חוויית המעבר לארץ אחרת, במיוחד בשנה הראשונה, היא מלאת אתגרים וקשיים. אך באותה נשימה היא חוויה עצומה שמלמדת אותי דברים שלא יכולתי ללמוד בשום סיטואציה אחרת.
אחד הדברים האלה הוא התחושה הבלתי נתפסת של חיים אלטרנטיביים. אדם יכול לחיות את כל חייו במקום אחד ובמסלול מסוים, בלי לדעת בכלל שאי שם, בתסריט קצת אחר, לו הייתה סטייה הכי קטנה בתולדות המשפחה – מישהו לא היגר או עלה, מישהו נולד שלוש שנים קודם - יכלו להיות לו חיים אחרים לגמרי, שהיו נראים לו כמו הדבר הטבעי ביותר. כמו האפשרות היחידה. מאז שעברנו לאוסטרליה אני חיה בתחושה של "הכל ייתכן".
נורמות שגדלים לתוכן
מדהים לראות איך סיטואציות הזויות, שסותרות את כל האינסטינקטים הכי טבעיים שלי, הן הדבר הכי טבעי עבור מי שגדל כאן. בשבוע הראשון שלי כאן הלכתי עם הילדים לפארק משחקים גדול. ישבתי עם חברה על ספסל ואחר-כך התקדמתי עם העגלה. בחורה שישבה לא רחוק מאיתנו רצה לעברנו עם תיק שמצאה שם (ובישראלית: חפץ חשוד) ושאלה אם הוא שייך למישהי מאיתנו.
מוקדם יותר באותו יום הייתי עם הילדים בגן אחר. הסתכלתי על אחת האימהות שפתאום לבשה ארשת משועממת בעוד היא מדריכה את הילד שלה לטפס על משהו, ופתאום קלטתי – הן לא מכירות משהו אחר. הרגשתי כל כך בת מזל שבאתי מתרבות אחרת ושאני מכירה את האלטרנטיבה. האוסטרלית הממוצעת, מבחינתה ככה זה. יולדים, וזהו, מעכשיו את אמא. שאלה שאני נשאלת פה הרבה היא "מה עשית לפני הילדים?". כי כאן, מאוד נפוץ שמביאים ילדים בשרשרת, ואז כבר לא חוזרים לעבודה כמה שנים טובות, לפעמים עשור. ואם לא בא לה? אם לא מתאים לה להיות אמא/גננת/מטפלת במשרה מלאה? לבלות את הבוקר שלה בגן שעשועים או לעשות בריכה בחצר? אם תחזור לעבודה, היא תהיה די חריגה, ותרגיש שהיא מזניחה את הילדים. יש לי מכרה אוסטרלית שהבת הקטנה שלה בת שנה וחצי. היא מאוד רוצה להגשים את עצמה וללמוד סיעוד, אבל פעם בסמסטר יש שבוע של עבודה מעשית, וזה "לא הוגן כלפי הילדה". אז היא תחכה לשנה הבאה. יש נורמות שפשוט גדלים לתוכן.
בארץ, כשלבני הבכור מלאו ארבעה חודשים השארתי אותו עם מטפלת וחזרתי לעבודה. זה היה בלתי נתפס, ובכל יום כשיצאתי מפתח הדלת הבטחתי לעצמי "היום אני מתפטרת. משהו פה לא בסדר. אני, ולא אישה אחרת, צריכה לגדל אותו", אבל באותה נשימה שמחתי והייתי מאושרת והרגשתי סופרוומן שמצליחה לשלב בין קריירה למשפחה. כי כך הייתה המציאות – מציאותית, קושי מהול בסיפוק. החיים האמיתיים.
כשנולדה בתי, כבר ידעתי שלא אחזור לעבודה כי נוסעים לאוסטרליה. ושם, ידעתי, הגישה אחרת. שם ילדים הרבה פעמים מתחילים ללכת לגן רק בסביבות גיל שנתיים, וגם אז רק ליומיים-שלושה בשבוע, מצב שיכול להימשך גם עד גיל 5, שבו הם יתחילו ללכת לבית הספר. את הלימוד-על-בשרי איך זה עובד אעשה כבר עם הקטנה, החלטתי. עם הגדול זה "אבוד". הוא כבר בתוך המסגרת, במסלול, הוא רגיל, זה טוב לו, ובכלל – איך לעזאזל אפשר להיות כל היום בבית עם שני ילדים?
בארץ להיות אמא שמגדלת את הילדים בבית נחשב להיות חלק מ"תופעה", אמנם הולכת ומתפשטת, שעושים עליה כתבות בעיתונים. פה זה סתם להיות אמא רגילה.
כשהגענו לאוסטרליה, הבן שלי נכנס כמעט מיד לשבוע מלא בגן – חמישה ימים. כך הוא היה רגיל וכך אנחנו היינו רגילים. אבל אחרי שמונה חודשים הוצאנו אותו משם – זה היה שילוב קטלני של גן גרוע (בעינינו) עם ילד רגיש שנקלע לנסיבות מאתגרות וצורך להתמודד עם שפה חדשה. וכך מצאתי את עצמי, למשך כמה חודשים, עם שני ילדים בבית במשרה מלאה. אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי מחברה "אני לא כמוך, לי אין סבלנות, אני במקומך כבר מזמן הייתי משתגעת" – הייתי עשירה.
התשובה שלי היא שלפעמים, כשאתה מוצא את עצמך במצב נתון, זה לא עניין של בחירה, ונכון, זה קשה, אבל מעולם בחיי גם לא חוויתי סיפוק כל-כך גדול. עוד תשובה היא שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, וגם אני לפני המצב הזה חשבתי ש"אני לא מאלה". רק כשהייתי בתוך זה, אחרי שעברו כמה שבועות, הבנתי שני דברים חשובים:
1. ילד שרגיל ללכת לגן זה לא כמו ילד שרגיל להיות בבית. לכן, להגיד "אני אחרי חופשת פסח של שבוע וחצי כבר לא יכולתי יותר", זאת לא השוואה נכונה. הקצב בבית איטי הרבה יותר, הילד זקוק להרבה פחות גירויים וריגושים, והשגרה של הבית הופכת לשגרה שלו.
2. בבוקר שישי אחד נחתה עליי פתאום הבנה מתוקה מאוד: העבודה שלי היא בעצם, חלק ניכר מהזמן, לצלול לעולם הילדים. הדאגה שלי באותו בוקר הייתה האם להכין עם הילדים חלות או להכין מסכות לפורים. חשבתי על זה שאין לי הרבה דאגות אמיתיות כרגע, ונזכרתי כמה אנרגיות הצריך השילוב בין ילדים לעבודה: להפוך את העולם כשהילד חולה וכבר מזמן עברת את המכסה ההגיונית להיעדרות, ולג'נג'ל בין שלושה אנשים שכל אחד יכול להיות עם הילד למשך שלוש שעות; התכנון המבצעי הזה, של מי יסיע בבוקר ומי יאסוף אחה"צ ומי ייקח את האוטו; וכמובן, הבקרים הלחוצים.
הזדמנות לחיים אחרים
לאחר שהוצאנו את בני מהגן, במשך כמה חודשים נשארנו בפיג'מות עד עשר בבוקר, התארגנו בעצלתיים ויצאנו החוצה או נשארנו בבית; היו תקופות פעילות ויצירתיות יותר, והיו תקופות של "סתם"; היו תקופות שיצאנו בהן הרבה מהבית וניסינו כל מיני פעילויות ומסגרות, והיו תקופות שנשארנו בהן הרבה בבית. בחלק מהכסף שחסכנו על מסגרות (שמאוד מאוד יקרות פה) קיבלתי גם עזרה מבייביסיטר, שבאה ללמד את הבן שלי אנגלית ועל הדרך נתנה לי קצת זמן להתאוורר. כן, היו כמה ימים קשים מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שבעלי לא חזר מהעבודה ברוב הימים לפני שבע (באוסטרליה זה חריג) – אבל יחד עם כל אלה בא עונג צרוף שאי אפשר להחליף בשום דבר אחר: אני חינכתי את הילדים, באופן בלעדי. הכרתי וידעתי כל מה שנכנס להם לפה. כל מה שהם ידעו על החגים באותה תקופה – חנוכה ופורים – היה מה שאני לימדתי אותם. הייתי עדה לכל תהליך שעשו – ועברנו יחד תהליכים משמעותיים מאוד. כשלמדו לעשות משהו חדש, כשגילו משהו חדש, כשנעצבו או שמחו – הייתי שם בכל רגע.
זה הזכיר לי את הקושי ואת הסיפוק שחוויתי כשלימדתי את הבת שלי לאכול אוכל מוצק. עם הבן שלי מי שעשתה את זה הייתה המטפלת שלו. בסופי שבוע אני זוכרת שלא הבנתי איך היא עושה את זה, ורציתי לקרוא לה שתלמד אותי. כשעשיתי את זה עם הבת שלי הבנתי עם איזה אתגר היא התמודדה אז, ושמחתי מאוד שהפעם אני זוכה לעשות הכל בעצמי. בלי עזרה.
פתאום גם הבנתי את משמעות המושג "הגיל הרך": כששולחים ילד למסגרת והכל זורם על מי מנוחות, הוא כאילו "גדל מעצמו" בשבילנו. אבל כשמשהו משתבש, אז מבינים כמה הם רכים ועד כמה בקלות הם יכולים להיות מוסטים ממסלול ההתפתחות הטבעי שלהם. הבנתי את מה שאומרים על כך שזה הגיל הקריטי להיות עם הילדים בבית. תמיד חשבתי שבגיל הזה ארצה לבנות לעצמי את הקריירה כדי שכשיגיעו לבית ספר יסודי אהיה גמישה מספיק, הילדים לא יצטרכו ללכת לצהרון ואוכל לקבל אותם בבית עם ארוחת צהריים ולהכין ביחד שיעורי בית. פה, בעקבות הניסיון שעברתי עם הבן שלי, הבנתי שהקלישאה שאומרת ש"השנים האלה לא חוזרות", מאוד מדברת אליי. מעולם לא הרגשתי סיפוק גדול כל-כך, ואני – עם יד על הלב ובלי שמץ הגזמה - לא יכולה לדמיין שום משרה או מקום עבודה שארגיש בהם משמעותית יותר, נחוצה יותר. מוגשמת יותר.
בד בבד, אני כמעט משוכנעת שאם הייתי חוזרת עכשיו לארץ, הייתי עושה בדיוק כמו החברות שלי – שולחת את הילדים לגן שישה ימים בשבוע והולכת לעבוד. אלה הם החיים שאני אמורה לחיות, זה מה שחלמתי עליו כל השנים. חיים אמיתיים. כמו שאמרתי, פה קיבלתי הזדמנות לחיות "חיים אחרים", חיים אלטרנטיביים, ולהציץ – על כל המשתמע מכך – לתוך עולם שהיה זר לי עד עכשיו.
בשבוע שעבר הבן שלי, בן שלוש ורבע, חזר לגן, לשלושה ימים בשבוע. הפעם גן אחר, שנחשב לאחד הגנים היהודיים הטובים בעיר. הגם שמדובר בנסיעה לא קצרה, הפעם לא לקחתי שום סיכונים. גם הקטנה תיכנס בפעם הראשונה בחייה לגן, ליומיים בשבוע. אני חושבת שהעניין הזה, להישאר עם הילדים בבית, לא תמיד מתאים לאנשים במצב שלנו, שאין להם משפחה מורחבת סביבם. ראשית, ההשתייכות לקהילה ולמסגרת היא קריטית כאן, וחוסר השתייכות אליהן עלול ליצור בידוד חברתי. כל אמא שילדה לא מזמן את הילד הראשון שלה תוכל להזדהות עם המשפט הזה. ושנית – הילדים זקוקים לדמויות משמעותיות בחייהם מלבד ההורים.
אז לראשונה מאז שהגעתי לכאן יהיה לי זמן לעצמי, לחשוב מה אני רוצה לעשות חוץ מלהיות אמא. עדיין יהיו לי יומיים עם שניהם בבית, וניהנה מכל העולמות. אני לא חושבת שיש דבר כזה, מישהי ש"בנויה" להיות אמא במשרה מלאה. מה שזכיתי לקבל מהחוויה הזאת הוא ההבנה שכל אחד יכול להיות כל דבר. זה מה שכל-כך יפה. החיים הם לא באמת תסריט קבוע שמוכתב לך, וגם אם הייתי צריכה לנסוע לקצה השני של העולם כדי להבין את זה – ובכן, רק בשביל זה היה שווה.
בטור הבא: במקום גן: 8 דברים שאפשר לעשות עם תינוקות וילדים באוסטרליה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר הצטרפתם?