כשאני שומעת את המילים "תעודה" או "ציונים" או "שליש" - אני חשה בגופי חידודין חידודין וזה זורק אותי שלושים וחמש שנים אחורנית לימים בהם ילדיי היו תלמידים. מי מכם לא שמע את המשפט "אם היית מתאמץ קצת יותר, היית מצליח יותר"?
לא רק שאמרו לי את זה כשהייתי תלמידה, אלא שבבושת פנים, אני מודה שגם אמרתי את זה לילדיי במשך כמה שנים טובות. המשפט הזה נאמר כמעט בכל פעם בה ילד מראה ציון שקיבל במבחן, או כשהמסכן מחזיק את התעודה ביד, מוסר אותה להוריו בחוסר רצון ומחכה לגזר הדין.

מיכל דליות (צילום: אלדד רפאלי)
פוטנציאל הוא אחד הדברים הכי אימפוטנטיים שיש. מיכל דליות | צילום: אלדד רפאלי

חשבתם פעם על זה שאנחנו מודדים את הילדים על פי הציונים שלהם? חשבתם פעם שתמיד אנחנו חושבים שהם יכולים יותר אבל הם בעצם לא? הרי לו יכלו יותר היו עושים זאת. חשבתם על זה שאין בעולם ילדים שאוהבים להיכשל? שזה מר וכואב ואם זה קורה זה לא במתכוון? חשבתם על זה שאנחנו מחשבים את שווי הילד לפי הציונים שלו?

מי אשם? כולנו

אני זוכרת את עצמי, לא פעם ולא פעמיים (תעשו חשבון של ארבעה ילדים כפול 12 שנות לימוד לכל ילד), מחכה מחוץ לכיתה לפגישה עם המחנכת של אחד הילדים. עומדת ומשוחחת עם אמהות אחרות (פעם כמעט ולא הגיעו אבות. לדעתי הם אפילו לא ידעו באיזה כיתה ילדם) על הא ועל דא, על השכונה, על מזג האוויר, על הטיול השנתי המתוכנן (ורק לא על המורה או על הילד, חס וחלילה) עד שמגיע תורי להיכנס. שנייה קודם לכן אני קוראת לילד או לילדה שיגיעו כדי להיכנס איתי, כי עד אותו רגע הם רצו במסדרונות של בית הספר וצרחו וקראו קריאות קרב עם הילדים האחרים. אני נכנסת. המורה יושבת מאחורי השולחן כשלידה ערימות של ניירות, מרימה את ראשה, עייפה המסכנה, כבר חוותה כמה אמהות עצובות או רגוזות או לא מכבדות, מחייכת בהתאמה למה שהיא עומדת להגיד לי (היו פעמים שקיבלתי חיוך רחב) ומוציאה את דף הציונים של הנידון.

אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה כילדה וגם הכי הרבה כאמא, במפגשים ביני לבין המורות, הוא המשפט "יש לה פוטנציאל כזה גדול. למה היא לא מנצלת אותו?". תנו לי להסביר לכם על פוטנציאל: פוטנציאל הוא אחד הדברים הכי אימפוטנטיים שיש. זו רוח. זו אפשרות. זה פוטנציאל. זה יכול להיות איי.קיו 130 עם ציונים של בלתי מספיק. זה יכול להיות יכולת קשב מצויינת עם ילדה שמפריעה. שאלתם את עצמכם איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שיש לה פוטנציאל כזה גבוה (ויש לה) אבל הישגים כאלה נמוכים?

אני חושבת שיש לי לפחות חלקי תשובה: הפוטנציאל זו אפשרות שאין לה את התנאים להתקיים. זה יכול להיות, אבל זה לא קורה. זה הכוח שלא יוצא את הפועל. למה? אהה, שאלה טובה. בואו נפתח דיון על הנושא: מערכת החינוך? ההורים? השפע? התחרותיות? הטכנולוגיה? כל תשובה נכונה וכל תשובה היא רק חלק מהבעיה. העניין הוא שלילד או לילדה, באותה כיתה, באותם תנאים, באותה משפחה, באותה שנה – לא היו התנאים לעשות שימוש בכל הפוטנציאל שלו. לא היו. האפשרויות שעמדו ברשותו היו בדיוק אלה שהביאו אותם להישגים אליהם הגיעו. הם לא יכלו יותר. נקודה. הפוטנציאל לא בא לידי ביטוי כי התנאים לא היו טובים לביטוי הזה.

מיכל דליות, בעלה והילדים (צילום: תומר ושחר צלמים)
גם אני אמרתי להם את המשפט: "אם היית מתאמץ קצת יותר, היית מצליח יותר". זו הייתה טעות | צילום: תומר ושחר צלמים

זה לא רק בגלל המורות, המורים ומערכת החינוך. ממש לא. זה לא רק בגלל ההורים שמוותרים לילדים יותר מדי ושולפים ציפורניים מול כל מורה שמעזה להאשים את הילד בפטפוט או בכישלון. זה לא רק בגלל שבחדר המנהלת מחלקים סוכריות במקום להביט בעיני הילד במבט מרתיע. זה לא רק בגלל שהם נלחצים. זה בגלל כל הסיבות יחד.

שכחנו שהמטרה העיקרית של התעודה היא לתת לתלמידים משוב על ההישגים הלימודיים שלהם. אולי גם על מצבם החברתי וכו', אבל בעיקר על ההישגים הלימודיים. לדעתי, אנחנו מפריזים בערכם של הציונים ובערכה של התעודה ונותנים להם משמעות יתרה.

לצערי, אם ילד נכשל במקצוע מסוים אנחנו, כהורים, רואים אותו נכשל כבן אדם. כאילו הוא שווה נכשל. כאילו השווי האנושי שלו הוא רק 50 או  60 מתוך המאה. האמנם זה כך? האם שכחנו שהוא נדיב? או שיש לו הומור מטריף? או שהוא חברותי ועוזר לאחרים? האם מה שקורה בבית הספר מספר לנו על הילד כאדם? האם ערכו הוא 50? האם יכולתו בחיים ולחיים היא 50 או אפילו 75? 

אני חושבת שהורים רבים גם נפגעים מציון נמוך של ילדם, כאילו זו פגיעה באגו שלהם. התעודה מאכזבת אותם, הילד מאכזב אותם, הבית במתח והיחסים מתקלקלים. הילד בעונש, אולי מורד וכועס, והמתח בבית יושב על מצפונו.

ירדן, נכדה של מיכל דליות עולה לכיתה א' (צילום: תומר ושחר צלמים)
כל עולם המבוגרים נופל במלכודת של התייחסות לילד לפי הציון שקיבל. ירדן, נכדה של מיכל עולה לכיתה א' | צילום: תומר ושחר צלמים

תגידו "פוטנציאל" עוד פעם אחת

כולנו, כל עולם המבוגרים, נופל במלכודת של התייחסות לילד לפי הציון שקיבל. גם אם מתחילים בחיובי כמו "אני רואה שהשתדלת" או "הציון אכן עלה" – ממשיכים ב"אבל". אבל אתה צריך יותר. אבל זה לא מספיק. אבל אני מצפה. אבל יש לך פוטנציאל.

אני זוכרת שישבתי עם בתי הקטנה, כשהיתה אולי בכיתה ז' או ח', והמורה אמרה לי "היא לא מנצלת את הפוטנציאל שלה". הילדה הסתובבה אליי ואמרה, רגע לפני שהיא מתפוצצת, "אם עוד פעם אחת מישהו יגיד לי משהו על הפוטנציאל שלי, אני פורצת בצרחות והופכת שולחן". אוי, איך הבנתי אותה. ואיך שמחתי שהיה לה האומץ להגיד את זה.

זה היה רגע מכונן מבחינתי, כי הילדה הזו לימדה אותי את מהות הפוטנציאל ואת זה שאנחנו רואים את מהות הערכת הילד על פי ציונו. לא מעריכים את הילד על פי היותו, אלא על פי ציונו. אוי ואבוי לנו.

גפן, נכדתה של מיכל דליות עולה לכיתה א' (צילום: תומר ושחר צלמים)
מטרת התעודה היא לתת משוב על הישגים לימודיים, לא יותר מזה. גפן, נכדתה של מיכל מתחילה כיתה ד' | צילום: תומר ושחר צלמים

אז מה עושים כשהתעודה גרועה, או כשיש מקצועות נכשלים? קודם כל מתייחסים לזה באופן ענייני. בלי דרמות, בלי יותר מדי רגשות. לדבר איתו על זה. לשאול אותה למה לדעתה זה קרה. האם אנחנו יכולים לעזור באיזו דרך. יש סיכוי שהם יגידו שהמורה שונאת אותם או שהמקצוע משעמם – יכול להיות. אל תבטלו. וכמובן תעודדו ציונים טובים ותראו את שביעות רצונכם. אל תשאלו ילדה שהביאה 98 איפה שתי הנקודות החסרות. זה לא מצחיק אותה. זה משפיל וכואב.

וזכרו, כמו שקרה לכמה מילדיי קורה הרבה מאוד לרוב הילדים עם הפוטנציאל: הם מקבלים את השכל אחרי הצבא ואז מגיעים להישגים נפלאים, בתנאי שלא ריסקנו את רוחם במשך 12 שנות בית הספר.

>> הטור הקודם: מה ילדיי זוכרים מהילדות שלהם?

לכל הטורים האישיים של מיכל דליות