אתמול צלצלו בדלת וביקשו ממני תרומה. ילדים חמודים, כנראה משבט הצופים השכונתי, קיבלו את כספי ונתנו לי קבלה קטנה על סך עשרה שקלים. אני תורמת בשמחה, ובלי רגשי אשמה, אבל לא תמיד זה היה כך.
לפני שנים, כשילדיי עוד התגוררו בבית, הטלפון צלצל ובתי ענתה. "אני חושבת שרוצים להתרים אותך", היא אמרה. ואכן תרמתי. אבל מלבד מאה ועשרים השקלים שמהם נפרדתי באותו יום, נאלצתי להיפרד גם מכמה קילוגרמים של ביטחון עצמי. "למה את תורמת כסף כל כך בקלות?" נזפה בי בתי. "את לא חושבת שזה מסוכן לתת את פרטי כרטיס האשראי שלך בטלפון? את כמו נוצרייה, תורמת כדי לכפר".
אז אין לי חשק לאפות, מה קרה?
מצאתי את עצמי מול בתי, צעירה ודעתנית כבר אז, והרגשתי כמו ילדה נזופה. מאחר שידעתי שדבריה נאמרו מאהבה, לא התנגחתי עמה אלא בדקתי את עצמי: "האמנם אני מנסה לכפר? ואם כן, על מה?"
הו, הרשימה לכפרות ארוכה. אני אמנם אישה שלמה אבל ממש לא מושלמת. אני נעה בחיים באופטימיות, עם כוונות מצוינות ועם עשייה רבה, אבל ערה לכך שלעיתים (האם קרובות מדי?) אני יושבת על הגדר. חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני אכן תורמת כדי לכפר. הצד הנתרם זקוק לתרומתי ואני זקוקה לכפרה.
כיצד אני מכפרת? הרשימה ארוכה; מכיוון שאני לא אופה עוגות לחיילים – אני תורמת לליב"י. מכיוון שאני לא מתנדבת במעון לנשים מוכות – אני תורמת לנעמ"ת. מכיוון שאני לא פעילה במפלגה שאיתה אני מזדהה – אני תורמת לה. וזו כפרה – האמינו לי. והמתרימים יודעים זאת – האמינו לי.
היום אני לא מרגישה חולשה. כל אי העשייה שמניתי כאן, לא עושה אותי אדם פחות טוב. אני לא מכסה את עצמי בשמיכה של רגשי אשם, אני ערה לזה שרגשי אשם הם רק הסבון שאיתו אנחנו רוחצים את המצפון שלנו.
לו הייתי אומרת לעצמי "את לא בסדר שאת לא אופה עוגות לחיילים" אזי יכולתי פשוט להיכנס למטבח ולאפות. אבל אני לא עושה את זה, כי אין לי חשק לאפות עוגות. ופה, בקול תרועה חרישית, נכנס לתמונה אדון רגשי אשם: "חוצפנית חסרת מצפון! איך זה שאין לך חשק לקום ולעשות מעשה עבור חיילי ישראל? ממש לא נעים! ממש לא בסדר מצידך! גברתי – למטבח!"
לו הייתי נוהגת כך, הייתי בעיקר מתביישת בעצמי. לא הייתי מודעת לרצון או לחוסר הרצון שלי לעשייה, אבל הייתי חיה בשלום עם הקונפליקט על ידי הרגשת אשמה. הם אלה שמאפשרים לי להיות בסדר, כי אני הרי חשה ייסורי מצפון!
ובכן, אני מעדיפה לומר שאין לי חשק לאפות, מה קרה? במקום עוגות אני יכולה לתרום כסף.
כולנו בני אדם שטועים לפעמים
רגשי אשם וייסורי מצפון הם חולשה שהטביעו בנו אלו שרצו להרגיש יותר שווים מאיתנו. ייתכן שהיו אלו הורינו? ייתכן שהיום אנחנו עושים לילדים שלנו את אותו הדבר?
כולנו מרגישים רגשות אשם מדי פעם. שסתם כעסנו על השכן; שמיהרנו ולא נתנו נדבה לקבצנית; שלא פינינו זמן לבלות עם בננו הפעוט כי היינו עסוקים בטיפול באחיו התינוק; שלא התקשרנו לאמא להגיד ערב טוב ומה שלומך, והיא לבד בבית, המסכנה; שכבר זמן רב לא קראנו ספר; שלא ושלא ושלא...
אז בואו נעלה כיתה. תחליטו, כמוני, שגם אם אתם כועסים, אתם נהדרים. ושאם עשינו משהו לא בסדר, זה בגלל שאנחנו בני אדם, שלפעמים חלשים ולפעמים טועים.
בואו נחליט איפה מתאים לנו לעשות שינוי, וניפטר מרגשי האשמה. נוציא אותם מהוורידים שלנו כדי שנוכל לנוע בחיים כמו מחליק על הקרח: בקלילות, בחן, עם יכולת תמרון גבוהה, עם בטחון עצמי ועם הכוח לחייך אל הקהל, אל החיים, כאשר נופלים.
הייתי כבר שמנה, והייתי גם רזה, הייתי בלונדינית, שחורה, ברונטית וכמעט קירחת, הייתי עליזה והייתי עגמומית, הייתי חזקה והייתי חלשה – אני ממש זיקית. אבל אינני יותר, ולא אהיה אכולת רגשי אשם.
המצפון שלי נקי. טעויות שאני עושה – אני מתקנת בחוט ומחט. וגם אם התפר עקום, זאת לא אשמתי.