בשבוע שעבר ביקרתי אצל נכדיי. הגדול, בן כמעט שלוש, ישב ושיחק עם המכוניות שלו. הילד הזה, למרות הבובות שהושמו לפניו ולמרות עגלת הקניות שקניתי לו, מעדיף לשחק עם מכוניות. קומביין מקסים אותו, ג'יפ מפליא אותו וטרקטור גורם לו לחצי אקסטזה. הוא גם יודע מה הוא יהיה כשיהיה גדול: תאילנדי. למה? כי הם נוהגים בטרקטורים. ברור לכם שזה ילד של כפר, לא?
אז יושב הקטן-גדול הזה ומשחק, ונדמה שהוא מרוכז בעצמו, אבל בטוח שומע את אמא שלו ואת סבתא שלו מצקצקות ומשמיעות קולות טפשיים אל מול פניו של אחיו בן השלושה חודשים. "תראו, נשבר לי הגג של המכונית" הוא אומר ואנחנו, למורת רוחו, לא ענינו לו. מה לעשות, היינו באמצע השתטות ונסיון להוציא חיוך וגרגור מהתינוק.
"תראו" הוא צרח בקולי קולות, "נשבר לי הגג של המכונית"; ואז זכה להערה בסגנון "אתה יודע שלא צועקים, זה לא נעים לנו".
סצינה מוכרת כמעט בכל בית, נכון? אני, שכבר סיימתי עם חינוך ילדיי, מבינה כמובן מאיפה באה לו הצעקה הזו, וגם יכולה לחייך קלות. כי נזכרתי בניסוי המרשמלו.
קוראים לזה "דחיית סיפוקים"
בשנות השבעים התחיל ניסוי באוניברסיטת סטנפורד, שמוכר כיום כניסוי המרשמלו. החוקר וולטר מישל בדק ילדים בני שנתיים, שלוש וארבע. מהלך הניסוי היה פשוט: כל אחד מהילדים הוכנס, בתורו, לחדר עם שולחן וכיסא. על השולחן הייתה צלחת עם מרשמלו אחד, ומבוגר שהיה שם אמר לילד שהוא יוצא רגע מהחדר ובזמן הזה יכול הילד לאכול את המרשמלו. "אבל", הוסיף המבוגר, "אם תחכה עד שאחזור ולא תאכל את המרשמלו, תזכה לקבל שתי חתיכות".
תשמעו, זה לא פשוט. התברר ששניים מתוך כל שלושה ילדים לא הצליחו להתאפק ואכלו את המרשמלו. היו ילדים שנשברו מיידית והיו כאלה שהחזיקו מעמד במשך דקות ארוכות עד שאכלו. שליש מהילדים התאפקו והתאמצו ולא אכלו את המרשמלו. בניסוי רואים אותם מריחים, ממששים ובוהים במרשמלו, אבל לא אוכלים אותו לפני שהמבוגר חזר.
כמו בכל ניסוי רציני, חזרו החוקרים אל אותם ילדים 14 שנים מאוחר יותר. הילדים כבר היו בסוף לימודיהם בתיכון והחוקרים רצו לבדוק את הכישורים החברתיים והלימודיים שלהם. התברר שהילדים שהצליחו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו, הראו יכולות חברתיות ולימודיות מפותחות הרבה יותר מהילדים שלא התאפקו ואכלו את המרשמלו. בנוסף, אלה שהתאפקו, מה שהיום אנחנו קוראים "דחו סיפוקים", גדלו להיות בוגרים שהתמודדו טוב יותר עם תסכול ולחץ.
המחקר הזה מאשר את מה שאני חושבת ומנסה ללמד הורים: תנו לילדים ללמוד להתמודד עם תסכול, כי זה ייטיב עם חייהם בעתיד. להגיד "לא" לילדים - לא רק מלמד אותם להתאפק נקודתית, אלא בונה בתוכם יכולת לשאת תסכול, שהרי איתו יצטרכו להתמודד במשימות החיים שלהם (אהבה, עבודה וחברה).
הרי לילדים יש כל כך הרבה סיבות להיות מתוסכלים: הם לא זכו בפרס בתחרות תחפושות; הם צריכים להתחלק במשאבי ההורים (ובמיוחד תשומת לב) עם אח חדש; הם לא התקבלו לחטיבה שרצו; לא הכי מקובלים בכיתה; לא לוקחים אותם לאן שהם רוצים, או שלוקחים אותם גם אם הם לא רוצים; החבר של הילדה נפרד ממנה; או שהמורה לריקוד אומרת לילדה שהיא מגושמת. כן, זה מה שאמרה לי המורה שלי לבלט כשהייתי בת שבע, ולא אשכח את זה כל חיי.
בקיצור, סיבות לתסכול יש המון, והשאלה היא האם אנחנו מכינים את ילדינו להתמודד עם זה בלי להישבר?
מה אנחנו מאחלים לילדים שלנו?
כשראיתי את הנכד שלי מתפרץ, ידעתי שהוא עדיין לא מסוגל לווסת את רגשותיו. הוא כעס, או אולי דאג, ולכן צעק. אבל הייתי גאה בבתי שלא הרגישה רגשות אשם על זה שלא הגיבה מיד לפנייה הראשונה שלו אליה. וזה לא שהיא לא הגיבה כי חשבה על התפתחותו הרגשית, אלא כי זה היה המצב באותו רגע: היא הייתה עסוקה, ולפעמים כשאנחנו עסוקים אנחנו לא שומעים טוב, או לא מגיבים מיד.
חוסר התגובה הזה יצר אצל נכדי המתוק תסכול, אין ספק. אבל רק אם אמא שלו (וגם סבתא שלו המרשעת) לא יקפצו לכל קריאה שלו, הוא ילמד להתאפק, לווסת את רגשותיו, להתאמן ולחיות בשלום עם רגשות לא נעימים.
גם לי, כאמא צעירה לארבעה ילדים, לא היה זמן רב לכל אחד מהם. זו הנאה נפלאה, משפחה כזו גדולה, אבל יש לה מחיר, גם לאמא ולאבא וגם לילדים. הרווח, לדעתי, גובר פה על ההפסד. הילדים שלי גדלו בידיעה שיש עוד אנשים בעולמם, שלעיתים גוזלים מהם זמן אמא, או משאבים כלכליים, או פניות רגשית בדיוק ברגע שבו הם רוצים בהם – אבל אני לא דאגתי להם.
הייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך על כוחם וחוסנם הרגשיים וכי אני מכינה אותם לחיים.
בסיכומו של יום, מה אנחנו מאחלים לילדים שלנו? שיהיה להם טוב בחיים. לא טוב שאנחנו מכינים להם, אלא טוב שהם יכולים לייצר עבור עצמם. ובטוב הזה יש גם את היכולת לשאת תסכול.
אז נכדי המתוק, שעוד לא בן שלוש, כבר מתמודד עם רגשות לא נעימים של גזל (זמן אמא ואבא), של תסכול (שפתאום יש לו אח שלוקח ממנו תשומת לב), של כעס (שהחיים לא הוגנים) ושל עוגמת נפש. אבל אני בוטחת בו. הוא יגדל להיות מבוגר שיודע להתמודד.
>> בטור הקודם: אמא חולה בסרטן, מה מספרים לילדים?
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד