אז גייסתי המון תמונות פנימיות של מתבגרים, ועוד קצת זיכרונות משל עצמי כנערה, וכתבתי מכתב מנערה מתבגרת אל הוריה. אולי תמצאו שם את עצמכם ואולי את המתבגרת הפרטית שלכם, אולי סתם חומר למחשבה ואולי הכנה ליום שבו הקטנים שלכם יגיעו לתחנה הסוערת ביותר בתא המשפחתי.
"אמא, אבא, זו אני.
"אני יודעת שזה מוזר שאני משאירה לכם מכתב, פשוט עם כל מה שהולך בבית בזמן האחרון אני אף פעם לא מצליחה לנסח את עצמי כמו שצריך. אתם נורא עסוקים, אני יודעת. ואתם כועסים עליי ומאוכזבים ממני רוב הזמן (ככה זה מרגיש לי, בכל אופן). גם אני לא ממש פנויה אליכם (חברות, מצבי רוח, שעות מול הארון והמראה, ריבים עם האחים הקטנים). אז אני כותבת.
"למרות שנדמה לכם שאני לא מקשיבה באופן כללי לשום דבר שנאמר בינינו, רציתי שתדעו כמה אתם משמעותיים מבחינתי ולמה כל כך קשה לי עם המראה החיצוני שלי. תבינו, אני נראית לי מוזר - לפעמים אני קמה בבוקר והאף שלי נראה לי גדול, לפעמים יש לי חצ'קון כזה מגעיל שנראה לי שרק אותו רואים כשמסתכלים עליי. כשהשיער שלי לא מסתדר אני יוצאת מדעתי. אני שמנה מדי, אני מאוהבת בעצמי ואז שונאת את עצמי - והכל במרחק של דקות. כשדמיינתי לפני המסיבה איך הבגדים יראו עליי, זה היה לי בראש אחרת לגמרי, ואז הסיוט התחיל... בקיצור, אני מחפשת דרך, רוצה מיוחד, רוצה כמו כולם, רוצה שונה ממה שאתם חושבים, ובעיקר לא יודעת.
"אני זוכרת כמה חשבתם שאני יפה. כשהייתי קטנה כל הזמן אבא אמר 'יפה שלי'. צילמתם אותי בכל הזדמנות, הבגדים שקניתם לי נראו ממש חמודים עליי, ואמא תמיד נורא אהבה שהשיער שלי אסוף.
"פתאום יש תחושה שאתם תמיד מאוכזבים מאיך שאני נראית, ואתם יודעים מה מצחיק? דווקא עכשיו כשאני הכי שונאת את איך שאני נראית, שכל מה שנראה מעולה על נועה המושלמת מהכיתה נראה עליי מסורבל ולא קשור, שלא לדבר על בגד ים, דווקא עכשיו אני הכי צריכה בעולם שתחשבו שאני יפה. שתגידי לי, אמא, שגם כשאני לא עם השיער אסוף כמו שאת כל כך אוהבת, את רואה אותי שם מתחת. שתבינו שלפעמים, ממש לפעמים, כשאני מרגישה נורא נורא יפה, וכבר הצלחתי לעמוד מול המראה, הדבר האחרון שאני צריכה זה את הביקורת ה'בונה' שלכם.
"זה אולי נראה לכם שטחי, כמות הזמן והאנרגיה שאני מוציאה על המראה החיצוני שלי, אבל זה משפיע על הכל. ביום שאני מרגישה טוב עם עצמי אני גם תלמידה יותר טובה, חברה יותר טובה, בת יותר טובה, אחות יותר טובה. זה מחלחל לכל מקום, השנאה הפנימית הזו. אז כשאני כבר מרוצה מעצמי ואתם מעירים, תחשבו שעכשיו הוצאתם אותי לעולם תלמידה פחות טובה, אדם פחות סבלני, שפחות מסוגל להתמודד שם בחוץ.
"הדימוי שלי עכשיו לא יציב, לא רציף ומבלבל נורא. לפעמים אני למטה, לפעמים אני למעלה, ולפעמים אני באזור שחדש אפילו לי, בלמטה של הלמטה, ונראה לי שלעולם לא אוכל לצאת מהבית. ואז אתם נמצאים שם עם הביקורת או המבט המאוכזב שלכם ואני מגיבה כאילו דרכתם על רגל שהרגע נשברה לי, ואז אתם שואלים "למה את מגיבה ככה? כבר אי אפשר להגיד לך כלום? מה בסך הכל אמרנו??".
"אני רוצה לאהוב את עצמי וממש לא חשוב מה לבשתי או איך הסתרקתי, אני רוצה לאהוב את עצמי וממש לא חשוב איך אני לועסת מסטיק או שהשמנתי קצת לאחרונה. כן, אני יודעת שכל פעם שאני הולכת למקרר כשמשעמם לי, או לוקחת עוד פרוסת עוגה, אתם מסתכלים אחד על השני, דואגים למשקל שלי, ליכולת שלי להתאפק, דואגים אם אמצא בן זוג, דואגים לפעם הבאה שנלך לקנות ג'ינס ואני אהיה מצוברחת שבוע כי עליתי מידה.
"בבקשה תזכרו שגם אני דואגת. שבמובנים מסוימים אני עדיין הילדה הקטנה שנתתם לה שוקולד או סוכריה על מקל וטעם הסוכר המתוק, שהתפשט לי בתוך הפה וירד אל הלב, סימל נחמה ואהבה. אני מקווה שככל שאגדל אלמד לנהל את היחסים ביני למקרר, בלי להרגיש את העיניים שלכם בגב שלי בכל פעם שאפתח אותו.
"אז תשתדלו ותזכרו: מינימום ביקורת. ואם בא לכם לבקר אותי או שאתם לא מתאפקים, תדעו שזה שפימפמתם אותי במחמאות בגיל הרך עדיין לא אומר שהמכל שלי מלא. הזיכרון שלי שאתם גאים בי ובאיך שנראיתי כשהייתי קטנה, רק צורב יותר על רקע המבטים שלכם עכשיו.
"הכי קל לתת מחמאה או להגיד מילה טובה למי שנראה מושלם, אבל מי שבאמת זקוק למחמאות הוא דווקא זה שממש לא נראה מושלם. אני לא מחפשת זיוף, אני גם לא רוצה שתגידו לי כמה אתם אוהבים אותי (אולי בעצם כן). אני צריכה לדעת דרככם מה יפה בי, מבפנים ומבחוץ, כי גם אם נראה לכם שאני לא מתחברת למה שאתם אומרים, בסוף נאספים לי בתודעה כל הקולות שלכם, וכרגע רוב הקולות הם קולות מתקנים, לא מרוצים, מבקרים, מאוכזבים.
"אתם תמיד אומרים לי שלא משנה מה יקרה, אני תמיד יכולה לספר לכם הכל, ואני שואלת את עצמי: 'באמת?'. לפעמים אני לא מספרת כי אני לא רוצה להכביד (אני שומעת את השיחות שלכם בלילה ולא מבינה למה החוויות שלי כל כך מדאיגות אתכם, וכשאתם דואגים נורא אז אני נלחצת). לפעמים אני לא מספרת כי אני יודעת שתבטלו את מה שאני מרגישה ("שמנה? מה פתאום שמנה? את שונאת את החזה שלך? איזה קשקוש! לא הזמינו אותך למסיבה? הפסד שלהם"). או שפשוט תפצחו בנאומים המחנכים שלכם שבעצם כולם מצלצלים לי באוזן כמו "אנחנו כבר קרובים להתייאש ממך, תסתכלי על עצמך ותביני לבד מה אנחנו מצפים ממך, איך את אמורה להתנהג, מה את אמורה לעשות, איזה שטויות את לא אמורה לעשות, ובעיקר תחזיקי את אותנו, כי אנחנו כבר לא יודעים איך לדבר אליך כדי שתביני".
"אז תבינו אתם - אני מבינה. כל מה שהכנסתם לי פנימה כשהייתי ילדה עדיין נמצא שם, אני פשוט מבולבלת ומבלבלת. קחו אוויר, כדי שתוכלו לתת לי אוויר לטעות, ליפול, לקום, להתרסק, לאהוב ולשנוא את עצמי, ולדעת כל הזמן שאתם רואים אותי במהדורה המשופרת שלי, מהמקום שבו הכי הייתי צריכה לראות את עצמי כדי לשרוד את החיים. טוב? אז ביוש".