"זו הייתה התקופה המאושרת בחיי וברגע אחד חרב עליי עולמי"

ליאת עודד בראונשטיין (43) נשואה ואימא לילד בן 4. בעלת תואר ראשון במינהל עסקים וחשבונאות ותואר שני במינהל עסקים, שניהם בהצטיינות. כיום נמצאת באובדן כושר עבודה. "אני רואת חשבון בהשכלתי, כל השנים התמחיתי בנדל"ן ובתשתיות ובתפקיד האחרון הייתי סמנכ"לית כספים של רשת מלונות בראון. במרץ 2018 ילדתי את רועי, הוא נולד ביום הולדת שלי - בשמיני למרץ יום האישה הבינ"ל, קיבלתי אותו במתנה לכבוד יום הולדת 39. הייתי בחופשת לידה והארכתי אותה, כשחזרתי לעבודה בדצמבר באותה שנה, התחלתי להרגיש לא כל כך טוב, הייתי עייפה כל הזמן וחלשה, חשבתי שזה קשור ללידה. הייתה לי נשירת שיער אבל תמיד יש נשירה אחרי לידה. יום אחד כשעשיתי צבע במספרה, הספר אמר לי שיש לי נשירה רצינית ולא יכול להיות שזה בגלל הלידה כי עברה כבר חצי שנה, הוא אמר לי: 'ממי תלכי לרופא, משהו לא בסדר'.

"לאט לאט המצב החמיר, עד שיום אחד, כשניר היה בחתונה ואני הייתי עם הילד לבד, הילד נרדם עליי ובקושי הצלחתי לקום כי היו לי כאבי תופת בבטן, בכיתי מרוב מכאב. רציתי שיקח אותי למיון כי משהו לא היה תקין אבל לא יכולנו להשאיר את הילד בשום מקום. למחרת בערב כשהלכנו לארוחת שבת אצל אימא של ניר, בזמן שהחלפתי בגדים, ניר הסתכל על הבטן שלי ואמר שהיא נפוחה כאילו אני בחודש שישי. אפילו לא שמתי לב. בכל השבוע שקדם לזה, לא הייתי מסוגלת לאכול כי הקאתי בלי הפסקה, הייתי במוקד כי הייתה לי עצירות נוראית במשך שבוע, אבל הם שלחו אותי הביתה. כשהגענו לחמתי, שהיא רופאת ילדים בפנסיה, ניר אמר לה שהבטן שלי כואבת ונפוחה, היא בדקה ואמרה שיש משהו מוגדל, ולפי התסמינים זה אבנים בכיס המרה.

"לא יכולתי ללכת למיון כי לא היה מי שישמור לנו על הילדים. אז סחבתי את זה עד יום ראשון, הלכתי לרופא בקופ"ח, ששלח אותי לכירורג במיון. הוא בדק את הבטן וחשב שזה אבנים בכיס מרה. במיון שלחו אותי לאולטרסאונד בכיס מרה וחזרתי לכירורג עם התוצאות. הוא היה חיוור כשראה אותן, שאל אותי אם אני לבד, ניר היה בעבודה, בדיונים בבימ"ש. אני עוד התכוונתי ללכת לעבודה באותו יום. הכירורג אמר לי שהכיס מרה נקי, אבל יש גושים בכבד והוא רוצה לבדוק גם את השד. אמרתי לו שהוא לא צריך לבדוק כי יש לי גוש בשד ואפילו רואים אותו. הוא ביקש שאתאשפז בבית חולים כי אם אחזור הביתה זה יהיה מאוחר מדי. כל הזמן הזה הוא לא אמר את המילה 'סרטן'. אושפזתי לשבוע, הסתבר שהבטן הייתה נפוחה כי שום דבר לא התעכל. הגעתי לאי ספיקת כבד. 90 אחוז מהכבד שלי היה עם גידולים. זה קרה במהירות שיא, נכנסתי לבית חולים על הרגליים ואחרי יומיים לא יכולתי לעמוד. היה לי סרטן בשד עם גרורות בכבד ובעצמות. הרופא אמר שכנראה היה גוש קטן שכבר שלח גרורות עוד לפני שבכלל ראו אותו בשד, ולכן התפשט מאוד מהר. ההתפרצות המהירה הזו נבעה מהורמוני לידה".

ניר: "אחרי לידות אנשים ב'היי', אף אחד לא חושב שזה יכול להיות טריגר למחלה נוראית, חשוב לדעת שדווקא אחרי הריון ולידה הנשים חייבות להיבדק".

ליאת: "זו הייתה התקופה המאושרת בחיי, יש לי בעל מדהים ותינוק מהמם ובית, מבחינה משפחתית הכול מסודר, הקריירה בנסיקה, קיבלתי תפקיד מדהים במלונות בראון, נלחמו עליי בידיעה שאני אביא עוד ילד ושיש לי תינוק קטן בבית. כל הכוכבים הסתדרו בשמיים ופתאום, חרב עליי עולמי. שנים חיכיתי לילד, להתחתן ופתאום הכול מסתדר ואז זה קורה. כל הזמן אמרתי לניר שאני לא מאמינה שאני בסרט הזה, זה לא הגיוני. כשהייתי בבית חולים אמרתי לניר רק שמאשפזים אותי לבדיקות, ולא אמרתי לו שיש לי סרטן, כשבדקתי בגוגל, הבנתי שזה גרורתי ושאין דרך חזרה, שאני לא אחלים. כשהייתי שם התעסקתי בפרוצדורות: כל מה שחשבתי זה שאין לנו בייביסיטר ותכננתי שאני אוציא אותו כל הזמן. אמרו לי בבית חולים שהיום יש טיפולים ואמנם לא מחלימים אבל זו תהיה מחלה כרונית, כמו סכרת או אפילפסיה, הייתי בטוחה שאני עוברת את הכימו, אקבל כדורים ואחזור לעבודה, לא חשבתי שזה יהפוך לי את החיים.

"בגלל שהייתי בסכנת חיים מיידית, עוד לפני שקיבלתי את התוצאות של הביופסיה, הם דחפו לי כבר כימו, כי התחלתי להצהיב והם פחדו שהכבד יקרוס ואז תהיה לי קריסת מערכות. כל זה קרה בפברואר 2019, הבן שלי עוד לא היה בן שנה, חודשיים ושבוע אחרי שחזרתי לעבודה. הילד שהיה צמוד לחבל הטבור כל הזמן, פתאום נעלמתי לו. כשהביאו אותו לבית חולים, הייתי בכיסא גלגלים והוא לא זיהה אותי. זה היה החלק הכי קורע לב שהיה בכל הסיפור. גם אחרי שחזרתי הביתה הוא לא היה מוכן להתקרב אליי. היום, כל החוליות שלי בגב עם גרורות, שלוש חוליות התפוצצו מבפנים, אני עם שברים בגב והאגן לא יציב, בכבד יש לי 7 גרורות בגודל של 3 ס"מ כל אחד, ועוד המון גרורות קטנות, וזה אחרי כימו, אם אני שמה יד מתחת לצלעות מרגישים את הגרורות בכבד. אני לוקחת תרופה ביולוגית שתופעת הלוואי שלה היא פגיעה בייצור דם לכן אני צריכה לקבל מנות דם, אחת לשבוע או פעם ב-10 ימים. יש לי חצי מכמות ספירת דם שיש לאישה רגילה. בפועל זה אומר לחיות עם עיניים עצומות כל הזמן ולהיות במיטה. תשישות קשה, קשה לי ללכת, אני לא יכולה להתאמץ, לא יכולה להתכופף. ללכת במשך חמש דקות להוציא את רועי מהגן זה מאמץ עילאי בשבילי. אחרי שהסרטן התגלה, גילו שיש לי גן של סרטן שד BRCA וזה בכלל הגיע מאבא שלי".

ניר: "לפני כמה חודשים קופות החולים עשו מסע הסברה ואמרו שנשים צריכות לבדוק אם יש להן את הגנים האלו, אם היה את הבדיקה הזו לפני 5 שנים, לא היינו היום במקום הזה. ליאת הייתה חודש לפני גיל 40. אתה שומע על אנשים שנאבקים בסרטן, ורוב האנשים הצעירים לא מודעים לזה".

ליאת: "יש לי תינוק בבית ואולי אני עומדת למות ואני לא אהיה איתו ולא יזכור אותי, ההבנה הייתה שאני אוטוטו הולכת למות. הרופא אמר לי כשהשתחררתי: 'אתם לא עוזבים את הרדיוס עד שאני אומר לכם שזה בסדר כי את בסכנת חיים מיידית'. ניר: "הוא אמר שאם הייתה מגיעה למיון קצת יותר מאוחר, לא היו מצליחים להציל אותה". ליאת: "הגעתי בדקה ה-99. למרות הכאב שהיה לי בסופ"ש, ניקיתי ובישלתי ופתאום אחרי כמה ימים אומרים לי שאני עומדת למות".

ניר בראונשטיין (49) נשוי פרק ב' ואבא לשני ילדים. "למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב וסיימתי בהצטיינות, עבדתי בתחילה כעו"ד שכיר במשרד של גדעון סער ולאחר מכן עברתי למשרד אחר שבו הייתי מנהל מחלקת מקרקעין ותכנון ובנייה. מתקופת הקורונה הפכתי להיות עצמאי עם משרד משלי המתמחה במקרקעין ותכנון ובנייה, זה קשור לליאת ללא ספק. אתה חייב להיות אדון לזמן שלך ולעצמך, כי כל הזמן צריך לקבוע תורים ולפגוש רופאים ולהביא אותה לקבל מנות דם, וזה לא צפוי, זה יכול לקרות פעמיים בשבוע או פעם בשבועיים ולכן כשאתה עצמאי זה מאפשר לך יותר גמישות. הלקוח העיקרי שלי הוא עיריית תל אביב. הייתי נשוי במשך 7 שנים, בשנים 2003-2010 נולדה לי בת אחת ששמה דניאל, אחרי הגירושים גרושתי חזרה לקריות עם בתנו דניאל, ואת ליאת פגשתי ב-2013".  

נשואים: ניר: "בן דוד של ליאת עבד איתי במשרד, ושאל אותי אם אפשר להכיר לי מישהי, אמרתי: "למה לא?" וזה מה שיצא".

ליאת: "בן דוד שלי אמר לי שהוא איש שיחה מעניין, ובאמת יש בינינו תקשורת מדהימה, מהדייט הראשון שלנו. אכלנו ארוחת ערב, באיזשהו שלב קמתי לשירותים, כשחזרתי משם הוא ישב בזווית עם הגב אליי, אני ראיתי אותו והוא לא ראה אותי. אני זוכרת שהסתכלתי עליו ואמרתי: 'זה בעלי לכל החיים, זה מה שאני צריכה'. הייתי רק באמצע הדייט הראשון. יש שיר כזה של ביונסה: 'היו לי המון חומות ואיתך הם נפלו בלי מאמץ בזכות ההילה שלך', וזה מה שקרה לי בדיוק. היה לי ברור כשמש שזה ממשיך. הוא אומר שגם הוא ידע אבל האישור הסופי היה ביום שפגשתי את הבת שלו, כחודש אחרי. היא הייתה אז בת 5 הוא הלך איתה לגינה ואני כבר הייתי שם, התנדנדתי, ודיברתי איתה, שאלתי אותה איך קוראים לה ואז היא הכירה לניר אותי בתור חברה שלה, ורצתה לקבוע איתי פגישה. היא באה אליי הביתה כי ביקשה לבוא לבקר אותי, אז כל הפגישות הראשונות שלנו היו כאילו דרכה, אנחנו החברות והוא המתווך וגם כשהציע נישואים הוא הציע בפעם השנייה לידה אחרי שנה. היום אני מתמודדת עם הכאבים ברמה הפיזית, והוא מטפל בהכול, זו הקרבה ענקית של בן זוג וזו אהבה גדולה שאין לתאר אותה, ושהיא נמדדת רק ברגעים הקשים האלה. לא הייתי עומדת בזה ולא הייתי חיה היום, ושורדת את השלוש וחצי שנים האלה בלי ההקרבה, הטיפול והתמיכה של בעלי".

ניר: "אחד המשפטים הכי חזקים שהמדריכה באגודה למלחמה בסרטן אומרת הוא: 'אתה מגלה שבן הזוג חולה בסרטן, אתה חי בסרט רע ואתה לא יכול לצאת באמצע'".

ילדים:

ילדים: דניאל (14) ניר: "אנחנו ברמת גן ודניאל ואימא שלה גרות בקריות אז בגלל המרחק היא באה בסופי שבוע וכמובן בחגים ובחופשות. היא מרגישה פה לגמרי בבית, יש לה חדר משלה והיא מאוד שמחה שסיפרנו לה שליאת בהריון. היא ילדה מאוד חכמה ודעתנית, סקרנית, יש לה לב טוב והיא מצטיינת בלימודים".

רועי (4.5) ניר: "ילד מקסים ומיוחד, יש לו קליטה מהירה, סקרן ושואל שאלות, אוהב לשחק. ילד שמח וטוב, ילד רגיש מאוד, אני לא מכיר הרבה כאלה. כשהיה בן פחות משנתיים בפעוטון, הגננת סיפרה לנו שהיא קיבלה מכה בחצר והוא היחיד שבא אליה ושאל איך היא מרגישה והציע חיבוק".

ליאת: "הוא אומר לי אני רוצה לתת לך חיבוק שיהיה לך כוח להילחם בסרטן, כדי שהוא ילך".

ניר: "הלכנו להדרכת הורים כדי לתווך לו את זה והדבר הנכון הוא לא להסתיר ולא לדבר בסודי סודות, הוא מרגיש שמשהו לא בסדר, הוא יודע שאימא חולה ויש דברים שרק אבא עושה כמו להרים אותו, לרוץ ולקפוץ איתו, והוא מקבל את זה ונולד לזה. הוא מסדר לה את הכדורים בקופסא"

ליאת: "הוא יודע שאסור לאימא להתכופף אז הוא אומר לי הנה אני ארים לך. כשהיה בפעוטון הייתה לי תרופה לכאבים והוא היה שואל 'אימא לקחת את התרופה כדי שנוכל ללכת לגינה ולא יכאב לך הגב?'".

מגורים: ניר: "רמת גן, שכונת מרום נווה, דירה בת 4 חדרים, שלנו. גרתי שם לפני שפגשתי את ליאת".

סדר יום: ניר: "בגלל שליאת חולה ולעיתים לא מרגישה טוב, ובגלל משככי הכאבים שהיא לוקחת, היא לא ישנה טוב בלילות ומאוד עייפה בבקרים, אני קם בבוקר ומעיר את רועי, מסדר לו את התיק ולוקח אותו לגן, אחרי זה אני הולך לעבודה. ליאת יותר מאוחר קמה, היא באובדן כושר עבודה, מפברואר 2019 למעט האשפוז היא בבית, היא יוצאת לפגוש חברות, לפעמים למפגשים של האגודה למלחמה בסרטן, לעמותת עזר מציון, יש להם את בית אורנית בפתח תקווה, מקום שבתחילה הוקם כדי לתת מענה לחולי סרטן שמגיעים לאזורי המרכז לצורך טיפול אבל גרים בפריפריה, ולאט לאט זה הפך למקום עוטף מכל הבחינות: חדר לילדים, ג'ימבורי, חדר מוזיקה, אומנות לחולי סרטן ולילדים, מה שקורה לא מעט ברגע שרועי מסיים את הגן ליאת לוקחת אותו לבית אורנית, ושם יש פעילויות, חוגים וארוחות ערב".

ליאת: "חלק מהימים אנחנו מעבירים ביחד במשחקי קופסא, פאזל, יצירות גואש, הדבקות, אפייה משותפת, ועם ניר הוא משחק כדורגל או גם משחקי קופסא, בשאר הזמן המטפלת עוזרת לנו. אני הולכת אחת לשבועיים לקבוצה לחולות סרטן של האגודה למלחמה בסרטן, זה כמו טיפול, ויש קבוצות לבני הזוג של החולים שיכולים לבוא עם בן הזוג החולה, אז אני מצטרפת לניר למפגשים האלו".

מה אוכלים בבית? ניר: "הכול מכול, פסטה, אורז, שניצלים, קציצות, דגים, סלט ירקות, ממולאים, חביתות, בורקס עם בשר, אני לא מבשל בכלל".

ליאת: "אני לא יכולה לעמוד ולהכין כמו קודם, היינו מארחים המון בימי שישי את המשפחה ובחגים היינו עושים אצלנו, אבל אני כבר לא יכולה, אני מבשלת פחות כמויות. לפעמים יש לי יום טוב ומצליחה להריץ כמה סלטים, ולפעמים זה מסתכם בסיר אחד. אני מכינה פשטידות, עוגות, לחמניות יש לי מתכון ללחמניות גבינה וזיתים ורועי אוהב להכין איתי ביחד וזה חלק מהכיף". 

חלוקת התפקידים: ליאת: "אני מבשלת קצת בסופ"ש, ולפעמים מוציאה את רועי. ניר מנקה אבל לרוב אני מנקה, לא כמו קודם שהייתי מרימה את כל הבית בכמה שעות אלא מחלקת את זה מבחינת הרצף והימים, כל פעם אני מנקה משהו, וגם המטפלת עוזרת פה קצת. הכביסה זה ניר, האשפה, וגם רוב הקניות במכולת אלא אם כן אני עושה הזמנה מהמחשב".

מטלות הילדים: ליאת: "רועי אוהב לעזור אם אני מנקה את הבית הוא מבקש להצטרף, יש לו מטאטא קטן והוא מטאטא לתוך היעה, או שאנחנו שואבים יחד, אפילו עם הכלים הוא רוצה לעזור ואני נותנת לו את הכלים מפלסטיק לשטוף".  

תחביבים: ליאת: "פעם ניר היה שוחה, אחרי שילדתי את רועי, התוכנית הייתה שיחזור ואז חטפתי את המחלה ואז באה הקורונה וכל פעם צץ משהו חדש. אז הוא לא מצליח לחזור לזה, אבל הוא מאוד נהנה לראות ספורט, רואה המון משחקי כדורגל, טניס ג'ודו, כדורסל, יורוליג וגם נבחרת ישראל, יושב מול הטלוויזיה נרגע ככה, בכייף שלו. הרבה פעמים אני יושבת איתו. מאז שחליתי התחלתי לצייר ויש כמה תמונות נוף שציירתי, דווקא יצאו יפה".

ניר: "והיא לא משוחדת בכלל".

ליאת: "סרגתי לרועי שטיח מהמם לחדר, למדתי הכול דרך האינטרנט - לצייר ולסרוג".

ניר: "התפנה לה המון זמן".

ליאת: "היינו היום בשיעור ניסיון של ג'ודו למתחילים לרועי. לפני הסרטן אהבתי מאוד לבשל, היינו מארחים המון, הייתי מנסה מאכלים מורכבים שלוקחים שעות, הייתי מכינה עוגות עם בצק סוכר שמוכרים אותן במאות שקלים ודניאל הייתה עפה על זה, מאוד אהבתי ועדיין אוהבת לקרוא ספרים, היום קשה להתרכז אבל אני עדיין קוראת ספרי מתח או עיון. חששתי שרועי יגדל ולא יידע מי אני, אז התחלתי לכתוב לו את סיפור חיי, מי אני".

ניר: "מתוך מטרה שיהיה גדול אז שיקרא את זה".

ליאת: "זה מעביר את הזמן ומעלה זיכרונות נעימים, ואני משאירה אחריי משהו".  

אאוטסורסינג: ניר: "אנחנו נעזרים במטפלת שלנו, לעיתים אין לנו אפשרות להוציא את רועי בעצמנו, מהסיבה שלא מעט פעמים כשהוא מסיים את הגן אנחנו יוצאים לבית החולים לבדיקות או מנות דם, וצריך גיבוי אז למזלנו מצאנו את אתי - אישה עם לב זהב שהיא סבתא לנכדים וגרה לא רחוק. היא עוזרת לנו המון, מוציאה אותו פעמיים - שלוש בשבוע עוזרת לנו בבית מבחינת ניקיונות ובישולים, מכינה אוכל לסופי שבוע, כי לליאת קשה עם הנושאים האלה אז אנחנו זקוקים לעזרה חיצונית, לפעמים אני חוזר מוקדם ואנו משחקים בבית או נוסעים למפגשים עם חברים שלו, כשאני מגיע בערב המטפלת נמצאת, רועי וליאת, ואז אנחנו משכיבים אותו לישון והמטפלת הולכת הביתה."

ליאת: "לניר יש אח שגר קרוב אלינו בגבעתיים והוא עוזר לנו המון פעמים, מוציא את רועי מהגן או שהם שולחים לנו אוכל".

ניר: "הוא הגיבוי הכי זמין כי הוא גר פחות מעשר דקות נסיעה מאיתנו, ושני הילדים שלו גדולים, כך שהם יותר פנויים ואפשר להנחית עליהם בלת"מים".

ליאת: "יש את אחותי שגרה בראשון עם ארבעה ילדים קטנים, כשרועי הולך לשם זו מסיבה, הוא מבקש כל הזמן לישון אצלם. לפעמים היא מוציאה את רועי מהגן ומתקתקת את הבית, כל פעם שבאים אליה חוזרים עם קופסאות אוכל לכל השבוע, ולפעמים היא מלווה אותי לטיפולים במקום ניר".

ניר: "אם היינו נמצאים ללא מעטפת של משפחה קרובה ותומכת היה קשה מאוד לצלוח את זה".

ערך מרכזי בבית: ליאת: "משפחתיות. אין דבר כזה ברוגז, שמים דגש על תקשורת, חשוב לדבר על רגשות ולעבד אותם".

ניר: "משפחתיות זה ערך חשוב, אנחנו דואגים בסופי שבוע לפגוש את אח שלי או אימא שלי או את נועה אחות של ליאת והילדים, מקפידים לשמור על קשר רציף ולהיות איתם כמה שאפשר".

ליאת: "גם המשפחה המורחבת, בני דודים שלי הם כמו אחים, גם לניר זה חשוב ובגלל זה מצא חן בעיניי".

ניר: "מהיום הראשון אחרי גילוי המחלה היה ברור לנו שחייבים לתווך את זה לרועי, ולא מסתירים. להסביר שאנחנו עדיין משפחה ושאימא לוקחת תרופות והולכת לרופאים".

ליאת: "כשחליתי רועי היה קטן זה היה יותר עם דניאל".

ניר: "הושבנו אותה בסלון ועשינו איתה שיחה, זה היה מרגש ומטלטל".

ליאת: "היא נבהלה ובכתה, כי חשבה שאני הולכת למות, אמרתי לה שאני לא כזה מהר הולכת למות. דיברנו לפני כן עם גרושתו של ניר כדי שדניאל תוכל ללכת לאימא שלה ולדבר איתה, שתהיה לה אוזן קשבת".

מה בסל רגשות האשמה: ליאת: "ברור לי שאני לא אשמה, אבל עדיין מרגישה אשמה שלא בדקתי קודם, שהילד שלי אולי יחווה את זה שלא אהיה פה מספיק שנים בשבילו, שאני לא אימא מספיק אנרגטית ואני לא מגדלת אותו ונותנת לו כמו שרציתי לתת. רועי בקרוב בן 5, הכרתי את דניאל כשהייתה בת 5 הייתי הולכת לטייל איתה בקניון, סרטים, טיולים, ועכשיו עם רועי אני פחות יכולה לעשות ומרגישה המון רגשות אשמה בגלל זה, מצד שני אני לא באמת אשמה".

ניר: "אין לנו שליטה, זה גורל".

ליאת: "אני מאוד עייפה ולפעמים יוצא שכל היום אני במיטה ולא נמצאת איתו מספיק, וגם בגלל זה מרגישה רגשות אשמה".

ניר: "ברגע שאתה הופך להיות הורה לא משנה מאיזה מין, מלווים אותך רגשות אשמה, ואצלנו זה מקבל טוויסט".

משבר אישי: ליאת: "היו כמה משברים. אימא שלי נפטרה בגיל 28. היא הייתה חולה המון שנים קודם בניוון שרירים, זו מחלה שמתחילה בחוסר שיווי משקל וקושי ללכת, נפילות, והתחילה כשממש הייתי קטנה, מאז שאני זוכרת את עצמי, זה השפיע עליי המון. החיים שלי מאוד סבבו סביבה".

ניר: "ליאת היא הבת הבכורה וטיפלה רוב הזמן באימא שלה".

ליאת: "כל הבית סבב סביב אימא שלי, כמו שפה אצלנו זה סובב סביבי, מאשר סביב הילדים כמו בבית רגיל, ואני מרגישה אשמה על כך. אז גדלנו במנטליות אחרת, הילדות שלנו הייתה שונה והמשמעות הייתה שככל שאימא שלי נהייתה יותר חולה, עליי נפלה יותר אחריות וטיפלתי בכל הבית, דאגתי לקניות, לבשל, לניקיונות, היה ברור לי שבששי אני חוזרת מבית ספר ועד כניסת שבת הייתי מפרפרת לנקות ולבשל לכל הבית. בכיתה ה' הכנתי סיר ממולאים בפעם הראשונה".

ניר: "כשהיא הבינה שהיא איבדה את כושר העבודה ותהיה בבית, זה היה ההיפך המוחלט ממה שקיוותה לו. כל ההנחתה הזו שהגיעה הפכה את החיים, בהתחלה לוקח לך כמה שבועות או חודשים לעכל איפה אתה נמצא ואיך ייראו החיים. בהתחלה לא הבנו מה זה בדיוק, לא ידענו כמה הכימו יעבוד, חשבנו שאחרי חודשיים היא תחזור לעבודה וזה ייראה כמעט כמו קודם. לאט לאט אתה מבין ומפנים שזה ממש לא מה שהולך לקרות כי יש סיבוכים ותרופות, ועוד בדיקות ויש תגובות אלרגיות לכימו ואתה נכנס לסחרור. ברגע שאדם לא בריא לא מסוגל לעשות כמעט כלום, אני לא יכול לתכנן כלום מראש, כל יום ביומו. האפשרויות שלנו מבחינת טיולים ונופשים הצטמצמו, הרוב לא מתאים".

כמה משתכרים: ניר: "מעל הממוצע. ליאת הייתה סמנכ"לית כספים במלונות בראון - מספר 2 בחברה, זה תפקיד בכיר והשכר יפה לצידו, ואני הפכתי לעצמאי, זה מעל הממוצע. בעקבות המחלה ליאת מקבלת תגמולי ביטוח מפוליסה של אובדן כושר עבודה, זה משנה את התמונה אבל לא חסר לנו דבר, זה לא האישו. הספקנו לקנות דירות, כל אחד מאיתנו".

ליאת: "הביטוח לא משלם את השכר שקיבלתי לפני ובוודאי לא את התנאים שקיבלתי, וניר עבר להיות עצמאי והוא לא מקבל את כל התיקים כי יש לו פחות זמן בגלל שהוא מלווה אותי הרבה לטיפולים, וזה מקטין את ההכנסות ומנגד יש הוצאה של מטפלת שבאה ועוזרת לנו לנקות, לבשל להוציא את רועי, אוכל מוכן שמזמינים, יש לזה עלויות. אבל אנחנו לא מוטרדים כלכלית".  

לאן הולך הכסף: ליאת: "כמו משפחה רגילה, לדאוג לבית, אוכל, חוגים לילדים, בגדים, התרופות מאוד יקרות אבל הן מאושרות על ידי משרד הבריאות". ניר: "היו כדורים ביולוגיים שליאת הייתה צריכה לקחת ועדיין לא קיבלה אישור, כי חלקן או חדשות או ניסיוניות ומאוד יקרות".

ליאת: "התרופה הראשונה שלקחתי עלתה 20,000 שקלים או 30,000 שקלים בחודש אבל אנחנו משלמים מחיר מסובסד יש תקרת רבעון של כמה מאות שקלים. למרות שאני סמנכ"לית כספים ניר דואג לכל עניין הכספים".

מגבילים בזמן מסך: ניר: "יש לי מתבגרת בת 14 זה עולה מדי פעם, בגיל הזה הם כל הזמן בטלפון".

ליאת: "טיקטוק וואטסאפ עם חברים, היא כל הזמן בודקת הודעות".

ניר: "טלגרם, רשתות חברתיות כל היום".

ליאת: "כשהייתה קטנה היינו מגבילים אותה אבל עכשיו קצת יותר קשה וחוץ מזה היא מאוד חכמה ותלמידה טובה מסיימת בהצטיינות והיא עושה הכול, את כל השיעורים, קוראת המון ספרים והיא לא רק בטלפון, מתעניינת בהמון דברים כמו היסטוריה ואקטואליה. את רועי אנחנו מגבילים והוא כשלעצמו לא יושב הרבה לראות טלוויזיה, בנים אוהבים להוציא אנרגיה".

על מה רבים: ליאת: "על כלום, אנחנו לא רבים, יש בינינו תקשורת מדהימה מה שכן קורה לפעמים זה שאני מתחרפנת מהעייפות והכדורים, ולפעמים יש תקופות שאני יותר מדוכדכת אז זה משפיע, ניר לפעמים לא יודע מאיפה זה בא כי לפני רגע הייתי פעילה ופתאום אני ממוטטת ולא מסוגלת לתקשר, ואז זה יוצר חיכוכים ומתח".

ניר: "בשנים האחרונות זה סובב סביב הסרטן אנחנו מתוסכלים מהמצב, לפעמים ליאת לא יכולה ברמה הפיזית או שאני עייף מדי או עסוק מדי".

ליאת: "הרבה פעמים אנחנו רוצים לעזור אחד לשנייה וזה גובה מחיר. כשהכרנו שמנו דגש על דו שיח ולא ללכת לישון בכעס, זו תשתית שנבנתה לפני הסרטן וכשהגיע הסרטן היו לנו כלים בסיסיים להתמודד".

ניר: "כשיש סרטן הכול נמצא בסקאלה אחרת".

ליאת: "יש גם משהו בגיל שאיתו באנו לנישואים האלה: ניר היה קרוב ל-40 אני כבר בת 34 וזה אחרת".  

קווים אדומים: ניר: "אלימות פיזית או קללות".

ליאת: "אף אחד לא מקלל, אנחנו לא מקללים בכלל, הם לא שומעים אותנו מקללים".

ניר: "זה רחוק מהם, לא מכירים את זה. עשרות פעמים בשנתיים האחרונות, הגננת אמרה שילד הרביץ לו, והוא לא מרביץ חזרה".

מפלס עצבים: ניר: "מה שמעצבן את שנינו מאוד זה טיפשות ברחוב או בטלוויזיה. יש לליאת הפרעה שהיא מכינה קפה או אוכל היא משאירה את כל הדלתות פתוחות ואני מגיע אחרי רבע שעה וסוגר דלתות של הארון או המגירות שהיא פותחת".

ליאת: "זה נדיר מאוד, בהתחלה הייתי יושבת בסלון בבית ורואה את המטבח ואין מצב שהארונות היו פתוחים, כשנהייתי יותר מוגבלת התחלתי לשחרר. מה שמעצבן אותי אצלו זה שהוא שם לי בגדים על הכיסא בפינת אוכל אבל מצד שני הוא עושה את זה כדי שבבוקר יהיו לו בגדים מוכנים והוא לא יפריע לי".

 סופי שבוע: ליאת: "הולכים לפגוש את המשפחה של ניר או שלי לארוחה, משתדלים ללכת לטייל בכל מיני מקומות, בנמל, ביפו העתיקה, במרינה, אפולוניה, כל מיני טיולים קרובים, ספארי".

ניר: "הפארק הלאומי ברמת גן והספארי, אנחנו גרים ממש ליד". ליאת: "פיקניק של ארוחת בוקר".  

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: ניר: "בימי חול בשעות הערב אחרי שהילד הולך לישון".

ליאת: "יושבים ביחד כל יום בערב, זה כמו דייט, נהנים לשבת ביחד שעתיים שלוש לפני השינה זה זמן איכות הכי טוב, אבל כייף לנו אם ביום שישי בערב אין ארוחה משפחתית ואז הולכים עם הילדים לטייל ביפו או בנמל, מקומות שיש עניין, דניאל מצלמת פוזות לאינסטגרם ורועי עם הקורקינט, ואנחנו מרגישים בדייט".

זמן איכות זוגי: ניר: "הסרטן טרף את הקלפים משתדלים ללכת להופעות ביחד, למסעדות, לבתי מלון לסופי שבוע, השארנו את רועי אצל אח שלי או אחות שלה, ואם לא יושבים בבית ורואים סדרה ביחד".

ליאת: "מה שמגביל אותנו זה לא רק הסרטן זה גם הילד הקטן כי צריך בייביסיטר, כשיש מטפלת בבתי חולים לא רוצים יותר מדי לשים אצל אחרים כי אנחנו זקוקים לזה בגלל טיפולים, אבל הזמן איכות הכי כייף הוא כשהוא הולך לישון בתשע בערב ואני וניר יושבים בכייף, אוכלים ארוחת ערב, רואים משהו בטלוויזיה זמן טוב לשיחות שלנו, והכי כייף לנו ביחד".

קורונה: "כשאי אפשר היה לצאת, הייתי מבשלת, שמה מפה לבנה, מוסיקה ונרות והתלבשתי כאילו יוצאת איתו לדייט בפינת אוכל. הכנתי ארוחה יותר מושקעת כמו מנות במסעדה, לפעמים הזמנו אוכל. המסעדה היא רק התפאורה, אם מגיע אוכל מהמסעדה לפה זה לא משנה, רק אני והוא ושיהיה לנו כייף".

ניר: "היה קשה מאוד, ילד קטן בלי מסגרות יש סגר ואתה לא יכול לרדת למטה למתקנים".

ליאת: "היה יותר קשה אצלנו, כי אני בישלתי ודאגתי לכל זה ולא יכולתי לעמוד בבישולים, והיה לי קשה עם זמני מנוחה כי כל היום כולם בבית, והיה קשה לנוח, גם היה חשש נוראי שאדבק".

ניר: "כי היא בסיכון גבוה. פעם ראשונה שליאת נדבקה בקורונה הייתה לפני 4-5 חודשים".

ליאת: "זה הפיל אותי לגמרי ולקח לי המון זמן להתאושש, לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה במשך שבועיים".

זיכרון משפחתי נעים: ליאת: "הכי משמעותי זו הלידה של רועי, אין ספק שהייתה לנו שם חוויה מטלטלת, אני עם הצירים מתחננת לאפידורל, כל פעם הייתה בעיה אחרת עם המחט ובדיוק שסידרו מחדש את המחט, המיילדת אמרה שיש פתיחה 8 ולא יעזור, נכנס רופא עם פמלייה, הוא אמר 'חברים, הלידה הסתיימה', הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים עם דמעות, חשבנו שיש לנו לידה שקטה. ואז הוא המשיך ואמר: 'אנחנו נותנים הזדמנות להוציא אותו עכשיו, אם לא, ניקח אותך לקיסרי'. הרופא לחץ לי על הבטן, לחצתי את נשמתי והציץ הראש, הוא שם לו וואקום, וביקש שאלחץ והוא יכוון אותו עם הוואקום, לחיצה שנייה הראש בחוץ, לחיצה שלישית, הילד בחוץ".

ניר: "ואז הוא אמר לה ,אני בחיים לא פגשתי אישה שלוחצת כמוך".

ליאת: "הייתה לי חוויה טובה. זה העצים אותנו, חשבנו שהגרוע מכל יכול לקרות, לא כאב לי כלום לא עניין אותי כלום, הילד יצא בלי אפידורל ובלי צירי לחץ ולא הרגשתי שום דבר, זה רק העצים את החוויה שלי".