לפני כשנה החלטנו, בן זוגי היקר ואנוכי, שהגיע הזמן לעבור דירה. למה? ככה. כי אין לנו צורך בחמישה חדרים, וכי אחרי 37 שנים שבהן אנחנו גרים באותה דירה, הגיע הזמן לחדש. הילדים עזבו את הבית וכל שאנחנו צריכים זה סלון, חדר הורים, חדר אורחים וזהו.

מיכל דליות עם בנה (צילום: תומר ושחר צלמים)
מוכנה לוותר בשבילם גם על דירה חדשה. מיכל דליות עם בנה שחוזר ארצה | צילום: תומר ושחר צלמים


תמיד חלמתי לגור בקיבוץ או במושב. זו הייתה משאת נפש ממש, מקום נהדר לגדל בו משפחה, עם דשא ומרחבים, תחושה של חופש ואוויר של כפר. כשנישאנו, לפני הרבה שנים, גרנו במשך שלוש שנים בדירות שכורות עד שזכינו בהגרלה של זוגות צעירים. כן, פעם היה דבר כזה; משרד השיכון היה בונה דירות קטנות (קצת פחות משישים מטרים רבועים) ומאפשר לזוגות צעירים לקנות אותן במחירים מיוחדים. כמובן שנעזרנו בהורים שלנו וגם לקחנו משכנתה. זה היה נפלא; השכונה הייתה מלאה בילדים ובהורים צעירים והיה הווי נהדר. השנים חלפו, המשפחות התרחבו, והעירייה הסכימה להרחיב לנו את הדירות. הפעם כבר גרנו בדירה (זו שאנו חיים בה גם היום) בגודל של כמעט מאה מטרים רבועים.

החלום: בית במושב

מידי כמה שנים הצעתי לבעלי לעבור למושב או לקיבוץ. הוא לא אהב את הרעיון אבל זרם איתי. הוא חכם: לזרום איתי היה הכי נכון ברגעים כאלה. ואני, עם כל המרץ שלי, התחלתי לבדוק מושבים לא רחוקים מדי, או לחילופין קיבוצים רחוקים מאוד; אם כבר, אז לשנות אווירה לגמרי. בקיבוץ אחד אפילו היינו בראיון. ואז, ככל שהתהליך התקדם, בעלי היה אומר לי לבסוף שזה לא מתאים. "מקור פרנסתי בעיר", היה אומר לי, "ואני לא רואה עצמי נוסע כל יום שעה וחצי לכל כיוון". או "אני לא אסתדר עם צפצוף הציפורים. אני אשתגע, אני צריך את העיר". והעניין היה נופל.

שלוש פעמים זה קרה לנו, והפעם האחרונה היתה ממש לפני שלושה חודשים, כשמצאתי בית מהמם בשכירות נמוכה ממש, במושב בדרום הארץ, במושב בו גרה בתי. הסתובבתי לי בין חדרי הבית היפה הזה, ראיתי את המרחבים מסביב, את אורוות הסוסים, את שדה תפוחי האדמה שרואים מהמרפסת האחורית וכבר דמיינתי את עצמי יושבת לי על כיסא נדנדה בחצר וגם קופצת לבקר את הנכדים בכל רגע שמתחשק לי (כיום זה מרחק של שעה נסיעה מאיתנו). ואז בעלי אמר, ובכנות אמיתית: "לא מתאים לי, אני אגווע שם".

אבל הפעם אמרתי לו: "שמע, ארבעים שנה אני רוצה לעבור לכל מיני מקומות ולא עושה זאת כי לך זה לא התאים. הפעם אני שוב מתפשרת אבל עם תנאים: דירה בשכונה שלנו, אבל חדשה יותר, קטנה יותר, עם לובי יפה, עם מעלית ועם דשא מסביב". יומיים אחרי השיחה הזו שלנו, בעלי אמר לי שהוא ניגש למתווך והנה, כבר יש שתי דירות שנשמעות מתאימות ושאפשר לבדוק.

אוי, השמחה. איזו שמחה! אני, שכל כך עסוקה ולא מספיקה לעשות כל מה שאני רוצה בעשרים שעות בלבד שיש לי ביממה (מה לעשות? ארבע שעות אני צריכה לשינה), הייתי מאושרת. ביום שישי בבוקר הלכנו עם המתווך לראות את הדירות. את הראשונה פסלתי והשנייה היתה פשוט חלום. אין לי מילה אחרת: חלום. שלושה חדרים מרווחים, משופצים, בקומה גבוהה, שתי מעליות בלובי, דשא מסביב, נוף פתוח מהמרפסת, ג'קוזי, חדר ארונות יפהפה, עציצים פורחים בכניסה לבניין, חנייה שמורה, בקיצור – חלום.

נפגשנו עם בעלת הדירה, התמקחנו קצת על השכירות החודשית וכבר חשבתי שמחר, מחרתיים, אני חותמת ועוברת בעוד חודש. ואז קיבלנו שיחת טלפון.

סורגים חלודים? לא נורא

אחד מנכדיה של מיכל דליות (צילום: תומר ושחר צלמים)
לשמוע קול של ילד קטן מקבל את פניי שווה יותר מהכל. נכדה של מיכל שחוזר לישראל | צילום: תומר ושחר צלמים
בשעה אחת עשרה וחצי בלילה התקשר בני היקר מחו"ל. דיברנו קצת על הא ועל דא, הוא אמר לי להיכנס לעמוד הפייסבוק שלו כדי לראות תמונות חדשות של הנכד, וסיפר לי שזוגתו מתחילה כבר לארוז. "לארוז למה?" שאלתי. "לחזרה ארצה", הוא ענה.

איזה אושר, איזה כיף! אחרי שנתיים וחצי בחו"ל הוא חוזר עם משפחתו. אחרי ההתרגשות והמילים החמות, הוא המשיך ואמר: "אבל אמא, אנחנו נגור אצלכם כמה חודשים עד שהבית שלנו יהיה מוכן". "אין בעיה", עניתי לו, "יש מספיק מקום אצלנו, בכיף". ובאמת יש אצלנו חדרים ריקים. באחד מהם יש מיטה זוגית (להורים שיוכלו לישון) ובשני יש מיטת נוער וגם לול ושידה מלאה משחקים לכל הנכדים שלנו.

סגרתי את הטלפון והסתובבתי בהתלהבות לספר לבעלי, שהזכיר לי: "אבל אנחנו עוברים?! איפה בדיוק נשכן אותם?"
בום! נפל דבר. ממש שמעתי את כל החלקים של הפאזל שהיה לי בראש, נופלים ומתפזרים. הלך החלום. שוב. אלא שהפעם, אני מודה, אין בי טיפת רוגז או אכזבה. נו, מה לא נעשה עבור הילדים שלנו?

אז בשנה הקרובה לפחות, אני אמצא את עצמי מחפשת חנייה סביב הבית ובקושי מוצאת, ושוב אעלה ברגל בחדר המדרגות הישן. שוב אראה את הסורגים החלודים על חלונות ביתי (עוד מהתקופה שהילדים היו קטנים ופחדנו שיתכופפו מהחלון) ושוב אצטער שאין בכניסה לבניין שלנו עציצים ירוקים ומשובבי נפש.
אבל כשאכנס הביתה, גם אשמע קול של ילד קטן מקבל את פניי ואשב עם בני ועם בת זוגו מול הטלוויזיה בערב, ונחליף חוויות. ובשבילי, זה קסום לא פחות מדירה חדשה, ואפילו יותר.  

>> בטור קודם: מתי הבנתי שבתי חונכה כראוי?

לכל הטורים האישיים של מיכל דליות

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד