אז בעלי הטרי ואחי הקטן נמצאים עכשיו בשטח, ואני פה בבית - חסרת אונים ומטפסת על הקירות מרוב דאגה. החרדה שלי כפולה, המתח דוקר בלב. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, משמעותי בחיי ויקר לי מאוד; אחי הקטן לוחם על גבול עזה, ואני מנסה לשכנע את עצמי ששם מסוכן פחות. בעלי, שרק לפני ארבעה חודשים נישאתי לו, נמצא בתוך עזה. הסיוט שלי נמצא בעיצומו.
משפחה לוחמת, אחרי הכל
הלוואי שהמצב הזה היה חדש לי. לצערי, אני מתורגלת במצבים כאלה; זכורות לי מספר פעמים בעבר שבהן הרגשתי שהחיים שלי על ממתינה. אבא שלי היה בצבא קבע בתפקיד קרבי במשך שנים רבות, לוחם בכל רמ"ח איבריו, ואחי הבוגר השתתף במלחמת לבנון השנייה. הם סיפקו לי לא מעט רגעים שבהם כמעט השתגעתי מרוב חרדה. והנה אני משתגעת שוב.
אני מנסה להבין עם עצמי מה אני אמורה להרגיש עכשיו. ההיגיון אומר לי: תהיי גאה. אנחנו משפחה לוחמת, אחרי הכל, יש כאן שמץ של תחושת שליחות, סיפוק אפילו. אבל כרגע אני חשה בעיקר פחד וחוסר אונים, הרגשה של אי ודאות ואי יכולת לדעת מה הולך לקרות בעוד שניה. חוסר שליטה מוחלט על החיים שלי.
וגם תחושה מוזרה של כעס - לא בטוחה על מי בדיוק. אולי על הממשלה שקיבלה את ההחלטה הקשה לצאת לפעולה, אולי על עצמי, שאני כזאת חסרת אמונה לפעמים.
כי כששואלים אותי מה דעתי על המבצע אני מיד אומרת שהוא מוצדק ושחייבים לפעול בעזה, אבל כשאני חוזרת לבית הריק שלי אני בעיקר חושבת שהכל מיותר ולא מוצדק, שאפילו הרוג אחד זה מחיר יקר מדי לשלם. אני רוצה שימחקו את החמאס מהאוויר ויחזירו את בעלי ואחי הביתה.
מה שמציל אותי כרגע זאת העבודה שלי. אני מטביעה את עצמי בעבודה, מנסה לשכוח לרגע מכל הטירוף הזה. מדי פעם מתעדכנת בחדשות מה קורה שם, בשטח, וכל פצוע או הרוג מחזירים אותי למחשבות השחורות, המפחידות. הדברים הכי גרועים חולפים לי בראש, ותרשו לי לא לפרט. מפחדת לכתוב את זה אפילו.
הכי נורא מבחינתי יהיה אם בעלי ייהרג, ושבוע אחר כך יימשך ירי הקסאמים, כאילו לא הייתה מלחמה מעולם. זה יהיה הפסד כואב בכל החזיתות. אבל אני משתדלת להיות אופטימית, מקווה שהלחימה תשיג תוצאות, ויותר מהכל – שהחיילים שלנו יחזרו מהר הביתה, בריאים ושלמים.
רוצים להשתתף במדור? כתבו אלינו