מאז ומעולם חלמתי על ניתוחים פלסטיים. אף פעם לא הייתי שבעת רצון מהמראה שלי; אולי זה בגלל שהבובות פעם היו נראות כמו ברבי וכמעט שלא היו בובות אחרות, ואולי מפני שתמיד היה מישהו שהזכיר לי למה עליי להיות מתוסכלת מצורתי החיצונית.
אמרו לי שהאף שלי נראה כמו מנחת מטוסים, שהשיער שלי דק כמו זנב של עכבר, או שאני דומה לאמא שלי, שהייתה בעלת ירכיים מאוד רחבות. אכן, ירשתי בגדול את גן ההשמנה, וכבר לפני עשרות שנים זה לא היה נחשב ליפה, להיות עגלגלה.
"חכי חכי, איך תיראה הבטן אחרי הלידות"
לו הייתי נולדת במאה ה-17 או ה-18 הייתי ודאי נחשבת ליפה בנשים. אולי הייתי מדגמנת לציירים מפורסמים, מי יודע? אבל נולדתי במחצית השנייה של המאה העשרים, שבה טוויגי הייתה מושא הערצה, ואני לא הייתי טוויגי. העובדה שהרוב המוחלט של הנשים ממש לא נראה דומה לטוויגי – לא הייתה נחמה.
בהמשך הזכירו לי שתיכף ייפול לי החזה, וחכי חכי איך תיראה הבטן שלך אחרי הלידות. זה שהייתי חכמה, חמודה, חרוצה, נמרצת, מעניינת, נועזת, רגישה, יצרית – כל זה לא החליף ולא מילא את החלל הזה שיצרה התחושה שאני לא מלכת היופי.
ובחיי, אני זוכרת שהיו שנים שבהן רציתי להיות יפהפייה הורסת, רק ליום אחד, רק כדי לדעת איך ההרגשה להיות יפהפייה הורסת.
עם זאת, היו כמה אבני דרך לאורך חיי, שחיזקו אותי והשאירו אותי עם מה שהטבע הועיד לי: על ניתוח האף ויתרתי בשלב מסויים; בעלי, שיזכה לשנים ארוכות, אמר לי תמיד שהאף שלי הוא חלק מהאופי שלי ואוי לי אם אגע בו. הוא התאהב בי עם האף הזה והוא רוצה אותו עליי באמצע הפרצוף, ככה כמו שהוא. גם לא היה לנו כסף לניתוח באף, והשנים חלפו, ואני יצרתי לי את האושר שלי והאף שלי כבר לא הטריד אותי. אז הוא עדיין פה.
והיה גם מקרה שבעלי סיפר לי עליו (שימו לב כמה הוא משמעותי בהתבגרות שלי, ולא רק התבגרות בשנים אלא דווקא ברוח ובגישה): יום אחד נכנסה לחנות שבו הוא עבד אישה שעבדה בחנות סמוכה. היא באה לשאול אותו משהו ואמרה לו, ככה על הדרך, "נורא השמנת". כנראה שהגיעו לו מים עד נפש, והוא ענה לה: "תגידי, אני הערתי לך על הוורידים שיצאו לך ברגליים או על המחשוף שלך שמתקמט?"
מאז היא כמובן לא העירה לו יותר הערות מעליבות שכאלה. כשהוא סיפר לי על זה, הזדהיתי איתו כל כך. הרי גם לי עושים את זה כל הזמן.
למה העיסוק הזה באיך שאני נראית? למה אנחנו נמדדים על פי זה? ועניינו של מי זה, בדיוק?
בתוך גוף מבוגר, יש אדם צעיר
בקיצור, עברו שנים אינטנסיביות של הקמת משפחה ובית ועוד לימודים, והנה הגיע הגיל הבוגר. הגיל שבו אני נחשבת מבוגרת. ותאמינו או לא, זה גיל ששוב יש בו עיסוק בגוף. לא בדימוי; כבר השלמתי עם זה שבחיים לא אהיה יפהפייה. אני מדברת על הגוף. הגוף שמתחיל להראות סימני שחיקה ושחלקים רבים בו מתחילים להיראות כאילו כוח המשיכה עבד עליהם חזק מאוד.
הברכיים כואבות לעיתים; העפעפיים צונחים; הגב משמיע קולות; בשביל לקום מספה נמוכה צריך מנוף; נעליים מסוימות כבר מכאיבות; חצאיות קצרות חושפות את הברכיים המבוגרות; חולצות בלי שרוול כבר לא באות בחשבון כי הן חושפות זרוע רפויה.
וכבר לא שומעים כל כך טוב, והמחשוף בחולצה קטן מאוד, שלא ייחשף עור החזה ששרפתי שנים בים התל אביבי (לפני שלימדו אותנו שזה עושה סרטן עור). בקיצור: אני מבוגרת. ואגב, התחושה הזו יכולה להתחיל בגיל ארבעים, חמישים וכמובן הלאה.
דעו לכם שבתוך גוף של אדם מבוגר יש אדם צעיר. בחיי!! כל אשה בת ארבעים תגיד שהיא מרגישה כמו בת שלושים, וכל בת ששים תגיד שהיא מרגישה בת ארבעים. ואני מאמינה לה.
אני זוכרת שדוד שלי היה אומר לי: "הגוף שלי זקן אבל אני מרגיש צעיר". ואני, שהייתי אז ילדה, חשבתי שהוא מדבר שטויות: אם הוא נראה זקן, אז הוא זקן. אבל הוא צדק; הגוף הולך ומזדקן, הקנקן ישן וסדוק, אבל התוך צעיר. העפעפיים צונחים, אבל העיניים מתחת נשארו צעירות. ויש ניסיון שמשפיע על קבלת החלטות בחיים, אבל מאחוריו יש אדם צעיר.
מזל שלא הייתי יפה
אני מצדי, בונה על פגישה בעתיד עם מנתח פלסטי. אני כמעט בטוחה שיום אחד אעשה הרמת עפעפיים ומתיחת פנים. גם יכול להיות שבסוף יקרה לעור שלי מה שקרה לאף המסכן שלי; שהוא נשאר כמו שהוא, ולא אעיז או אולי אפילו לא ארצה לגעת בו.
אבל כרגע נראה לי שבהחלט אגיע לחדר ניתוח ממוזג ואתמסר לידיו המיומנות של איזה מנתח פלסטי כדי שיעשה אותי קצת יותר צעירה.
כך או כך, אסיים במשפט שאמרה לי פעם גיסתי: "זה המזל שלנו, שלא היינו יפהפיות כשהיינו צעירות,ולכן עכשיו כשאנחנו מתבגרות, אנחנו בעצם לא מאבדות שום דבר".
>> בטור הקודם: "אולי הפעם הדיאטה שלי תצליח?"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד