נופר צוק (38) נשואה ואימא לשלושה ילדים, ציירת במשרה מלאה ומורה לציור. "עסקתי בשוק ההון בתפקיד מנהלת השקעות במשך 5 שנים, בבית השקעות, ועבדתי בחברה שקשורה לשוק ההון, במצטבר הייתי 7 שנים בשוק ההון, עד שילדתי את הילדה הראשונה שלנו ב-2016. הגעתי לשוק ההון באופן קצת מוזר. כשסיימתי את הצבא עשיתי מבדק שמאפיין מה מתאים לי ללמוד, ובמקום הראשון יצא לי אדריכלות ובמקום האחרון יצא לי כלכלה, אז התחלתי מכינה לאדריכלות וראיתי שאני לא מתחברת לזה, אז הגעתי למסקנה שהמבדק טעה, והלכתי ללמוד כלכלה – האפשרות האחרונה שהייתה במבדק. לקראת סוף התואר למדתי את כל נושא ניהול ההשקעות, והתחלתי לעבוד בתחום איך שסיימתי את התואר. צריך להחליט שאוהבים את זה וזה מרגש כי זה עולם מאוד גברי ותחרותי, וכשעבדתי בבית השקעות הרגשתי שונה וחשובה היה מסביב לזה הרבה אלמנטים מרימים. הייתי מחוברת לשוק ההון ואני עדיין מחוברת לשם, אי אפשר להתקדם בזה מבלי לאהוב את זה. היום אני מתעסקת בהשקעות הפרטיות שלנו. במהלך ההיריון התחלתי לעבור ראיונות במקומות משמעותיים כמו הרשות לניירות ערך והרשות לאיסור הלבנת הון, קשה להתקבל לשם, עברתי תהליכי מיון ארוכים – יותר מחצי שנה, וזה תחום גברי מאוד. התקבלתי לשם וזה היה משמעותי עבורי אבל בסוף לא עבדתי שם יום אחד, לא חשבתי שאני אפרוש מהתחום, עד שילדתי.

"הייתי בטיפולי פוריות במשך 5 שנים, ונכנסתי להיריון בעקבות הפריה חוץ גופית. כשהייתי בשמירת הריון כחודש לפני הלידה מרוב שעמום התחלתי לצייר, לא בצורה רצינית. זו הייתה הפעם הראשונה שציירתי. אם מסתכלים על הציורים שלי מהתיכון אי אפשר להאמין בחיים שאני אתפרנס מזה. זה הזוי מה שקרה לי. התחלתי לצייר עם צבעים רטובים בוהקים, אקריליק, שמן ואני לא לגמרי מבינה מה אני עושה, זה פשוט פרץ ממני והחלטתי שמה שאני רוצה לעשות זה לצייר. כל פעם חקרתי עוד חומר ועוד חומר ודילגתי מסגנונות שונים וחומרים שונים. אני זוכרת שאני ובעלי הלכנו לאיקאה והוא רצה לקנות שם הדפס של שני כתמים אדומים, הסתכלתי על זה ואמרתי לו שאני אנסה לעשות משהו דומה. ואז הכול התחיל. כשהכול נעצר ואת בבית לבד עם תינוק היו שני כוחות שהניעו אותי: סקרנות לחקור את הצבע החדש, והייתה לי ילדה. כשהתחילו להתקשר אליי מבית ההשקעות לשאול מתי אני חוזרת, אני זוכרת שבכיתי כל יום וחשבתי לעצמי איך אני יכולה להשאיר את התינוקת שלי שעבדתי עליה קשה, בידיים של אנשים זרים בשביל ללכת לעבוד עם אנשים זרים אחרים שאני לא בהכרח אוהבת אותם, וכל זה בשביל שלא אראה אותה. חשבתי איך אני יוצאת מזה.

"אחרי 4 חודשים כשהתקשרו אליי מהרשות לאיסור הלבנת הון כדי לשאול מתי אני מגיעה, באתי לבעלי, בכיתי ואמרתי לו: 'אני לא יודעת איך להגיד לך, אבל אני לא רוצה לחזור לשוק ההון ולעבודה', והוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות, אמרתי שאני רוצה לצייר. שנינו כלכלנים, והוא ישר שאל אותי מה התוכנית העסקית שלי, אמרתי לו שאני אצייר ואנשים ישלמו לי כסף. מתוך התמימות הזו ומתוך חוסר ידע לאיזה עולם אני נכנסת, זה פשוט קרה. אמנות זה עולם תחרותי, של קליקות, שלא קל להתקדם בו גם אם את טובה וגם אם את ציירת לא כל כך טובה, שזה מה שהייתי, לא ידעתי למה אני נכנסת, אם הייתי יודעת כמה קשה זה יכול להיות שלא הייתי מעזה. אם הייתי יודעת כמה אנשים מוכשרים יותר ממני יש וכמה קשה להתחיל להתפרנס מזה. זו תקרת זכוכית. אבל מתוך חוסר ידיעה שתקרת הזכוכית קיימת מצאתי אפשרות לעשות את זה בדרך שלי, לפעמים חוסר ידע יכול לקדם אותך. מצאתי את הדרך להתפרנס מזה וזה מה שמהותי מבחינתי.

"כבר יותר משש שנים שאני עוסקת רק בציור, והכול מלימוד עצמי, אוטודידקטית, מספרים שאני קוראת. זה סוג של תמימות וטיפשות שהצליחו. מה חשבתי לעצמי? אבל חשוב לי לדבר על זה כדי לעורר השראה אצל אנשים אחרים שרוצים לעסוק בתחומים שונים, אם אני הצלחתי באמת שכל אחד יכול. זה מה שאני מלמדת את התלמידים שלי, אני מרגישה שחסר החיזוק הזה שאתה לא חייב להיות הכי טוב כדי להצליח או לבוא עם הרבה רקע, צריך להיות שם ולהביא את עצמך, ולא לוותר. יהיו תקופות קשות וצריך למצוא את הדרך האותנטית לעשות את זה. בעולם האמנות קשה להצליח, ויש לציירים סטיגמה של אדם תפרן ומסכן שלא מבין בכספים ואני באה ממקום של כספים, מבינה את כל הנושא של שוק ההון בהתנהלות מול אנשים ולקוחות, זו לא הכשרה שציירים עוברים הם מתביישים לדבר על כסף, ואני באמת מצליחה להתפרנס מתחום שהוא כל כך רומנטי ומאוד לא קשור לכסף".

נשואים: "זוהר היה מרצה באחד מהקורסים שלקחתי בתואר הראשון ברופין, וקצת הכרנו במסגרת הלימודים ובסוף השנה היה את יום הסטודנט. שאלתי אותו אם הוא הולך והוא אמר שאין לו עם מי, שאלתי אם הוא רוצה לבוא איתי, והוא הסכים. לא היה משהו קונקרטי בינינו. עקבתי אחריו בפייסבוק וראיתי שם שבניגוד לפרסונה הרצינית, הוא מפרסם סטטוסטים והוא בנאדם מצחיק ומשעשע והרגשתי יותר בנוח לדבר איתו. ביום הסטודנט ממש נהנינו ובאופן טבעי נפגשנו עדיין בקמפוס, לא היה שם משהו לא אתי ויחד עם זאת הבנתי שהייתי רוצה להיות במערכת יחסים איתו והוא כנראה הבין אותו הדבר. זה היה בסוף הסמטסטר.  התחלנו לצאת אחרי שלא היה מרצה שלי. שלושה חודשים אחרי שיצאנו, הוא הציע לי נישואים באיטליה ואני הסכמתי, לא ציפיתי לזה. לא הבנתי מה קורה והסכמתי כי מאוד אהבתי אותו אנחנו נשואים 11 שנים ומכירים מ-2011".


משבר זוגי: "יש קצת זוהר בעולם האומנות, עוקבים וכל מיני עניינים, מבקשים תערוכות. ויש אנשים שזה מפריע להם ולא נוח להם הצלחה של אנשים אחרים. אני חושבת שזוהר לא תכנן שאני אצליח ואדחוף את עצמי. בשביל להצליח בזה צריך הרבה כלים איך להחזיק עסק, היום אני תשעים אחוז מהזמן לא מתעסקת בשום דבר שקשור לציור, זה שיווק ולעשות את כל הדברים בצורה עדינה ולהיות פסיכולוגית של הלקוחות, וללמוד את כל הבירוקרטיה שמסביב, בשביל לעשות את הדברים האלה בצורה טובה אני הולכת להשתלמויות והדרכות ונעזרת באנשים שיכולים להוביל לתוצאות טובות כי אני רוצה לצמוח יותר ועל רקע זה התחיל משבר זוגי. כשבאתי לזוהר עם הרעיון של העסק של הציור הוא תמך, ואפשר להגיד שזה היה הבייבי שלנו כזוג ואז פתאום כשבאתי ואמרתי שאני רוצה להיעזר באנשי מקצוע כדי לעשות את זה יותר גדול, פתאום הכול התערער. אנחנו מדברים כבר תקופה על גירושים, לא כי אנחנו לא רוצים להיות ביחד. קשה לו עם ההתפתחויות שלי. הוא לא אוהב את איך שאני מתנהלת עם זה, ושאני לא נמצאת לפעמים. הצגתי בתערוכה באיטליה שתי עבודות במוזאון בליני בפירנצה והוא מאוד כעס. זו הכרה בינלאומית, מדובר בתערוכה קבוצתית ולהתקבל למוזיאון זה סטנדרטים אחרים יותר גבוהים מגלריות, כי מחויבים לרמת גימור מסוימת. זה גורם לי להרגיש שאני יכולה הכול אבל אם אני יכולה אז כולם יכולים. הסביבה שלנו אוהבת לפעמים להוריד אותנו מרעיונות כאלה, לא מתוך רוע, כדי לחסוך מאיתנו את הכאב בכישלון וקשה לא להקשיב לזה. כשאמרתי לחברים מבית ההשקעות שאני לא חוזרת כי אני מתחילה לצייר, הם צחקו עליי בפרצוף. כי מי היום קם ועוזב משרה טובה בשוק ההון כדי לצייר בבית? זוהר בעלי תמך בי, ועברנו תקופות קשות, בשנים הראשונות ישבתי שלוש שנים בלי הזמנות, יש מחזוריות וגלים בכל עסק מתחיל. הוא אמר לי שתזכרי שבשביל להצליח צריך קודם לשרוד. המשבר בינינו התחיל בגלל שיש לי שני עוזרים שאני מעסיקה כפרילאנסרים, נותנים לי שירות, הם לא באים אליי כל יום ואני צריכה עזרה. הוצאתי אותם להשתלמות מקצועית והיה דיבור על למה אני זורקת כספים על העובדים שלי, ושאני פוגעת בכלכלה של המשפחה. בתור כלכלנית אני מתנהלת בצורה שקולה והמטרה של המהלך הייתה שאני אדבר בשפה שווה עם הצוות שאני עובדת איתו, ושניישר קו, וזה יצר כעס מאוד גדול, שהכנסתי אנשים לעסק שהוא הבייבי שלנו מתוך מקום של רצון לפרנס את המשפחה ולא מתוך מקום של אני לא צריכה אותך יותר, ויכול להיות שזה יושב על זה. חוץ מזה, עם שלושה ילדים קטנים זה די מטלטל. אנחנו שדי לא ישנים בלילה ואין פנאי לעשות דברים שבתור רווקים היינו רגילים לעשות".  

ילדים:

בר (6): "לומדת בכיתה א', גייסנו אותה השנה. היא זו שעשתה את כל השינוי. ערך המשפחה מאוד חשוב לה מגיל אפס. מה ששימח אותה בתור תינוקת זה שכולם יושבים ביחד פיזית איתה והיא מסתכלת עלינו. היא משתפת קודם כל במשחק את כל האחים שלה ורק אחר כך את החברה. היא מזמינה את האחים שלה לשחק ואחרי זה את החברה. אני מרגישה הצלחה בעניין של החינוך בעניין הזה והיא מציירת איתי".

מור (3.5): "עקשנית, אם החליטה משהו היא על זה עד הסוף, אם זה לא מסכן חיים, אני לא מתווכחת איתה. היא הילדת סנדוויץ' לא יודעת אילו סטיגמות הולכות אבל היו תקופות שהיא חיפשה את המקום שלה. היא יודעת להעסיק את עצמה".

איתן (1.5): "הוא ההפתעה שלנו. את בר ומור הבאנו ב-IVF והוא הגיע טבעי".  

סנופי בן 12: "אימצנו אותו כשהכרנו. סנופי הוא היד הראשונה בבית והיד השנייה זה האיי רובוט כי הוא אוכל את כל השאריות שהילדים זורקים. הוא לברדור מעורב".

מגורים: "אנחנו גרים בתל מונד, בבית שאנו שוכרים כי מעדיפים להשקיע בשוק ההון מאשר לקנות בית. גרים ביחידת דיור, בית קרקע עם גינה. יש לנו 3 חדרי שינה וסלון. גרנו בתל מונד 8 שנים".  

סדר יום: "קמים בבוקר, מארגנים את הילדים, זוהר מפזר אותם במסגרות, איתן נשאר עם אימא שלי. אני עושה יוגה בבית, או חדר כושר. אח"כ או שאני מתחילה ללמד, כי מלמדת שיעורים פרטיים או שאני מתחילה לצייר כי יש לי הזמנות והסטודיו בתוך הבית שלי - בסלון, בלב הבית. פיתחתי שיטת עבודה שאני יכולה להפסיק בכל רגע נתון, ולהמשיך בכל רגע נתון. ילדים זה טרפת הכרחתי את עצמי לעבוד כל שנייה פנויה שיש לי ויצרתי סביבת עבודה שאני יכולה לעשות זאת. מוזה זו פיקציה, תרמית. אני קמה לעבודה מתלבשת מתארגנת לעבודה לכל דבר ועניין. הילדים חוזרים בשעות אחה"צ. זוהר מרצה באקדמיה, נמצא הרבה בבית. עכשיו הוא בחופשת סמסטר. מעביר באופן עצמאי סדנאות לחופש כלכלי בשוק ההון, והרצאות פרונטליות בנושא זה ובהתנהלות כלכלית נכונה. כשאיחדנו חשבונות והשקענו בשוק ההון, הצלחנו לחסוך ולהתפתח ולהגיע לרמת חופש כלכלי שמאפשרת לנו לעשות את מה שאנחנו באמת אוהבים.

"אחה"צ עם הילדים אז יום העבודה שלי בסוג של 'הולד' מהרגע שחוזרים הביתה אלא אם כן יש לי סדנה. בערב אני לא מלמדת בבית, ואז ארוחות ערב משותפת, כמו פעם, ומקלחות וברגע שהולכים לישון אני ממשיכה לעבוד עד שאני הולכת לישון בחצות. אני לא שמה שעון אלא רק שאני טסה לחו"ל, שזה כייף. הילדים מעירים אותי ויש לי משמעת עצמית, אני לא רואה טלוויזיה כי אין לנו טלוויזיה בבית. ברגע שהולכים לישון אני ממשיכה לעבוד, וזוהר עובד בעניינים שלו, הוא דוקטורנט למימון, אז עובד על הדוקטורט שלו, ומפתח את החומרים של הקורסים".

 

משפחת צוק (צילום: אלבום משפחתי)
צילום: אלבום משפחתי

קשר עם ההורים: "אימא שלי גרה איתנו בגלל שהיא עברה טלטלה - בן הזוג שלה נפטר לפני חודשיים, הם היו נשואים 16 שנים והוא היה כמו אבא בשבילי. היא גרה איתנו כי קשה לה להיות לבד והיא עוזרת לי עם איתן וזה מאפשר לי לעבוד יותר. יש לי אבא אבל אנחנו לא בקשר מגיל 11. הוא עזב את הבית והיו לי כעסים עליו. אימא שלי גידלה אותי לבד, אני בת יחידה. הוא ניסה להתקרב וסירבתי כי כעסתי מאוד. כשהייתי בהריון עם איתן הרגיש לי שאני צריכה לחדש איתו קשר אז עשיתי צעד. כל השנים האלו היינו בנתק מוחלט אבל הוא עקב אחרי בפייסבוק וידע מה אני עושה ואיך אני מתקדמת עם הציורים. זו הייתה תחושת בטן והחלטתי שאני עושה את זה וכנראה זה חשוב וגיליתי שהוא במצב בריאותי לא טוב. היום אנחנו בקשר רופף אבל הוא קיים".  

מה אוכלים בבית? "רגיל, משתדלים אוכל בריא. הילדים אוהבים ברוקולי, רבים על סלט עם בצל, אני מבשלת רוב הזמן אבל אימא שלי מבשלת עכשיו. אני מאוד אוהבת סלמון בתנור, הכי קל בעולם. אין ממתקים בבית. צריך לחפש כי אין מגירת ממתקים, אם הילדים אחה"צ מבקשים משהו מתוק מוציאה פירות או חלווה. משתדלת שיאכלו בריא אבל לא אוסרת או מונעת. אם במקרה יש אתן להם. חשוב לי שהבסיס יהיה טוב. כשהבסיס בבית טוב מה שיספגו בחוף פחות תופס".


חלוקת התפקידים: "אני בעיקר אחראית על הבירוקרטיה, אני אלופה בזה, אחראית על הקבוצות של הגנים בתי ספר, הייתי בוועד שנה שעברה, אני בהנהגת ההורים, והורדתי משימות בגלל מה שקרה לבן זוג של אימא שלי, שהיה לו שבץ מוחי שהדרדר מהר. אני אחראית להזמנה של הסופר, אימא שלי עוזרת לנו עם הניקיונות והבישולים. זוהר אחראי על החופשות וגם על מעקב אחרי שוק ההון. ועכשיו שיש את הדרמה של  היחלשות השקל הוא מתעסק בזה וצריך לראות מה זה אומר. יש ימים שבהם פותחים חמ"ל בבית. חשוב לא להיצמד בהשקעות בישראל כי אנחנו חיים כאן, כדאי לפזר השקעות גם בחו"ל כדי שיהיה חוסר התאמה, במיוחד שהכול נופל. חופש כלכלי חשוב. ידעתי שאני אמצא את הדרך ולא משנה מה הכישורים שלי שווים. זה ביטחון שמלווה אותי גם היום. אם מתישהו אזדקק לא יפריע לי לחזור לשוק ההון. אם הצלחנו לשרוד בתור אימא וילדה בלי שום עזרה חיצונית".

מטלות הילדים: "הם פרזיטים, העזרה המשמעותית של הבכורה היא שהיא מעסיקה את האחים שלה, היא משחקת איתם וצובעת איתם וזה שמשתפת אותם מלמד את האמצעית לשתף להיות יותר נחמדה לאח הקטן שלה".

תחביבים: "אני מתאמנת ביוגה, חשוב לי לשמור על עצמי ועל הגוף. זוהר מתאמן איתי באותו חדר כושר. הייתי רצה בפרדסים עכשיו פחות. אני הלומדת הסדרתית, לוקחת קורס, מקשיבה לפודקאסט, עכשיו אני מקשיבה לתכנים של ביריץ', על איך לנהל את העסק ומוטיבציה".

קורונה: "גרנו אז בבית של שני חדרים כי היינו זוג ושני ילדים ולא הספקנו לעבור כי היינו עסוקים ואז נהייתה קורונה וזוהר היה צריך ללמד בזום בזמן הסגר. היו ימים שלמים שאני היינו והבנות בחדר השני כדי שהוא יעבוד ויעביר הרצאות בסלון ובלילות הייתי עובדת. היה נורא קשוח ואז עברנו לבית הזה שפה יש מרפסת גדולה. לפעמים צריך לעבור תקופות קשות שאין עבודה ואין הכנסה כי אנשים לא יכולים להרשות לעצמם ציורים כי אני מוכרת מוצר של מותרות, יוקרתי, פחות מוצרי צריכה. מתוך זה עברנו משברים בעסק עצמו שאני יושבת בלי הזמנות ובלי עבודה. באופן מפתיע בקורונה פרחתי, כי כל מי שטס לחו"ל ועושה אירועים נסגר בבית, ונשארה הכנסה פנויה אז עשיתי עליית מדרגה עבדתי המון והיה בלתי אפשרי כי עבדתי בלילות ובימים הייתי עם הילדים. אבל עברנו את זה וזה היה מעניין לראות איך ממקום שחשבתי שהוא בעייתי צורכים את המוצר הזה ויש לי הזמנות זה היה טירוף, אנשים נשארו בלי עבודה ואני רק מחפשת שתי דקות לנוח".

משבר אישי: "כל החיים שלי זה משבר אישי. יש לי כרגע את המשבר הזה, של הזוגיות. אני מרגישה פשוט שהנורמה של החברה היא להגביל אנשים מלהתפתח יותר ממה שזה נוח לסביבה, ואני מרגישה את זה. הזהירו אותי מפני זה, לא להיכנס לתחום כי קשה להצליח ועכשיו אני מצליחה אז לא יותר מדי, למה את מציגה בתערוכה? בטח מנסים לדפוק אותך, אני פשוט טובה וזה מקום ראוי. לאנשים נראה שזה סיפור סינדרלה זה לא ייתכן. אומרים לי: "נופר גם אני מצייר לי לא היה את המזל שלך". אני חוטפת כאבים בכל הגוף שאני שומעת את זה. אין להם מושג כמה כשלונות יש מתחת להצלחה שהם רואים, כמה קשה אני עובדת, לכמה גלריות פניתי, כמה עסקאות לא סגרתי כמה פעמים ישבתי ולא ידעתי איך לצייר אף. הם רואים את קצה הקרחון וזה מתסכל. ואני שואלת אותם: "אתה רואה נטפליקס, כי לי אין טלוויזיה, בזכות זה אני עובדת כל הזמן. המשבר בזוגיות התחיל לפני כמה חודשים. לא התחלנו עדיין הליכים. אני באמת לא רוצה. והצד השני לא רוצה לטפל בזה בצורה מקצועית ואין כל כך עם מה לעבוד ואני לא יודעת איך לפתור את הדברים".

משפחת צוק (צילום: אלבום משפחתי)
צילום: אלבום משפחתי

אאוטסורסינג: "אימא שלי נחשבת לאאוטסורסינג? זה כמו אופר בבית. יש לי אנשים שעוזרים לי עובדים שלי, עובד שעוזר לבנות את האתר, עובדת שמטפלת בלקוחות, פניות CRM ודברים שאני לא מגיעה אליהם. אני הטאלנט ואני לא יכולה להביא מישהו שייצר במקומי, ולגבי שאר הדברים מישהו חייב להיכנס כי אני אדם אחד".


ערך מרכזי בבית: "משפחתיות וחופש כלכלי, התנהלות כלכלנית נכונה. כשנכנסים לחנות לא קונים כלום חוץ ממה שבשבילו התכנסנו, הילדה שלי אפילו לא מבקשת כי קונים רק את מה שצריכים, הכול מתוכנן. זה כייף כי חוסך כאב ראש והתלבטויות וצרחות ואכזבה. אחרת זה היה כל פעם מכניס את כולם לסחרחורת".

מה בסל רגשות האשמה: "המון, מרגישה שאני אימא לא מספיק טובה, לא מספיק עם הילדים, יכול להיות שאני בת זוג לא מספיק טובה למרות שזה תוצר לוואי מהחיכוכים האחרונים, מרגישה שאני לא עושה מספיק כסף ברמה העסקית, בקיצור הייתי רוצה לשכפל את עצמי, אימא במשרה מלאה ואישה קרייריסטית. הגננת של הילדה האמצעית מלמדת אותי על אימא טובה דייה. הכול בסדר, שיש הרבה כדורים באוויר משהו נופל ואני לוקחת כל נפילה כזו מאוד אישית".  

כמה משתכרים: "אנחנו מגיעים ל-25,000 בחודש ביחד".

לאן הולך הכסף: "לשכ"ד 5,500 ש"ח, תצרוכת, צהרונים, סופר, ויתרות אנחנו מנתבים לכיוון השקעות וחופשות".

מגבילים בזמן מסך: "יש אייפד ויש את המחשב ואפשר לשים שם יו טיוב או נטפליקס אני לא מגבילה בכלל, דווקא בגלל זה לא מעניין אותם. הרבה פעמים מתוך ההגבלה והמניעה מגיע הצורך והרצון. לפעמים הם רואים איתי סרט בבוקר או בערב".

על מה רבים: "אנחנו רבים על הוצאות, על כסף, יכולים לריב על דברים שהילדים רוצים או צריכים, האם זה כן או לא, וגם על אגו, שזה טיפשי. אם אני רוצה לעשות משהו שקשור לעסק, להשתלמות בנושא פיננסים הטענה היא שאני כל הזמן הולכת, אבל הטענה היא לא על זה שאני לא עושה מספיק היא על אגו, אם אני כל הזמן עסוקה ואי אפשר לדבר איתי זה גם אגו, זה הרבה אגו, של שנינו. שנינו אסרטיביים. יש לנו ילדה עקשנית וזה לא מהאוויר, שני עקשנים ביחד זה לא קל. קל כשמתעקשים על אותו דבר וברגע שזה על דברים שונים זה קשה".

קווים אדומים: "אלימות, מכל סוג שהוא. וכל שאר הגבולות מאוד גמישים ואפשר לדבר עליהם. אני עובדת על להציב גבולות שלי לעצמי אם הבטחתי לעצמי משהו לקיים את זה. אם הבטחתי לעצמי שלא מנשנשת ואוכלת בריא להוריד את הקילוגרמים העודפים מההריונות, גבולות כאלה, וגבולות בנושא של שעות שינה בגלל שאני מציירת, אם מתחילים לעבוד ומגיעה המוזה קל להיסחף ולא ללכת לישון כי בלילה יש שקט ויש משהו בלילה שהמוח שלנו עובד יותר טוב בקטע של יצירתיות. אבל יש את שגרת היום אני צריכה לקום בבוקר לארגן את הילדים ולא יכולה לא לישון כי זה ישפיע על המצב רוח שלי".

מפלס עצבים: "חוסר צדק, אם מישהו חותך אותי בכביש אני מרגישה שעשה את זה נגדי ולוקחת את זה קשה. האשמות שאני יודעת שלא נכונות, למשל אם יגידו לי כמה את שמנה, אם הילדים מרביצים אחד לשני זה מטריף אותי כי אני בת יחידה. זה לא ברור לי. לא גדלתי במציאות הזו. האשמות במיוחד על מה שלא נכון. שיגידו לי שאני כל הזמן מבזבזת, בגלל שזה לא נכון אני מזל מאזניים וצדק מאוד חשוב לי".


סופי שבוע: "לאחרונה יוצאים לטבע כל הזמן, ארוחת בוקר בשבת ביחד, ארוחות ערב כל מי שנוכח בבית. כל מיני יצירות וציור, תפירה בקטנה, מהערכות שקונים".

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: "כל זמן שהילדים במסגרות, הם מדהימים אני אוהבת אותם אבל זה קשה. מצופה ממני להביא שכר סביר, לגדל את הילדים, לדאוג לבית ולצרכים של כולם ואני בנאדם אחד. בזמן שהם במסגרות אני אוהבת את מה שאני עושה כולל כל מה שמסביב, שפחות יצירתי, אם יש בעל עסק שאוהב בירוקרטיה זה הופך את כל הקופה. אני ממש נהנית ומתעסקת בענייני".

זמן איכות זוגי: "יש לנו. זה לא משהו קבוע אבל יוצאים לפעמים לארוחת בוקר או לסרט או להצגה, וחו"ל כמובן עם הילדים בגלל שהם צעירים ישנים מוקדם וזה משאיר לנו זמן ביחד. היינו יוצאים הרבה לחו"ל בעבר מאז הקורונה נהיינו עסוקים. היינו בסתיו בארה"ב. ואני טסתי לאיטליה לתערוכה ליומיים. בשבוע הבא טסים לסקי. אנחנו לא טסים לשופינג אלא לגבש את המשפחה והילדים".

זכרון משפחתי נעים: "לפני הקורונה לקחנו את הגדולה לתאילנד, כשמור נולדה לקחנו אותה לסרי לנקה, ואני רואה כמה הפערי תרבות משפיעים לטובה על החינוך. בסרי לנקה לקחנו אותה לגינה והיא ראתה שאין לילדים, ואיך הם לבושים, ועם מה צריכים להסתדר וכל הנושא של החומריות הולך ומתפוגג. אנחנו חוסכים לחופשה אין לי מלא דברים בבית אלא רק מה שמקבלים במתנה, אני לא קונה צעצועים חוסכים כספים לטיסות לחו"ל כי זה מגבש ומחנך".