לפני כמה ימים נפגשתי עם שלוש חברות טובות בבית קפה מדליק על שפת הירקון. ישבנו לנו שם בשעת שקיעה, עם שמש כתומה מעל צמרות הצפצפות, והרגשה של חו"ל.
התחושה הזו של שעת חופש ונינוחות, עזרה לנו לפתוח את סגור ליבנו ולדבר על הבעלים, על הילדים, על הנכדים ועל הבריאות (שכבר לא כמו שהייתה פעם).
שמעתי את חברותיי מתלוננות על זה ש"היום זה לא מה שהיה פעם", ונזכרתי בשתי כתבות בנושא נוסטלגיה שקראתי לאחרונה: האחת, שבאה מתוך כאב ואולי גם אכזבה, עסקה בכך שלילדים של היום לא יהיה למה להתגעגע. דובר בה על צעצועי הפלסטיק שהחליפו את צעצועי העץ, מסכי המחשב והטלוויזיה שהחליפו את משחקי החברה, השפה שאינה עשירה כקודם ועוד דברים שכבר לא קיימים כבעבר. הכתבה השנייה טענה שתמיד תהיה נוסטלגיה, כי היא סוג של געגוע שלא מזוהה עם משחק או אדם, אלא עם רעיון, מחשבה. זוהי הסתכלות לעבר, ולכן יש דברים ראשוניים, כמו הנשיקה הראשונה, למשל, שתמיד ייזכרו כדבר מיוחד שאין שני לו.
אל תסמכו על הזיכרון שלכם
מה היא בכלל נוסטלגיה? המילונים מגדירים אותה כגעגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו. רופא שוויצרי המציא את המילה וקבע את המושג לפני 350 שנה, והוא שילוב של שתי מילים יווניות: כאב ושיבה הביתה. הרופא הזה חשב שזו מחלה המתאפיינת בתשוקתו של האדם לחזור למולדתו. הוא ראה בנוסטלגיה בריחה מהמציאות וגעגוע למה שהיה קודם ואין עכשיו. כעבור 200 שנה, סוציולוגים החליטו שזו לא מחלה אלא תופעה חיובית, וכי כל אדם בוגר מתמלא תחושות עצב, אובדן או געגוע כאשר הוא נזכר בילדותו.
אז בניגוד לסוציולוגים שחשבו שנוסטלגיה זה טוב, אני חושבת אחרת. אני לא מדברת בשבחה של הנוסטלגיה. אני אפילו נגד נוסטלגיה. אני מאמינה בגעגוע, זה ודאי; געגוע לנשים, גברים וילדים שהיו ושעדיין בחיינו, אבל לחשוב שפעם היה יותר טוב, נוגד את כל הווייתי. מכל עבר אנשים מדברים על כך שפעם הנוער היה יותר טוב; שפעם הילדים היו יותר טובים, הזוגיות הייתה יותר טובה, שהחפצים, האנשים והחיים בכלל היו יותר טובים. בעיניי, חוויית הנוסטלגיה מרמזת כאילו השתבש משהו יסודי מאז תקופת הילדות וכי צריך לחזור ולהתחיל הכל מחדש.
קוראים שלי, אל תסמכו על הזיכרון. מנגנוני הזיכרון הפכפכים מאוד ומסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות חיוביים זה לזה, מתבלים בגוזמה ובמשאלות לב, ויוצרים תודעת עבר שיש לה תפקיד ספציפי: להגן מפני אימי ההווה.
לדעתי, ההתרפקות הנוסטלגית באה ממקום של חסר. ממקום של אין. במקום לראות את החיובי במציאות ובהווה, במקום להסתכל באופן אופטימי קדימה – עוסקים בנוסטלגיה. זה קורה כאשר מתמקדים בחצי הכוס הריקה ובעצם מתייאשים ממה שנמצא בהווה או ממה שעשוי עוד לקרות בעתיד.
ברור שיש גם טרגדיות
אני אישה מעשית. כאשר המציאות בחיי אינה טובה, אני חושבת איך לשנות אותה ולהיטיב אותה, ואחרי המחשבה באים המעשים. כשעבדתי בהוראה ואחרי כמה שנים לא הייתי מאושרת שם יותר, עזבתי, חיפשתי ומצאתי מקור פרנסה אחר. ולא הייתי אישה אמידה, להיפך: תמיד התקשינו, בעלי ואני, לגמור את החודש. כשהעבודה החדשה לא עניינה אותי יותר, עזבתי גם אותה לטובת מישרה אחרת.
כשהגעתי לגיל 40 וחשתי לא ממוצה ולא עסוקה בעשייה משמעותית שמצמיחה ומעשירה אותי (רגשית), נפגשתי עם שני החברים הכי טובים שלי (רותי חברתי ובעלי ברוך) ודנו בי, ביכולות שלי, באהבות שלי, בתעודות שלי, ובתום השיחה הגעתי למסקנה שאני רוצה ללמוד. אז התחלתי ללמוד הדרכת הורים. חזרתי לעבודה שלא כל כך אהבתי כדי לממן את הלימודים ולעזור בפרנסת המשפחה. ידעתי שזה זמני (מה הן ארבע שנים מול 80 שנות חיים?) והייתי מוכנה לשלם את המחיר של הווה לא אידיאלי, עבור העתיד שנראה לי ורוד.
זה כאילו אני מרכיבה משקפיים ורודים ודרכם מסתכלת על העולם. ברור שיש גם טרגדיות; מוות של יקירנו שמלווה אותנו, הריונות שלא הולידו תינוק, עסקים שכשלו, מריבות מעיקות – את כל הדברים שהזכרתי כאן חוויתי על בשרי. ויחד עם זאת, ההחלטה לראות את החיים כאן ועכשיו כדבר טוב, היא לגמרי בחירה אישית.
מאמינה באנשים, בספרים, בלימודים
אני לא מתגעגעת לנשיקה הראשונה שלי. אני זוכרת אותה, וזה זיכרון תמים וחמוד, ולא יותר. אני לא חושבת שהנוער של פעם היה טוב יותר. נכון שיש היום יותר בני נוער אלימים אבל השאר טובים כבכל דור. אני מסתכלת באלבום התמונות של לפני 30 ו- 20 שנה ואני נזכרת בתמימות של אותן שנים ובמגע הרך של העור של ילדיי כשהיו תינוקות, אבל אני לא אומרת "אוי", אלא נזכרת כמה טוב היה לנו אז ואיזה מזל שטוב לנו גם היום.
אני נגד נוסטלגיה. אני לא מתגעגעת למה שהיה או לא היה לי, אני הולכת קדימה. אני מאמינה בעצמי, מאמינה בכמה אנשים שמלווים אותי בשבילי חיי, מאמינה בנוער של היום, מאמינה בקריאת רומנים וספרי היסטוריה, מאמינה שזה טוב לבכות בסרטים, מאמינה בלימודים ובעיקר מאמינה בצמיחה אישית שלא מפסיקה אף פעם.
>> בטור הקודם: לגדל ילדה עם הפרעת קשב
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד