לאחת מבנותיי היפות, החכמות, האמיצות והפמיניסטיות, יש הפרעת קשב וריכוז. היא בת 30 היום, אמא לשתי בנות. רק לפני שנה הלכנו שתינו יחד למכון אבחון, אחרי שהתחלנו לחשוד שאולי היא לא עושה דווקא לאף אחד, שבאמת קשה לה. במכון נאמר לנו, בלי היסוס בכלל, שיש לה הפרעת קשב.
אני בכוונה לא אומרת ש"היא סובלת מ..." או ש"יש לה לקות של..." אלא פשוט שיש לה. כמו שיש לה שיער מתולתל ואף חמוד, כמו שיש לה שיניים לבנות ויפות וישבן גדול, כך גם יש לה הפרעת קשב וריכוז.
העניין הוא, שעכשיו כבר מאוחר לתקן דברים לא נכונים שעשיתי עשרים שנה קודם. אחרי האבחון, כשהבנתי שזו אחת המתנות שבעלי ואני הורשנו לבתנו, העמקתי בנושא וערב אחד הסברתי לה מה זה אומר בעצם, איפה הקשיים ובמה הם מתבטאים. אחרי חצי שעה של הסברים אמרה לי בתי המקסימה: "אז אמא, את יכולה להפסיק להרגיש אשמה". כמעט פרצתי, באותו רגע, בבכי גדול.
"אל תגידו לי שיש לי פוטנציאל"
הילדה הזו הייתה, ועודנה, חכמה בטירוף. היא תמיד רצתה לשחק במה ששיחקו אחיה הגדולים והמשיכה להתעקש גם כאשר נענתה בסירוב. בגיל שלוש וחצי שיחקה במשחקי קופסה של גיל שבע; בגיל ארבע היא ביקשה ממני ללמד אותה לקרוא ולכתוב. כאשר סירבתי בנימוק שאם היא תלמד עכשיו יהיה לה משעמם בכתה א', היא הגיבה ב"אוי", ולמדה לבד לקרוא, תוך פחות מחצי שנה. כשהייתה בגן טרום חובה, הגננת אמרה לי שאין לה מה לעשות בגן ושכדאי להכניס אותה לבית הספר.
בגיל חמש היא נכנסה לכיתה א', וכמובן שהייתה מלכה: גם יפה, גם חכמה, גם נעימה, גם סופר טכנית וסופר זריזה, גם פטפטנית וגם יודעת לקבל סמכות; בקיצור – מוצלחת. מגרעת אחת משמעותית הייתה לה, שהיא אף פעם לא ממש אהבה ללמוד; המורות היו מתלוננות שהיא יכולה, אבל היא לא אוהבת להתאמץ.
שיעורים היא הכינה תוך עשר דקות, ורק בגלל שלחצתי עליה. למבחנים היא למדה שעה (כדי לסתום לי את הפה) ערב לפני המבחן. כך עברו השנים של בית הספר היסודי. אני הוזמנתי לשיחות עם המורות, חזרתי הביתה וגערתי בה, היא הייתה נעלבת וממשיכה בדרכה.
כשעלתה לחטיבה התחילו בעיות משמעת: היא מפריעה, היא לא מכינה שיעורים, היא מתחצפת, הציונים ירדו מאוד. המורות אמרו כל הזמן שיש לה פוטנציאל, ויום אחד היא התפרצה וצעקה עליי: "אם עוד פעם אחת מישהו יגיד לי שיש לי פוטנציאל, אני אזרוק עליו משהו". אבל מה לעשות, היה לה פוטנציאל אדיר, ולנו הייתה הרגשה שהיא מתעצלת, או מתמרדת. שהיא יכולה אבל לא רוצה. לא הבנו מה קורה. היא עברה שלושה בתי ספר תיכון והוציאה תעודת בגרות בחירוק שיניים.
כשהיא לא מקשיבה, זה לא בכוונה
מה שהצלחנו לעשות בשנים האלה היה לקלקל את היחסים עם הילדה, להפעיל עליה לחץ (שלא נשא פירות), ולתת לה הרגשה שהיא לא מספיק טובה. בשלב יותר מאוחר חשבתי שאני אשמה; ההורים תמיד אשמים, מה לעשות? חשבתי שאולי פינקתי אותה מדי בילדותה, שאולי הייתי עסוקה מדי בלימודים שלי ואחר כך בקריירה. חשבתי שאולי דרשתי מדי, או שאולי לא דרשתי מספיק. אחיה הגדולים האשימו אותי בכך שאני לא מציבה לה מספיק גבולות. בקיצור – לקחתי על עצמי את הקשיים שלה וזה העציב אותי, איכזב אותי, הדאיג אותי.
היום, כשהיא בת 30, אני יותר חכמה. אני יודעת שילדים עם הפרעת קשב וריכוז הם אמנם סופר אינטליגנטים, יצירתיים ומוכשרים, אבל תשומת הלב שלהם מתפזרת. בתי הייתה מוצפת בגירויים, והמוח שלה לא איפשר לה לסנן את העיקר מן הטפל. זה כך עד היום. לעיתים קרובות היא לא הקדישה תשומת לב לפרטים – משום שלא הייתה לה יכולת לעשות זאת - ולכן הייתה עושה שגיאות טיפשיות. אני יודעת היום שלא הייתה מסוגלת להתמיד בדברים שהתחילה, וגם זה כך עד היום. אם כבר הצליחה להניע את עצמה ולהתחיל משהו, היה קשה לה לסיים. לפעמים נראה היה שהיא לא מקשיבה, כי באמת הקשב שלה "ברח".
וההתארגנות, אוי, ההתארגנות. כמה קשה היה לה לסדר את הדברים שלה, לארגן את הילקוט, להכין עבודות. היא גם הייתה מאבדת דברים, וכל זה בגלל פיזור הדעת. היה קשה לה להיות מרוכזת (בנו ההורים, בשיחה, בכיתה, בהכנת שיעורים) כי דעתה הייתה מוסחת כל הזמן. וכמובן שהיתה שוכחת (היום היא לא זזה בלי יומן. גם בנייד וגם פנקס קטן בתיק) דברים, עניינים, הודעות, חפצים, תוכניות.
מזל שהענקנו לה חום ואהבה
אין לי ספק שאבחון מוקדם ככל האפשר של הפרעת קשב וריכוז היה חוסך לילדה הזו הרבה עוגמת נפש. היום אני יודעת שהיא רואה, שומעת, חשה דברים שאני - וכל מי שאין לו את הסינדרום הזה - לא שומעת ולא שמה לב אליהם. אני יודעת שהיא מנתחת, מפרשת, מבינה, מגיבה - הרבה יותר מהר ממני ומכל אחד אחר.
היום אני יודעת שהייתי צריכה להטיל עליה מטלה אחת כל פעם ולא ארבע ביחד. הייתי צריכה לדבר אליה במשפטים קצרים, ולא לנאום. הייתי צריכה להגיד לה בדיוק מה אני רוצה ולא לצפות שהיא תנחש או תדע לבד. הייתי צריכה לא להיגרר לוויכוחים מולה, בעיקר בגיל ההתבגרות; הם לא הועילו, ורק בלבלו אותה עוד יותר. הייתי צריכה להכין אותה מראש לקראת דברים ולא להפיל עליה תוכניות ברגע האחרון (מה שמאוד אופייני לי).
הייתי צריכה לעזור לה לארגן את הילקוט בבקרים כי הבלגן שהיה לה בתוך הראש פשוט הקשה עליה לעשות זאת. חבל שלא התאמצתי לגלות במה היא טובה. ידעתי שהיא מוצלחת בהרבה דברים כי יש לה יכולת קליטה אדירה; כשהיא מקבלת מכשיר או מוצר כלשהו – מטלפון נייד ועד מכונית – היא בודקת אותו, ותוך עשר דקות מבינה את הקרביים שלו. יש לה יכולת ביטוי מקסימה. יש לה ראייה רחבה ולכן היא מצלמת נפלא, ובכל זאת שמתי דגש רב על מה שאין לה - שקט, סדר, ארגון - במקום לחזק את מה שיש בה. חבל שדיברתי איתה במשפטים כלליים כמו "סדרי את החדר", במקום לפרק את המטלה למספר בקשות פשוטות; להקנות לה הבנייה חיצונית, כי פנימית – אין לה.
מזל שהענקנו לה המון אהבה וחום ובאמת האמנו בה (קודם כל כי אני אופטימית בטירוף, שנית כי באמת ידעתי שיש בה עומק אדיר), וכך לא פוררנו עד דק את הביטחון העצמי שלה. מזל שאמרנו לה הרבה שהיא חכמה, יפה, טובת לב ונדיבה וחבל שהוספנו "אבל חבל שאת לא מתאמצת יותר", כי היום אני יודעת שהיא לא הייתה יכולה להתאמץ יותר. ועוד אני יודעת, שכשאומרים דברי שבח וממשיכים ואומרים "אבל" ומוסיפים את הציפייה או המגרעת – כל השבחים שנאמרו בחצי הראשון של המשפט, הלכו פארש. כאילו לא אמרנו.
מזל שיש לה איש אוהב וילדות מהממות. מזל שהיא יודעת היום את החוזקות שלה ולא רק את החולשות שלה. מזל שהיא הבת שלי והלוואי ולא הייתי עושה כל כך הרבה טעויות, למרות שהיא כבר אמרה לי שזו לא אשמתי. ומזל שאחרי ששלחתי לה את הטור הזה וביקשתי את רשותה לפרסם אותו, היא הסכימה, למרות שאמרתי לה שאקבל באהבה גם סירוב. אמרתי לכם: היא נהדרת!
>> בטור הקודם: "איך הם ילמדו להיות אחראיים אם לא תשחררו אותם?"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד