אילה דקל (40) ראש הישיבה החילונית של בינ"ה, עמיתה בתכנית לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, סופרת לילדים ולמבוגרים. "נולדתי וגדלתי בעולם הדתי, בבית חורון במטה בנימין קרוב לירושלים. תמיד אהבתי תנ"ך ויהדות. קצת לפני שהתגייסתי במדרשה לבנות דתיות, פגשתי תלמוד וגמרא וממש התאהבתי בעולם הזה. הייתי בצבא קצינה בכירה בקבע בחוות השומר, וחזרתי ללמוד במדרשה ללימודים גבוהים. כשהתחתנו הייתי עדיין דתייה ויונתן חילוני. שנה אחרי החתונה התחילה הדרך של כל אחד מאיתנו לצד השני, אני באיזשהו שלב הגעתי ללמד תנ"ך בבית סוהר איילון והתחלתי ללמד יהדות מחוץ לעולם הדת, והבנתי שזה תחום שמאוד מעניין אותי. הגעתי לישיבה החילונית של בינ"ה ולאט לאט הפכתי להיות גם ראש הישיבה. נשארתי נטועה בעולם היהודי אבל לא בעולם ההלכתי, וזה קשור למקומות של שוויון ופמיניזם, ומקומה של האישה, הרי לא הייתי יכולה להיות ראש ישיבה דתית, וזה אחד המקומות המשמעותיים שהרחיקו אותי מהעולם ההלכתי, שאמרו לי שאני יכולה לחיות בדרך שבה אני יכולה להיות שווה, ויש תפיסה אחרת, ערכים אחרים ממה שהכרתי. אני לומדת ומלמדת תלמוד כל היום, זה אותו תלמוד שסיפרו לי עליו כילדה וזה התלמוד שאני מלמדת היום אבל מנקודת מבט אחרת – פתוחה, מכילה, שוויונית ונותנת מקום. כזו שארון הספרים היהודי בה הוא רחב ולא רק תלמוד אלא גם יצירה עכשווית, הגות ציונית, טקסטים של נשים שכותבות, לומדים בישיבה חילונית יהדות רחבה שיש בה את כל המנעד".

יונתן דקל (41) עובד כמתכנן ערים במשרד ממשלתי. "חוץ מעולם הקריירה, עוסק בפעילויות ספורט בעיקר ריצות למרחקים ארוכים, ומשרת במילואים כמעט 20 שנה ביחידה קרבית מובילה. כשהשתחררתי מהצבא אחרי קבע בתפקידי קצונה, חיפשתי מקומות להמשיך ולהשפיע ובחרתי להיכנס למגזר הציבורי וב-13 השנים האחרונות אני בתכנון עירוני. אני נמצא במקום שמשפיע על איך ערים יגדלו, תכנון עירוני מקרו. למדתי לימודי גיאוגרפיה, תכנון עירוני ומנהל ציבורי. הייתי בתכנית של המגזר הציבורי והבנתי שאני רוצה להשפיע בתכנון הארצי, במוסד שעובד עם הרבה רשויות בכל רחבי הארץ ועם מגוון אוכלוסיות. במקביל, חצי מהחיים שלי אני משקיע בעולם המילואים שהוא מקום שהיה לי חשוב לשמור עליו, עד לפני כמה חודשים הייתי ביחידה קרבית בפיקוד על 130 איש בתפקיד אג"מי בגדוד מסתער קרבי. בממוצע משרת במילואים מעל 30-40 ימים בשנה. אבל כל היומיום שלי, בערך יומיים בשבוע מתעסק במילואים, יש המון דברים לא פורמליים ויש את הפורמלי – אלו חיים כפולים שאני מנהל וזו גם זירת השפעה מטורפת. אני משפיע על אופן ההובלה של הגדוד וזה מגיע מאותו מקום של לרצות לתרום, להשפיע ולהיות גורם מרכזי באופן קבלת החלטות, על חשבון אילה כמובן".

נשואים: יונתן: "הכרנו בקורס מדריכים של מסע ישראלי, זה היה בתקופה עוצמתית - הקיץ של מלחמת לבנון השנייה, רגע לפני המלחמה. הכול היה אינטנסיבי, תוך פרק זמן קצר התחלנו לצאת ואחרי זמן קצר התחתנו, הקצב שם היה ברור וממוקד. התחתנו שנה אחרי שהכרנו". אילה: "יונתן יצא למלחמת לבנון בצו 8, וכשחזר לא נהיינו זוג כי היו כל מיני דברים, נהיינו זוג בט"ו בשבט והודענו על אירוסים ביום העצמאות. זה היה מאוד ברור". יונתן: "לשנינו". אילה: "בציבור הדתי שאני באה ממנו, הגיוני להכריז אחרי חודש, בציבור החילוני זה פחות מקובל". יונתן: "מהזווית שלי התקרבתי לאיזור האמצע וחיפשתי קרבה לעולם ההלכה והיהדות ואילה הייתה בשבילי כמו אור זוהר בקצה המנהרה, לשנינו היה ברור שהיא יודעת לראות את המורכבות, ואני אהבתי את אילה כי היא חיברה בין עולמות, הדתי לחילוני, פריפריה למרכז, היה לי רצון להיות יותר, לחוות איפה אני נמצא בכל העולם הזה, וחזרתי בתשובה בתקופה מסוימת אחרי החתונה. אילה ידעה שאני במסע אבל לא היה ברור איפה אני אהיה - מישהו שלומד בישיבה". אילה: "ממש לא נכון". יונתן: "לא בישיבה אבל שאני בתהליך של התקרבות ליהדות וזה היה על השולחן, לא ידעתי לאיזה כיוון אני לוקח, אם אני רוצה להתחבר יותר ולחוות, הייתי בפערי ידע אדירים בשנות ה-20 היה חשוב לי לחוות כמה שיותר ולהיות בתהליך משמעותי ועם השנים זה התאזן, גם ההבנה של איפה זה פוגש אותי עם ידע על היהדות ויותר בעולם של בין לבין. הכיוון שהשפיע עליי הוא של הציונות הדתית, התרגשתי מאלה שבאים לתרום בצבא".

משפחת דקל  (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

ילדים:

אביתר (13) אילה: "ילד מאוד עצמאי ואחראי, יש לו חבורה של חברים איכותיים שעושים המון דברים ביחד, מקטאן  ועד קוביה הונגרית, טיפוס אתגרי. משקיע בבולדרינג, ילד מאוד נחוש, כשהוא מחליט לעשות משהו". יונתן: "יש לו ביזנס להוצאת כלבים". אילה: "הוא מרוויח יותר מכולנו, קונה לעצמו כרטיס טיסה לניו יורק. הוא עובד בהוצאת כלבים, יש לו ימים קבועים לכלבים קבועים, ממש ילד אחראי". יונתן: "אנחנו עושים את שביל ישראל ביחד ויש לו תוכנית סדורה. הוא אוהב להיכנס לעומק הדברים". אילה: "ואין לו בעיה ללכת 30 ק"מ, חזק פיזית".

בארי (11) אילה: "נשמה טהורה, משחק כדורסל, בקבוצה עירונית, מאוד אוהב קובייה הונגרית ומאוד מהיר פותר אותה ב-16.8 שניות. זה השיא כרגע וכל יום יש שיא חדש". יונתן: "יצירתי, פעם היה משחק בלגו, פליימוביל ועכשיו קובייה הונגרית, לוקח עולמות וחוקר ועובר לעולם הבא". אילה: "מלמד את עצמו ספרדית בדואולינגו, אוהב שפות והיסטוריה. הוא יכול להגיד בקלות מתי היה הקרב של אלכסנדר מוקדון. כשאת רוצה לשאול משהו את שואלת אותו, ילד עם עולם עשיר". יונתן: "אנציקלופדיה מהלכת".

תבור (9) יונתן: "הצעיר בחבורה, הוא המנהל הישיר של הבית, כולנו סרים למרותו. פעיל, חזק, משחק כשוער בנבחרת כדורגל של מודיעין, והתחביב האהוב עליו זה לשבת בבית עם הכלבה ולקרוא ספר וכמה שיותר". אילה: "אצלנו בבית אין ברירה כי זה מה שעושים פה". יונתן: "אין טלוויזיה בבית. יש ספרייה בסלון, או ספורט בגינה או ספרים ומוסיקה טובה".

לונה כלבת רוח בת שנה וחצי. יונתן: "ספורטיבית, היות ואני מאוד אוהב לרוץ, אני רץ עשרות קילומטרים בשבוע, היא השותפה שלי ואנחנו יוצאים לריצות ארוכות, משמחים אחד את השנייה. בבית היא הכי מהממת שיש, בחוץ היא היפראקטיבית משוגעת וכייף להיות איתה". אילה: "היא הבת של יונתן, מאז הקורונה יש לנו אותה, והיא הפכה להיות שותפה מלאה במשפחה". 

משפחת דקל  (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

מגורים: אילה: "במודיעין", יונתן: "עברנו לכאן ב-2009 וגרנו לפני זה שנה וחצי ביישוב נופי פרת בגוש אדומים. אחרי שהיינו בקהילה רצינו לגור בעיר, וכאן מצאנו קהילה חדשה". אילה: "היה ברור לנו שנגור בקהילה משלבת של דתיים וחילוניים". יונתן: "גרים בדירה משלנו בת חמישה חדרים וגינה במרכז העיר. הילדים לומדים במסגרות שמשלבות דתיים וחילונים".


חיים בין שני עולמות: אילה: "גרים בבית שיש בו גם וגם, המפגש שלי עם ההורים של יונתן וההיפך. משפחות שבאות מרקע שונה הופכות למשפחה אחת. יונתן ואני גדלנו באופן מאוד שונה ולפעמים זה נפגש מול הילדים, וצריך להחליט איך הילדים גדלים, כשיש פער. זו החלטה למצוא את הדרך שלנו ושל הבית שלנו". יונתן: "הילדים נחשפו לזה מאפס. ההורים שלי יבואו לבקר בשבת ולהורים של אילה אנחנו באים אליהם לשבת שלמה". אילה: "החתונות משני הצדדים הן שונות", יונתן: "יש את ההלכתי והישראלי הכשרות והלא כשרות" אילה: "כל יום נחשפים לתיווך שלנו, חיים בין שני עולמות וגם אנחנו. צריך הנהגה רוחנית ובכלל משני הצדדים. לא רק דתיים וחילוניים, כדי להנגיש את כל הקולות, הילדים לומדים בקהילת יחד מודיעין שלומדים בה מגיל 3 ועד י"ב. זו גם קהילה שמביאה קולות שונים לידי ביטוי ונותנת מקום לשיח פלורליסטי רחב. בעת הזו של המורכבות הפוליטית שנמצאים בה, יש ערך להיכרות עם דעות שונות וחלקים שונים בתוך העם, היכולת להבין ולהכיר את שני הצדדים זו הבשורה של זוגות מעורבים וקהילות מעורבות".

סדר יום: יונתן: "אני קם ב-5:00 ויוצא לריצה, 3-4 ימים בשבוע, עם לונה כמובן. הריצה והפעילות הספורטיבית זה חלק ממה שעוזר לי לשמור על מיקוד וריכוז. השאיפה שלא יהיה על חשבון אילה. ב-7:00  מגיע רגוע ומוכן לפעולה, מעיר את הילדים. אילה בתפקיד של הכנת אוכל, וכשהיא לא כאן..". אילה: "אני טסה לפעמים". יונתן: "אנחנו גרים במרחק של הליכה לבית ספר ולפעמים הם אוהבים שאימא לוקחת עם האוטו או שהולכים ברגל או שאני הולך איתם. אני ממשיך בתחבורה ציבורית לירושלים, אילה לאיפה שתהיה באותו יום, וכבר לקראת הצהריים הם חוזרים הביתה, ולעתים היא בבית לקלוט אותם או שמסתדרים לבד עד שמישהו חוזר. כמעט כל יום יש פעילות, יש להם סדר יום מובנה הזמן הפרטי שלהם הוא מ-14:00-16:00 ואז ממשיכים בעשייה. הם אוכלים לבד או עם אחד מאיתנו". אילה: "מתקשרים אלינו ברגע שהם מגיעים, תבור הוא זה שמדווח מי כמה, למה ומתי". יונתן: "המנהל". אילה: "מצליחים לשמור על תקשורת פתוחה במשפחה אני יודעת כל מה שקורה". יונתן: "חוץ מהבכור שנכנס לגיל ההתבגרות". אילה: "הם יוצאים לכל מיני אימונים, דוגיסיטר. אביתר מגיע רק ב-16:00 אחרי הדוגיסיטר, אני מלמדת בערב קבוצות מבוגרים, הרצאות וסדנאות". יונתן: "לפחות שלושה ימים בשבוע אילה עם הילדים בין 13:30-15:00 ואני מגיע ב-17:00-18:00 ואילה הולכת לסדנאות, ואני נשאר עם הילדים. מקפידים שתהיה נוכחות הורית לא זורקים אותם לבד שיסתדרו". אילה: "אחרי הסדנאות בלילה אני כותבת ספרים. בלילה יש שקט שבו אפשר לכתוב, והלוואי שהיה אפשר לפנות זמן לכתוב ביום". יונתן: "יכולת לבחור ללכת לשבוע חופש לכתוב את הספר אבל בגלל ששמים את הילדים במרכז את היתר עושים בזמן שלנו. לא תראי את אילה הולכת לבית קפה, היא סופגת ונושמת את הילדים ורק אז מתפנה לדברים הפרטיים". אילה: "אני לא ישנה הרבה, לפעמים אני מתרסקת. חלק מהמסע עם הילדים מלמד אותי על יהדות ותפיסות שאנחנו רוצים להנחיל של יהדות פלורליסטית רחבה. המסע האימהי למד אותי על הזהות שלי. ספר הילדים שלי הוא סיפורים של אגדות תלמודיות לילדים בעיבוד יומיומי ונכתב יחד עם הילדים מתוך סיפורים שסיפרתי בבית והם הגיבו אליהם, כשהבינו שזה בארמית בארי אמר שצריך לכתוב בעברית כי כולם צריכים להכיר. יש דמויות נשיות וסיפור פמיניסטי, תבור בא אליי ואמר לי: "נכון את מאמינה שנשים צריכות להיות לוחמות? בברול סטאר יש נשים לוחמות אז תורידי לי את זה לטלפון. כמובן שלא הסכמתי".

 

משפחת דקל  (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

מה אוכלים בבית? אילה: "אני צמחונית ויונתן אוכל בשר. מאז ההריון של תבור - לפני 10 שנים לא יכולתי להתקרב לבשר". יונתן: "הילדים אוהבים פינוקים מתוקים, המכנה המשותף לכולנו הוא גלידה, אז יש לנו בשבת מנהג של קידוש על גלידה - גלידה דוש". אילה: "בארי אוכל שניצלים ויש ילד שאוהב פינוקים קרואסון ורוגלך וילד שרוצה רק פיצה ואף אחד לא זהה. יונתן מבשל יותר אני פחות אוהבת". יונתן: "לא נכון גם וגם". אילה: "אני מכינה שניצל ואורז אבל להיכנס למטבח להרים ארוחה זה הוא". יונתן: "אני מעמיס על המקרר ארוחה לחג ולהורים למרות שתמיד יש חלוקה בינינו לי אין בעיה להיתקע כמה שעות במטבח". אילה: "אני מעדיפה לקרוא כבר ספר". יונתן: "אנחנו בית בריא מתעסקים באוכל טוב, בריא, הכנתי היום ונאכל היום, מקפידים על טריות".


חלוקת התפקידים: יונתן: "חלוקה מאוד ברורה, אילה היא האורים והתומים בכל מה שקשור לילדים, מה היה להם בבית ספר, מה הם חוו". אילה: "אני עם הפן הרגשי, יונתן על התפעולי". יונתן: "חוויות, חיבורים, חברים, ואני בתפעול, שואף לראות שהתשתית קיימת: קניות, בישולים, כלים, שטיפות, כביסות". אילה: "לא נגעתי במכונת כביסה אף פעם". יונתן: "זה נכון שאיו לי בעיה לתפור את כל התפעולי אבל יש את הפנים והחוץ, אם נצא לשבועיים קמפינג את הלוגיסטיקה אני מנהל".

מטלות הילדים: אילה: "תלוי איזה ילד. יש נקודות חלשות יותר או פחות. כשחוזרים הביתה בצהריים, צריכים להוציא את לונה. זה עובד טוב, בארי ותבור יוצאים ביחד ומדברים בזמן הזה, מספרים אחד לשני מה היה בבית ספר, ולפעמים לא רוצים להוציא את לונה ואז רבים. יש שאיפה שיסדרו את החדרים, בפועל הם מבולגנים, הם לא עושים הרבה מטלות, יותר דברים שלהם". יונתן: "יש ערב שאני אחראי על סידור הבית, והתנאי שכל אחד מתקלח ומסדר את המרחב שנמצאים בו, זה יותר עשייה משותפת, הם לא עושים כי סבבה להם". אילה: "יונתן יותר מסודר ממני".

 

משפחת דקל  (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

אאוטסורסינג: אילה: "איך אנחנו יכולים לשלם כשחוסכים לטיול". יונתן: "הכסף של המנקה הולך לטיול, כמו שאני לא קונה מכונית שניה, אני אנקה את הבית או את האוטו".  

משבר אישי: אילה: "כשתבור נולד ובארי היה צעיר הייתי טיפה בדיכאון אחרי לידה, בארי היה בן שנתיים אחרי שהיינו צריכים לעשות לו ניתוח ולתבור היו קשיי נשימה, ואז הגיע צוק איתן הייתי לבד עם ילדים קטנים ויונתן לא היה בבית יותר מחודש, הייתה תקופה לא קלה אבל התמודדתי עם זה".

יונתן: "המשברים הכי גדולים שלי היו בצבא כשאיבדתי חברים קרובים, כששירתתי בתקופה פסיכית באינתיפאדה בעזה, מקומות שבהם נמצאים בסכנת חיים, איבדתי חברים לצוות, חיילים, השכול פגש אותי בגילאי 18-22 וזה הפך להיות חלק מהזהות שלי, יום הזיכרון, לבקר משפחות שכולות זה בזהות שלי ואני סביב זה עד היום, כולל אור אשכר שנפטר לפני כמה ימים. לא הכרתי אותו באופן אישי אבל הוא היה ביחידה שלי, לא היה לנו ממשק אבל ביום שנפצע ידעתי מחבר מהיחידה שלי ויש לי מקום בלב וזה כמו אגרוף. מהזווית הכי קרובה של חברים לנשק".  

קורונה: אילה: "בקורונה עשינו קריאה משפחתית. הקראתי את כל הארי פוטר. בקורונה בארי היה בכיתה א' ולימד את עצמו לקרוא, הסתכל בספרים של האחים ולמד עד שהבין איכשהו, היינו בבית כולנו, והיה לנו כייף".  

ערך מרכזי בבית: אילה: "משפחתיות, אכפתיות, דאגה אחד לשני, גם ילדים להורים. יכול להיות מצב שגם אני לחוצה או בוכה, ולא מתביישת להגיד שאני צריכה עזרה, והם יודעים לעזור". יונתן: "יש מקרים שבהם אני יוצא למילואים והם יודעים להוביל, מבינים מה התפקיד שלהם בדבר הזה ויודעים להתגייס".


משפחתיות: אילה: "אנחנו מאוד אוהבים לטייל ביחד, בקיץ כל שנה יש זמן מסורתי של טיול משותף במשך 21 יום, בארץ או בחו"ל כמו ביוון. משקיעים את הזמן הזה כי חשוב לנו מאוד הביחד המשפחתי. גם בפסח לוקחים את האוהל לשבוע. גם בהריונות הייינו בקמפינג של שבועיים. אנחנו מטיילים כי זה זמן משפחתי חשוב, שבונה את המשפחה. החוזק המשפחתי שלנו נבנה בזמנים האלה ומקפידים על זה הקפדה יתרה. אני מכינה אלבום לופה 3 פעמים בשנה. אלו אלבומים משמעותיים והם בונים את הסיפור המשפחתי". יונתן: "כשחוזרים מטיול אילה לא תיגע במזוודה עד שלא תסיים את אלבום לופה, תוך שבוע יש אלבום לטיול שעשינו. החברים צוחקים עלינו שזה פסיכי. אילה והילדים יושבים, מראים ומדגימים, הם יודעים לספר על הטיול ליוון ואיטליה, קנדה". אילה: "זה משהו שמשקיעים בו חוסכים אליו, חוסכים על עצמנו בדברים אחרים כי זה ממש ערך מבחינתנו, זהו סיפור משפחתי מנותק מהיומיום, רק חמשתנו. שבוע לא מספיק להיכנס לחוויה משותפת, לוקח זמן עד שכל אחד עוזב את הדברים שלו להיכנס לקצב משפחתי. זה לא קורה ביום. בהתחלה כולם רבים וכועסים עד שנכנסים למקצב משפחתי ביחד ואז נהנים מההרפתקאות". יונתן: "שואלים אותי מה עשית שלושה שבועות עם הילדים איך לא נמאס לך? איך נמאס? אני רק רוצה להינות מכל הטוב הזה". אילה: "יש לנו ילדים מהממים". יונתן: "אילה תקדיש לקחת ילד לשבת אחד על אחד וזה זמן חשוב ואני ואביתר נהיה בשביל ישראל לבד ועם תבור טיפוס על קיר ועם בארי נהיה בזמן איכות או עם אבא או עם אימא".

מה בסל רגשות האשמה: אילה: "אוי, הרבה דברים". יונתן: "אצלי באיזונים הייתי רוצה להיות יותר עם הילדים ולא הקפדתי על זה מספיק בגילאי 0-4 הייתי עובד שעות מטורפות, הייתי עושה 50-60 שעות מחוץ לבית כי הייתי המפרנס העיקרי והיום אני לא נותן לעבודה לדרוס את המשפחה". אילה: "פעם הייתי יותר בבית והיום אני יותר בחוץ, ויונתן נכנס יותר פנימה, יש איזונים, מצד שני מי שנמצא בחוץ מרגיש אשם. כשאני מלמדת והם מתקשרים שבדיוק רבו או לא הסתדרו עם האוכל אני מרגישה אשמה, תמיד הייתי רוצה להיות גם בבית וגם בעבודה, ולהצליח לעשות דברים משמעותיים. אני עושה את עבודתי מתוך תחושת שליחות אמיתית, והייתי רוצה להצליח להיות יותר איתם. אבל אנחנו יודעים לעשות פוס משחק וכשאחד הילדים צריך אפשר להיות יותר בבית והם צריכים גם להסתדר לבד. מרגישה אשמה על החלטות לא נכונות שקיבלנו,  מקומות שאני הולכת איתם שנים בבטן. תבור היה בכיתה שלא היה לו בה טוב, וניסינו לעזור לו להסתדר ובסוף הבנו שהוא צריך לעבור כיתה ויש לנו אשמה שם".  

 

משפחת דקל  (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

כמה משתכרים: אילה: "אנחנו לא בעשירון העליון". יונתן: "מעמד ביניים".

הגבלות בזמן מסך: אילה: "השנה כבר יש לכל אחד מהם טלפון ויש קבוצת וואטסאפ משפחתית וזו דינמיקה מעניינת. יש להם זמן מסך בצהריים עד ארבע או עד היציאה לאימון. אם אנחנו לא בבית יהיו יותר ואם כן שם יהיו פחות, אבל יש את הביחד בערב, לראות משהו משפחתי. יונתן אוהב לראות מד"ב ופנטזיה אני אוהבת לראת כראמל ושקשוקה, נינג'ה ישראל". יונתן: "כשתיכנסי לבית לא תראי מסך, אנחנו רואים במחשב את התוכניות". אילה: "בבית שלנו יש המון ספרים וכשמצאנו את הבית חיבבנו אותו אבל לא מצאנו מקום לספרייה והבאנו מעצב לבית והוא הפך את כל הבית לספרייה".  

על מה רבים: יונתן: "על סדר ונקיון, אם אין לי סבלנות הפתיל יהיה קצר". אילה: "יונתן גדל בבית מסודר ואני לא, אני גדלתי בבית מבולגן". יונתן: "אילה צריכה את הבלגן כמו שאני את הסדר ולפעמים זה מתנגש. היו ריבים על השפעה של דת על הילדים. לי חשוב שנקיים בשבת אורח הלכתי, לא לנסוע בשבת ואילה תרצה לבוא אל ההורים עם המכונית. בגלל שידעתי שחשוב לי להיכנס עמוק לעולם האורתודוכסי, הקפדתי על הלכה מלאה כולל כיפה ועם השנים הרגשתי נוח במקום שלי ולא תראי אותי עם כיפה על הראש כי לא אהבתי את המיתוג. זה לא מעיד על עולם הרוח האישי. להלכה יש מקום משמעותי". אילה: "אני התחתנתי עם כיסוי ראש, ואני לא נראית דתייה אני הולכת עם גופיה ולקח לי זמן להגיע לשם. הבית שלנו לא נוסע בשבת, נהיה בבית, ואם בקמפינג נהיה במקום מסוים. אני כן נוסעת בשבת, תבור נוסע איתי ואביתר ובארי לא נוסעים, ונשארים עם יונתן".

קווים אדומים: אילה: "לא מוכנה ללכת למקווה או לקיים את ההלכות הדתיות המוקפדות על נשים כשבזוגות מעורבים האישה חייבת לקיים אותם כשהיא לא דתייה, אני לא מוכנה לקיים אותם וזה הגוף שלי אז יונתן לא יגיד לי אחרת". יונתן: "דיבור בשפה שאין מצב שמישהו מקלל ואלימות. בהקשר שלי ושל אילה כבוד הדדי שתבין מה שחשוב לי ואני אבדוק את עצמי. היה היפוך תפקידים מי אני שאחליט אם היא נוסעת או לא בשבת". אילה: "כבוד הדדי נובע מההבנה שהצד השני צודק. שהתפיסה של יונתן לא עליונית על התפיסה שלי יש פה דעות שונות שרוצות לגור ביחד".


מפלס עצבים: יונתן: "יטריף אותי אם ילד יקלל או ינהג באלימות, יזרוק משהו, אני יכול להתפוצץ לכן אני מתרחק ואילה מטפלת בזה כי אני יכול להתפוצץ". אילה: "אני פחות מתרגשת מזה".

סופי שבוע: יונתן: "השבת היא מרכיב מהותי. שבת משפתית אני אלך לבית כנסת ולא בטוח שיבואו איתי. כשהמשפחה נמצאת בשבת משחקים ביחד קטאן, ספרים, כולם יושבים וקוראים ספר, כל אחד בפינה שלו יש הרבה זמן ביחד להשלים את מה שלא הספקנו במהלך השבוע". אילה: "אם מטיילים זה יהיה בששי. לפעמים האחים של יונתן וההורים שלו באים".

 

משפחת דקל  (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: יונתן: "אני אוהב את זמני הבוקר שלי, מועדון החמש בבוקר, זמן שלי נקי ומנקה לי את הראש, אני מבחינתי יכול להתחיל את היום. אני רץ ביער בן שמן לבד עם לונה, וזה מרכיב חשוב ביום יום, ומאוד אוהב את הערב כשאילה ברבנות או בסדנא והערב שלי ואני מנהל ברמה של לתפעל ארוחת ערב ורואה איתם סדרה בהמשכים". אילה: "אני אוהבת את שבת בבוקר כשכולנו מתעוררים בנחת ויושבים וקוראים ספרים, זמן הכי כייפי שיש. כל אחד על הספה עם ספר, לא צריך יותר מזה. אני לומדת דף יומי, בתלמוד, בשבת קוראת פרוזה, תמיד עם ספר אחד ביד וקוראים גם ביחד הרבה פעמים. אני מתחילה את הספר איתם ואז עוזבת כשהם במתח".

זמן איכות זוגי: אילה: "אין לנו מספיק". יונתן: "מצליחים בערב כשאילה אוכלת ואני מצטרף לקפה. פעם היינו רואים פרק מסדרה היום אם הרווחנו 10 דקות בנחת זה גם מעולה, ופעם בשבוע מצטרפת להליכה עם לונה". אילה: "לונה מחזיקה את הזמנים המשפחתיים בבית. כולם מדברים כשהולכים עם לונה, היא לגמרי התינוקת שלנו".

זכרון משפחתי נעים: אילה: "כשהיינו בקנדה תבור היה בן שנה וחצי, הוא הלך ואמר אביתר חיבוק בארי חיבוק - בבוק ואמרנו שהוא המנהל של כולם וזה רגע שאנחנו תמיד זוכרים. ביוון עשינו סנפלינג בתוך קניון וזו הייתה ממש הרפתקה משפחתית".