כעסתי על עצמי שאני עם עודף משקל נוראי. בקיצור, היה לי רע והוצאתי את זה עליו. אלא על מי?
היינו רבים מכל שטות, הולכים לישון ברוגז. בעלי "פיתח" כאבי גב, בכל פעם שהיינו צריכים לצאת לאירוע משפחתי רב משתתפים - שאני אהבתי והוא שנא.
היינו במתח, ולא במשך שבוע אלא במהלך חודשים ארוכים. הייתי עצובה ועצבנית, ולדעתי, הוא היה עצוב ועצבני לפחות כמוני. חשבתי שאולי תם זמננו המשותף, כעסתי עליו ועל עצמי, ויום אחד אמרתי לו: "בוא נלך לים לשיחת יחסינו לאן".
לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, אבל היה לי. היינו רק בני שלושים, ישבנו לנו בחוף הצוק על שני כיסאות מתקפלים ודיברנו. האמת? כנראה שאני דיברתי הרבה יותר. אני זוכרת שברגע מסוים הוא אמר לי: "אי אפשר איתך, בסוף תמיד יוצא שאת צודקת".
לדעתי, גם אם הייתי הצודקת, הוא היה החכם.
המשבר השני שלנו קרה כשבעלי פוטר. היו לנו כבר ארבעה ילדים, משכנתה, הוצאות על בני נוער, על הלימודים שלי, ופתאום הפיטורים האלה.
לקח לי זמן רב להבין שאנחנו במשבר זוגי בעקבות המשבר האישי של בעלי. לא חשבתי על זה בהתחלה, לא ממש דיברו על דברים כאלה לפני עשרים שנה. מתברר שהוא היה כעוס ועצבני, דואג ומושפל ואת הכל הוא הוציא עליי. אלא על מי?
אני כבר לא זוכרת איך יצאנו מזה; אולי בעקבות מציאת העבודה החדשה, אולי כי כבר הכרנו אחד את השני מצוין וידענו להיזהר לא לדרוך על היבלות. בכל מקרה, יצאנו מזה כמו מעוד כמה משברים נוספים.
אני קובעת לו תור לרופא, הוא מספר לי בדיחות
אחרי עשור של בניית משפחה, עשור של העמקת הפרנסה, עשור נוסף של לימודים ועוד עשור של פיתוח קריירה, אנחנו היום, בעלי ואני, בעשור של קטיפת פירות: אישיים, משפחתיים, חברתיים.
יש לנו קשר של חברות בעלת עומק רב, חברות שאין לי עוד אחת כמותה, חברות שיכולה להתפתח מתוך רצון להכיר אחד את השני, כדי לשמח אחד את השני.
חברות, שלדעתי דומה לאהבה אפלטונית, כזו שבה אתה מוכן להקריב משלך ומעצמך למען האחר, בלי חישובים אגואיסטיים. היו חישובים אגואיסטיים, אך הם היו בגיל הרבה יותר צעיר. היום זה אחרת.
היום מערכת היחסים שלנו מורכבת משלושה פרטים: הוא, אני, והזוגיות. וכל מערכת כזו היא עשירה ועמוקה ועובדת בהדדיות עם שתי המערכות האחרות. אני מודה שלא תמיד הייתה ההדדיות הזו.
אל תשכחו שנישואיי הם מהדור של פעם. כשאני הייתי ילדה, לא היו ילדים גרושים. כשאני הייתי בתיכון למחלת הסרטן קראו "המחלה" ועל טיפול פסיכולוגי, כמו על גירושים, דיברו בלחש. לא היה מצב שאחד מאיתנו יילך לסרט בלי האחר, וכך קרה שהוא סבל בסרטי נשים ואני ראיתי את כל "מקס הלוחם בדרכים". אני לקחתי אותו להופעות בלט והוא סחב אותי למועדוני ג'ז. אני לא יכולה להגיד שזה היה רע. עובדה: שנינו מאוד אוהבים היום הופעות בלט והופעות ג'ז וגם הולכים אליהן ביחד אך גם לחוד.
כשהוא חולה אני קובעת לו תור לרופא כי אם לא אעשה זאת, הוא לא יילך. כשאני עייפה הוא סוגר לי את המחשב ומרחיק ממני את הסמרטפון כי אם לא יעשה זאת, אני אגרר להמשך עבודה.
כשמתקרב תאריך פטירתה של אמו אני מזכירה לו להתקשר לאחיו, וכשיש לי מצב רוח רע הוא מספר לי בדיחות וקורע אותי מצחוק. יש כבר את האנרגיה הזאת שזורמת בינינו שנוצרת רק בתום הרבה מאוד שנים משותפות ובתום התמודדות עם הרבה כאבי לב והתגברות עליהם.
מבינים הכל בלי מילים
אנחנו עדיין רבים. תהרגו אותי, לא יודעת למה בכלל, זה הרי תמיד בגלל כאלה שטויות. ואנחנו גם מסתכלים אחד על השני ומבינים הכל בלי מילים.
אנחנו יושבים בסלון ורואים סרט כשכפות הרגליים שלי תחובות מתחת לירכיים שלו כי ככה אני מחממת אותן הכי טוב. הוא שולח לי מסרונים ומבקש איתות רבע שעה לפני שאני מגיעה הביתה כדי שיספיק לחמם לי את האוכל. הפסקתי להעיר לו להזיז את המפתחות/כסף קטן/פתקאות/משקפי שמש/עיתון; אני פשוט מזיזה אותם משם בעצמי. הוא הפסיק לצחוק עליי כשאני בוכה בסרטים.
אוהבים. רגילים. סלחניים. שותפים לקהילה מופלאה שהיא המשפחה הגדולה שלנו ויודעים שיש לנו עוד איזה עשרים שנה ביחד. בהצלחה לנו!
>> בטור הקודם: "לגור עם בתי ובעלה זה כיף"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד