מיטל חן וייס (37) אמנית מגבעת יערים. "אבל אנחנו נראים צעירים בעשור. צעירים ולא שגרתיים במראה שלנו. אמנית, מתפרנסת רק מדברים שאני אוהבת וקשורים לאמנות שאני אוהבת לעשות. זה המוטו שלי. אני מציירת ציורי פנים לאירועים, חתונות ובת מצוות. בקורונה זה התפתח לציורי זוגות. אני גם קרמיקאית, עושה כל מיני עבודות אמנות ומוכרת אותן. כל חיי התעסקתי באמנות, בציור וקדרות, מלצייר את השלטים בגן ועד הלום. למדתי בתל חי קדרות ואת הציור אני לומדת באופן אוטודידקטי. טיילתי באירופה ובפסטיבלים, ציירתי על המון אנשים והתפתחתי".

אריאל רחמין (42) מוזיקאי, מנגן על קמנצ'ה. "זה כלי קשת מהמזרח שנהיה בזמן האחרון מאוד מבוקש בארץ בהרכב של מוזיקה אתנית. כל חיי היו חיים לא שגרתיים. עליתי לארץ מגרוזיה בגיל 12, וכבר כשהגעתי לגיל הנעורים, לקראת סוף בית הספר, התחלתי להתעניין בחיים אלטרנטיביים, חבר פתח אותי לזה. כשהייתי נער עסקתי בציור ועשיתי תערוכות. אחרי הצבא לא היה לי מקום קבע, הייתי נווד, מסתובב בין מסיבות לפסטיבלים. בשנת 2000 ישנתי במשך כל הקיץ בדולפינריום. כשהתחלתי לטייל, הציור עבר לפנקס, ובאיזשהו שלב הפנקס נאבד לי ומאז אני לא מצייר. תוך כדי הנדודים התחלתי לנגן. הכלי הראשון היה כלי נשיפה. נקלעתי לבית שרבו בו בני זוג, ועפו שם חפצים, הוא ראה שניגנתי על חליל ואמר לי "קח לפני שזה נשבר". בדולפינריום ניגנתי ולאט לאט קניתי חלילית וחליל צד, ולמדתי לנגן בהם לבד".

"צורת הנדודים שלי השתנתה. חברתי למישהו שגר אצל הבדואים וגרנו במדבר עם חמורים ועזים. נדדתי 10 שנים בסך הכול. בהתחלה הסתובבתי בפסטיבלים, הייתה לי קהילה בבניאס, הכרתי שם חבר ששמר על גמלים בנגב, גרנו במערה, והיה לנו חמור. בהמשך קנינו שני גדיים. בחורף הכי קשוח בא פקח וזרק אותנו מהמערה, כי זה היה מתחם אש של הצבא. אז הלכנו לגור עם הבדואים, בנינו אוהל וכשמיצינו שם הלכנו את כל הארץ ברגל - שני אנשים, שני חמורים, שלושה עזים וכלבה, היינו ישנים בחוץ. במשך שנתיים הסתובבנו בארץ. התחלנו בדרום, הגענו לפסטיבל בומבלה, עלינו צפונה לגליל. התפרנסנו מנגינה ברחוב. להיות מוזיקאי זה מדהים כי אתה אף פעם לא תיתקע ותמיד תוכל לנגן ברחוב. אחרי שנתיים יצאתי לעולם, נסעתי לחו"ל. ושם גם התפרנסתי מנגינת רחוב. נסעתי לצרפת, ספרד וטורקיה. פגשתי אנשים בדרך, והייתי בכל מיני קהילות. ניגנתי על חליל מזרחי. החלק הכי מרגש היה בטורקיה. בגלל שהחזות שלי כנענית, התייחסו אליי כמו לדרוויש (סופי). בטורקיה, בעיקר בכפרים, הם נחשבים לאנשים קדושים. היו מנשקים לי את הידיים ומביאים את הילדים שאברך אותם, הם שומעים על אנשים כאלה רק מסיפורים. הייתי מנגן קצת ברחוב קונה כרטיס נוחת איפשהו, תופס טרמפים לעיר הגדולה, מנגן ברחוב יוצר קשרים. הייתה לי להקה של טורקים הופענו בכפר נופש ליד אנטליה בשם אולימפוס. הופענו כל יום בקיץ ועשינו בוחטות של כסף. הכרתי אותם בפסטיבל ריינבו בטורקיה. אני הייתי הישראלי שיודע איך לעשות כסף וסידרתי לנו את כל ההופעות. בגיל 30 חזרתי לארץ בגלל בחורה שהתאהבתי בה בחו"ל, אבל היא כבר לא הייתה בעניין ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי".

אריאל רחמין (צילום: אור בן זריהן)
"צורת הנדודים שלי השתנתה". אריאל רחמין | צילום: אור בן זריהן

"אחרי עשר שנים של נדודים כבר התחלתי להרגיש ריקנות והייתי אבוד. הרגשתי צורך לעשות משהו עם החיים. פגשתי את המורה שלי לנגינה - מרק אליהו, שהביא את הקמנצ'ה לארץ. קניתי בטורקיה קמנצ'ה, ולמדתי תמיד לבד. כשהייתי בהופעה של מרק, הרגשתי שהנשמה שלי מכירה את הצלילים האלה. בהמשך הבנתי שהכלי הזה הוא מהקווקז, האזור שבו נולדתי. הלכתי ללמוד אצל אבא של מרק - פרץ אליהו. נרשמתי למכללה בתל אביב, בחיים לא שכרתי דירה ופתאום אני גם צריך לשלם על לימודים. שרדתי שלוש שנים, למדתי מוזיקה ועבדתי במטבח. כשפוטרתי הלכתי לרחוב וניגנתי. היום אני מורה לנגינה על קמנצ'ה, לימדתי גם בעבר חלילית. מזל שאני מלמד כי בתקופת הקורונה המשכתי ללמד בזומים".


נשואים: מיטל: "נולדתי בבאר שבע והרגשתי עוף מוזר. כשנחשפתי לכל העולם, משכו אותי החופש והנדודים. רציתי לגור בקהילה היפית ולא ידעתי מה זה. אימא שלי לקחה אותי לפני 17 שנה לפסטיבל סגול ושם ראיתי את אריאל, הייתי בת 20 והוא היה עם גלבייה לבנה וחליל והיה נראה מכוכב אחר, הלב שלי ידע באותו רגע שזה הבנאדם. חשבתי שזו שריטה ולא ידעתי עד כמה זה עמוק". אריאל: "הייתי במסע הנדודים, אחרי לילה של הארות שבו היו לי כל מיני ניסים - הכנתי משהו מחימר שהוצאתי מתוך הנחל בניצנים, הייתה שריקה והכוס התפוצצה וקרו כל מיני דברים לא טבעיים. אחרי חוויה מיסטית חזקה, הגיע הבוקר ומצאתי פלייר של פסטיבל סגול. הרגשתי קריאה לנסוע לשם, תפסתי טרמפים והשארתי את הכול בניצנים". מיטל: "לא דיברנו בהתחלה, ראיתי אותו ועקבתי אחריו. הוא סקרן אותי, יש משהו בחופש שלו שאני נמשכת אליו. ישבנו סביב מעגל שירה כל הלילה. בזריחה התיישבנו אחד ליד השנייה והחיבור שלנו היה דרך הומור. חווינו אחד את השנייה. אחרי שהיינו ביחד, הוא סחב לי את התיקים, והזמין אותי לבדואים. הוא דיבר כבר אז על זה שאני אהיה האישה שלו. לא ידעתי אם הוא אומר את זה באמת, ואימא שלי לקחה אותו טרמפ. רק 7-8 שנים אחרי היינו ביחד. כל חצי שנה נפגשנו, בלי לתאם, אחד עם השניה. לא היה לו טלפון ולא לקחנו פרטי קשר, זה היה רומנטי שלא יודעים מתי נפגשים. נפגשנו במקרה בים המלח או בבניאס והיו חיבורים חזקים, ופעם אחת שכבר למד במכללה, אני הייתי בברלין עם חברה ולא ידעתי שהוא שם. היה שם ג'ם סשן ואז אריאל נכנס, היא לא ידעה שהוא ישראלי אבל הרגישה שאני מכירה אותו. כשנדדתי בחו"ל הייתי בקהילה שגם הוא גר שם. כל הזמן היינו באותם מעגלים. זה היה רומנטי. אחרי הלימודים אריאל גר בעין כרם ואני בצפון, נפגשנו במקרה בעין כרם והחלטנו לתת לזה סיכוי. הייתה מוכנות". אריאל: "החלטתי שאני רוצה להיות בזוגיות, ולא להיפגש ולהיפרד כל הזמן, כבר הרגשתי בשל ואז בדיוק פגשתי את מיטל וזרקתי לה דיבור רציני של 'בואי נהיה ביחד', קבענו, באתי אליה לקיבוץ, ומאז אנחנו ביחד. לא עשינו טקס ממלכתי אבל עשינו ילדים".


חושן (7) מיטל: "ילד יפה תואר, לקח את הדברים היפים של שנינו. הוא מטפס על עצים ואנו סומכת על זה שהוא לא ייפול, הוא פיתח שיווי משקל טוב. ילד חכם, ולמרות ששנינו אמנים, לא דחפנו אותו לצייר. הגננת אמרה שלא נמשך בכלל לצייר ופתאום בגן חובה, נפתח לו משהו והתחיל לצייר, ולעשות חוברות הדרכה לילדים איך לצייר פרפר. ידענו שיש לו את זה, והוא מצייר יפה. הייתי מסתובבת עם מגש צבעים בפסטיבלים והוא היה רואה איך מתפרנסים מאמנות ואיך לגשת לאנשים". אריאל: "הוא כבר מנגן בסינטיסייזר יונתן הקטן". מיטל: "כשהייתי בהריון הייתי בטוחה שנקרא לו אוריין ואריאל לא הסכים, הציע חושן. כשחושן נולד אריאל הביא לברית את החבר שלו מהמסע עם החמורים ואמרנו שייקרא שמו בישראל חושן, אבני חושן הם האבנים שהיו לכוהן הגדול".

מרווה (3.5) אריאל: "אומרת לכולם מה לעשות, יש לה דעה על כל דבר, היא מזל אריה עם כל המאפיינים". מיטל: "אם חושן היה בודהה היא הפוך. נולדה בלידת בית ומאוד פלרטטנית וסופר חברותית, מסתדרת בקלות עם כל סוגי הילדים".


מגורים: דירה שכורה בת ארבעה חדרים בגבעת יערים, ליד ירושלים. מיטל: "מאז שנולדו לנו הילדים, נשארנו בגבעת יערים. מחצית מהזמן שהיינו פה, גרנו בלול שהפכו אותו ל-6 יחידות דיור. שם גידלנו את הילדים ביחד, עשינו מדורות והיה חלום לגדל את הילדים, ואז פינו אותנו כי זה לא היה חוקי". אריאל: "אנחנו גרים בבית קרקע עם נוף להרי ירושלים וחצר ענקית". מיטל: "בשאיפה לגור בצפון. מחפשים מקום קהילתי".


סדר יום: מיטל: "בקורונה היינו פחות טובים בסדר יום אבל כשהילדים במסגרות, קמים בשבע, אני יותר עובדת על שיווק העסק שלי ואריאל מלמד מוזיקה כמה פעמים בשבוע. משתדלים להיות ביחד בבית בצהריים לקבל את הילדים. בערבים או שאני הולכת לעבוד באירוע, או שאריאל הולך לעבוד באירועי תרבות". אריאל: "אנחנו משתדלים לא לשלוח לצהרונים. הילד קם לבד להסעות, הבית ספר שלו בעין כרם. הם חוזרים בשעה 14:00 הביתה. בשעות אחה"צ הולכים לחברים, יוצאים למגרש, יוצאים לטבע לעין כרם, משתדלים להפגיש עם ילדים ולהיפגש עם ההורים. בערבים הילדים הולכים לישון בשמונה, אנחנו בסביבות 23:00-24:00".  


מה אוכלים בבית? מיטל: "משתדלים לאכול ירקות וקטניות, ויש לנו גינה שמגדלים בה ירקות ירוקים. אריאל עושה תבשילים ואני אוהבת ללקט ולהכין מאכלים מיוחדים, שייקים או מאפים אבל הילדים שלנו לא אוהבים, הם לא שגרתיים ולא אוכלים משהו באופן קבוע". אריאל: "אם הייתי מכין להם המבורגרים, אחרי כמה פעמים הם כבר לא רצו". מיטל: "אנחנו לא צמחוניים, אבל משתדלים לאכול בריא, שנינו מבשלים". אריאל: "אני יותר משקיע. אישה מדליקה מיקרוגל ובינתיים תולה כביסה, גבר מכניס את האוכל למיקרוגל ומחכה, אז גם מבחינת הבישול אני כזה, עושה כמה סירים ביחד ולא זז מהכיריים עד שהכול מוכן, מאוד מקפיד כשמבשל. קובה, גונדי, תלוי בעונה ובאופנה. אי אפשר אותו דבר כי מפסיקים לאהוב את זה".

חלוקת התפקידים: אריאל: "אני לא נוגע בכביסה, חוץ מלהוריד אותה. כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו". מיטל: "אריאל דואג לתחזוקת הנכס והרכב, קניות". אריאל: "יש לנו נכס משלנו, שמשכירים. קנינו דירת מטר על מטר בתקווה בתל אביב. הנכס דורש המון תחזוקה, אז רק אני מתעסק בזה. רכב, קניות רק אני עושה, תחזוקה שוטפת בבית, מלמד את הילדים מוזיקה". מיטל: "אני אחראית ועדת תרבות וניקיון, ועדת קישוט, וכל מה שקשור למפגשים חברתיים, ניקיון וסידור הבית".  


מטלות הילדים: מיטל: "מותר להם ליהנות, לשחק, ללמוד, וחושן אחראי על חביתות מקושקשות". אריאל: "מתפתחת אצלו תכונה שהוא האח הגדול וצריך לעזור ולתמוך, ולאסוף את הלגו שפיזר".  


מטלות הילדים: מיטל: "מותר להם ליהנות, לשחק, ללמוד, וחושן אחראי על חביתות מקושקשות". אריאל: "מתפתחת אצלו תכונה שהוא האח הגדול וצריך לעזור ולתמוך, ולאסוף את הלגו שפיזר".  

אאוטסורסינג – מיטל: "יש לנו עוזרת שמגיעה פעם בשבועיים לנקות". 


תחביבים: מיטל: "טיולים בטבע, מפגשים עם אנשים, ניגונים ביחד" אריאל: "מעגלי שירה מקודשת, מיקסים של פלז'ר וביזנס".

אאוטסורסינג: אריאל: "משתדלים כמה שפחות, הסבתות רחוקות בבאר שבע ועפולה ואין לנו תמיכה שוטפת של ההורים. לפעמים מזמינים בייביסיטר. הבילויים שלנו משפחתיים, חפלות בטבע, טיולים לצפון ולא ברים ומסעדות אז מביאים בייביסיטר בגלל עבודה". מיטל: "לפני הקורונה לקחנו מנקה, כשהתפרנסו יותר טוב".

ערך מרכזי בבית: מיטל: "לתת מקום לייחודיות, לשאול שאלות, לא ללכת בתלם, מקוריות מחשבתית. ערך של חופש וחופש הביטוי".  


 

_OBJ

מה בסל רגשות האשמה: מיטל: "שחושן הולך לכיתה א' עם מסיכה, וכל מה שקשור לחופש. חושן הולך לבית ספר בטבע עם גישה הומנית, אבל היינו רוצים לשלוח לחינוך אלטרנטיבי, שרואה את הילד מעבר להתקדמות לימודית". אריאל: "זה עולה הרבה". מיטל: "מצאנו דברים יחסית טובים ובחינם ואנחנו יכולים לעשות את מה שאוהבים בלי לחץ כלכלי". אריאל: "אני באופן אישי פחות מאמין במסגרות וחושב שהמחנך והמנהל הוא האדם הכי חשוב ודי מרוצה מהגן של המועצה. כי יש שם גננת שנותנת חום ומסתכלת בעיניים. אני לא מאמין בבית ספר אלטרנטיבי, לא מאמין במותג אלא בבנאדם. אני בעצמי לימדתי גם בבית ספר דתי, שם הילדים יושבים בשקט, מדברים בכבוד, לומדים ומשקיעים ובבית ספר אלטרנטיבי היה סדום ועמורה, למורים אין מילה, והילדים לא מתקדמים מבחינה לימודית. אחרי שהכרתי את זה, אני לא אוהב את המותג אלטרנטיבי אלא מחפש אנשי צוות שפועלים נכון. באופן כללי, אני לא מתחבר לתכנים של משרד החינוך. עדיף פחות ללמוד על הרצל ושילמדו אותם איך להשקיע בבורסה ואיך לנהל". מיטל: "את מבינה? זה מה שהדרווישי רוצה". אריאל: "למה לא מלמדים ילדים איך להתנהל כלכלית בעולם הקפיטליסטי שאנחנו חיים בו? זה לא חשוב יותר מכל השטויות שדוחפים להם לראש? הייתי רוצה עולם יותר טוב, אבל אני לא יודע כמה אני אשם בזה".

כמה משתכרים: אריאל: "לפני הקורונה או אחרי הקורונה?" מיטל: "לפני הקורונה היה בסביבות 18,000-20,000 שקלים. מענקי הקורונה די סידרו אותנו". מיטל: "לי ההכנסות ירדו מאוד, אני לא ממש התפרנסתי בתקופה הזו". אריאל: "במידה והמשק יחזור לתפקוד מלא, נרוויח עשרים אלף לחודש".  


לאן הולך הכסף: אריאל: "לשכ"ד, אוכל, דלק". מיטל: "לא מוציאים הרבה כסף, לא קניונים או מסעדות, בסופי שבוע מתבזבז הרבה דלק ואוכלים בחוץ". אריאל: "אנחנו חסכוניים, מחזיקים רכבים זולים מהסוג היפני, לא הולכים לבתי מלון, ישנים באוהל בטבע כי אוהבים את זה, כך יצא שאין הוצאות גדולות, וההתנהלות הכלכלית נכונה. כשקנינו את הנכס חיפשתי לא לקחת משכנתא ל-20 שנה, וכבר סיימתי עם כל ההלוואות".


מגבילים בזמן מסך? מיטל: "אין לנו טלוויזיה, רק מחשב. בסגר האחרון עשינו נטפליקס ונחמד לנו לראות בערב. זמן איכות שלי ושל אריאל. זמן מסכים בבית הוא בין 14-16". אריאל: "אנחנו לא צורכים מדיה מיינסטרים, לא רואים תוכניות ריאליטי". מיטל:"חושן לא רצה להשתתף בזום בסגרים אז חסכנו לו את זה".


על מה רבים: מיטל: "די משתנה" אריאל: "בכל פעם שיש משהו". מיטל: "פעם על ניקיון וסידור הבית, היחסים בינינו והחינוך של הילדים".

קורונה: מיטל: "לפני הקורונה עשינו אירועים והכול נגמר. היו לנו כמה חודשים של משבר נוראי, וכבר רצינו לפרק את החבילה. אני יותר רציתי. איכשהו לקחנו עזרה מבחוץ, והשתפרנו. מישהו שפנה אליי בפייסבוק, רצה לצלם אותי, לא שללתי, הוא אמר שאביא את כל המשפחה. היה לי רעיון שנבוא רק שנינו ונעשה סשן של צילום זוגי. אריאל: "הוא פנסיונר שיושב טוב כלכלית, עם אולפן צילום מקצועי, מצלם כי הוא אוהב את זה, ורוצה לעזור לאמנים צעירים". מיטל: "החוויה הייתה כל כך טובה כי יכולנו להיות כמו פעם, פתאום יצאנו וזה עשה לנו טוב. זה היה אחרי המשבר הזוגי. זה הזכיר לנו את השובבות והחופש שלנו, והייתה שם זרימה כזו. בקורונה חיפשתי את עצמי וציירתי על רהיטים. ראינו ביחד סרטון על מנטורים לזוגיות. פתאום עלה לי רעיון לצייר על הזוג הזה במתנה. הם באו והיה להם מהמם. באו אליי לא מעט זוגות וזה עזר לי לעשות משהו אחר. כי כל הזוגות היו יחד, ולא היו אירועים, זה היה מקום לייצר זמן איכות שלא קשור להרבה אנשים. אז זה המוצר שלי שנולד בקורונה. באירועים הייתי מציירת על 50 אנשים. כשזוג מגיע אליי כל החומות נמסות ובגלל שהיה ביני לבין אריאל קשה, עברנו מסע זוגי דרך זוגות אחרים. היו לנו תקופות ממש טובות בקורונה אבל בסגר האחרון היה יותר מדי, כי אנחנו אוהבים לצאת ואוהבים מפגשים חברתיים והיה לנו קשה, שאי אפשר להתאוורר".  אריאל: "בגלל שלא היו הופעות וגם החלפתי את כל הציוד בסגר הראשון, בניתי מופע סולו אלקטרו אקוסטי שעשיתי לו כמה שידורי לייב בפייסבוק ואני מופיע איתו לאחרונה. זה קונצרט של איש אחד אלקטרוני ומוזיקה אתנית פיוז'ן. בגלל שאני עושה לבד יותר פשוט לי להוציא לפועל".


קווים אדומים: אריאל: "ברוח התקופה הדיקטטורה הרפואית של ההיפוכונדריה העולמית. בבית אלימות של ילדים אני לא מוכן לקבל". מיטל: "אנחנו נגד צרכנות של מדיה, של אלימות ושל חדשות".

מפלס עצבים: מיטל: "כשיש לנו חילוקי דעות בקשר לחינוך". אריאל: "כשאני שולח את חושן לחדר, כהורים צריכים להיות בקו אחיד כדי שלילדים יהיה ברור מה רוצים מהם". מיטל: "אני בגישה אלטרנטיבית, לשמוע מעבר, לראות מה הוא מבקש מעבר לדבר המעצבן הזה". אריאל: "יש משפט של סבתא מרוקאית: 'הנה תראו זה בדיכאון, זה בתסבוכים, זה מבולבל, זה לא יודע מה נסגר עם החיים, כולם הולכים לטיפולים ופסיכולוגים וזה לא עובד. פעם הייתי תרופה יעילה שנקראת כפכף וכולם היו בסדר". מיטל: "לא! אל תגיד את זה! אנחנו לא מרביצים בכפכפים". אריאל: "אבל אני אוהב שיהיו גבולות ברורים ויהיו דברים שלא עושים בשום פנים ואופן".  


 סופי שבוע: אריאל: "טבע, ניגונים, חברים". מיטל: "בחורף נוסעים לים המלח".  

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: אריאל: "כשהילדים יוצאים למסגרות או אחרי שהם הולכים לישון". מיטל: "כשכולם לא נמצאים בבית, אריאל בעבודה והילדים הולכים, ואני יושבת בשמש ומכינה את הדברים שלי".  

זמן איכות זוגי: אריאל: "מחפשים דברים שכייף לעשות, התחלנו לעשות יוגה ביחד בבוקר, לא סופר מקצועי. מיטל המדריכה העיקרית אני סופג מהידע שלה, ואני חושב שאולי נתחיל לרוץ קצת בערב. וסקס אני מאוד אוהב סקס". מיטל: "זמן איכות עם תרגולים בספה".


זכרון משפחתי נעים: אריאל: "סיני, לפני הדרכון הירוק". מיטל: "היינו נוסעים פעמיים בשנה לפני הקורונה" אריאל: "בפסח ובסוכות".