יש רגעים שבהם כל רצוני בעולם מצטמצם לכדי שיגור מיידי למקום אחר נוסח "זינוק לאתמול" (איך, למען השם, כבר 2013 ועדיין אי אפשר לשלוח בני אדם בפקס?). אחותי האהובה ילדה אתמול בת, ופשוט בלתי נתפס שאני לא איתה בארץ. קצת מורכב להסביר את ההרגשה: זה כאב פיזיולוגי ממשי, כשמדמיינים את מה שקורה, וגם תחושה עמומה יותר, מטרידה, של דברים עצומים שקורים בעולם אחר, שאני לא חלק ממנו. להלן "מה שאני מפסידה". עץ שנופל ביער. אבל היער הזה הוא בשר מבשרי, העבר שלי, העתיד שלי, שתמיד תהיה בו חתיכה חסרה. כל זה גורם לי לרצות להרגיש קרובה, והדבר הכי מחמם-לבבות שיש בתיק-הצידה שלי הוא הזיכרונות מהביקור הראשון בארץ, לפני ארבעה חודשים.
כך נראה אותו ביקור מולדת ראשון, בעשר תמונות שנכנסו לי ישר לבטן:
תמונה ראשונה: תור לדלפק הבידוק בשדה התעופה בהונג-קונג. הבודקת הביטחונית הישראלית אומרת "איזה כיף לכם שאתם נוסעים לארץ". היא בעצמה ברילוקיישן. היא חותמת את הבדיקה ומאחלת לנו "תיהנו בארץ", ואני מתחילה לדמוע. לא קלות. בתור לידינו עומדת אישה חמוצת-פנים. ואז זה מכה בי: לא ראיתי נשים חמוצות פנים תשעה חודשים. באוסטרליה אין לסחוב את כל צרות העולם על הכתפיים, אין "אני אנוח כבר בקבר". אנשים מחייכים אליך ברחוב כל היום, כי יש להם זמן וכי החיים באמת מאירים אליהם פנים.
תמונה שנייה: התור לביקורת הדרכונים בנתב"ג הוא תור נוסח ישראל: גיבוב מקרי של אנשים, שהעירני שבהם זוכה להתקדם; נהג המונית נותן לבעלי את המפתחות ושולח אותו לחפש את המונית בזמן שהוא מעשן סיגריה; אני חוטפת "קריאת מציאות" ישר לפרצוף ונבהלת לרגע. אולי באמת יותר טוב שם?
תמונה שלישית: אנחנו מתעוררים בבוקר הראשון בישראל. מסתכלים זה על זה וחושבים מחשבה זהה: אנחנו בבית. חום מתפשט מכף רגל ועד ראש. כאילו תשעת החודשים האחרונים היו חלום, והתעוררנו שוב במיטה שלנו.
תמונה רביעית: הילדים פוגשים את בני הדודים ואת סבא וסבתא. מעולם לא ראינו את הבן שלנו שמח כל-כך. החיבור קורה בשניות, חבורה של שבעה ילדים מצטופפת בחדר אחד ורצה צוהלת בשיירה במסדרון. הלב מבקש להתפוצץ מאושר.
תמונה חמישית: אני נוסעת עם הילדים לבקר את סבתא שלי. האוטו נוסע מעצמו. לא צריכה ווייז וגם לא להתרכז בדרך שנסעתי בה מאות פעמים. זה הולם בי בבטן חזק: לא רלוונטי בכלל איפה יותר שקט ובטוח, איפה אנשים מחייכים יותר ואיפה לא עובדים כמו מטורפים. בית זה בית.
תמונה שישית: תמונה שחוזרת על עצמה שוב ושוב; אנחנו בבית של חברים, של אחותי, של אחותי השנייה. ספק נוכחים ספק זבובים-על-הקיר, עדים ל"מה שאנחנו מפסידים". שגרת אחה"צ עם הילדים, שעד עכשיו הכרתי דרך "ווטסאפ". הגענו בדצמבר, מקיץ לחורף, מה שהופך את העונה לאשליית סתיו – זמן שגעגועים וכיסופים הם חלק מהתבנית האוטומטית שלו בשבילי. אני מגלה שמשב הרוח נושא איתו את כל הזיכרונות שלי, שנשארו בארץ; שלא מנשבים ברוח האוסטרלית, האחרת. ואני יושבת שם, חצויה, מצד אחד מחובקת ושייכת, וחם לי בלב כמו שלא היה כבר תשעה חודשים, מצד שני – אחרי שבוע וחצי בארץ, אני רואה את החיים שהמשיכו בלעדיי ומתחילה לרצות קצת הביתה, למקום הפרטי שלי, לחיים שלי, ולא לחיים שאני בהם על תקן האורחת.
תמונה שביעית: אני עוברת ליד גן עירייה, בדיוק כשההורים מגיעים לאסוף את הילדים. צביטה בלב. שום גן יהודי באוסטרליה לא ישתווה לצוות ולילדים דוברי עברית, מסיבות לחגים, ימי הולדת כמו שאנחנו מכירים וכל מה שמובן מאליו בארץ. במילים אחרות: כמו שאנחנו גדלנו. לא בדיוק, אבל בערך.
תמונה שמינית: מזנון ארוחת בוקר במסעדה. אישה לידי משתהה באיזור הסלטים. אני מושיטה יד אל מעבר לה כדי לקחת משהו שנמצא ממש לידה. היא לא מנידה עפעף. זה הבית, ככה אנחנו עובדים. אני נותנת להנאה מהתחושה הכל-כך טריוויאלית לשטוף אותי. באוסטרליה לא יעלה על הדעת כדבר הזה. מחכים בסבלנות גם עשר דקות, ובשום אופן לא פולשים כך למרחב הפרטי של מישהו אחר; אני מצטופפת בתור לקופות בסופר-פארם בקניון רחובות, בעומס של חמש אחר-הצהריים. "כל עם ישראל" ואני. מניחה לקהל הגדול, העברי, לעטוף אותי, צורבת חיוכים בזיכרון וגומעת שיחות קולניות, ובעיקר, סוף סוף מרגישה שייכת. אני נוצרת בלב חזק את הרגע. צידה לדרך.
תמונה תשיעית: יום לפני הטיסה חזרה, תוך כדי סידורים, אני עושה סיבוב באוטו עם הילדים במערב ראשון לציון, לראות את השכונה שלנו לשעבר, את הבניין שגרנו בו, את הגן של הילד. לשטוף את העיניים ואת הלב, להציף בעוד זיכרונות. 200 מטר בקו אווירי מהבניין שלנו אני רואה את הבניין שטיל מעזה ריטש את הקומות העליונות שלו חודש וחצי לפני כן. זאת כבר לא כותרת שאני רואה באייפון שלי באמצע הלילה במיטה שלי במלבורן. זה בניין אמיתי מצד ימין שלי, ליד מעבר החצייה שנהגנו לחצות בו את הכביש בדרך הביתה מהגן.
תמונה עשירית: על המטוס מתל-אביב להונג-קונג יושב לידי דני, שאביו היה ישראלי והוא נמצא בדרכו חזרה מטיול בר-מצוה עם בנו ומשפחתו בישראל, אחרי שלא ביקר בה 14 שנה. הביקור היה יוצא מן הכלל. "את יודעת מה ההבדל בין ישראל לאוסטרליה?", הוא מסביר לי בעיניים נוצצות. "באוסטרליה, אתה שואל אישה אם היא יודעת איך מגיעים למקום X, היא עונה לך – מצטערת, LOVE, לא יודעת. מחייכת, מאחלת לך יום טוב והולכת. בישראל, אתה עוצר אישה, והיא עונה לך 'אני לא יודעת, אבל חכה! אני אתקשר לחברה שלי. לאה, את יודעת אולי איך מגיעים לעתיקות בקיסריה? יש פה תייר נחמד שצריך להגיע לשם. לא? חכה שנייה, היא הולכת לשאול את השכנה שלה'". אני עורכת לדני היכרות עם הביטוי "ראש גדול". כן, לזה בדיוק הוא התכוון.
אומרים לנו שככה מרגישים בביקור הראשון. שבביקורים הבאים העין כבר יותר בוחנת, יותר ביקורתית. זה לא מפריע לנו לספור לאחור את הימים שנשארו עד הביקור הבא. למצוא עוד זיכרונות שהשארנו וליצור עוד חוויות משותפות בהווה; לצלם עוד תמונות לאלבום המשפחתי השלם. אנחנו משפחה שחיה בקווים מקבילים, והם נפגשים מדי פעם לשלושה שבועות ונותנים אור וחום וכוח שרק בית יכול לתת, עד הפעם הבאה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר הצטרפתם?