היא חזרה מהצופים ברגל לבד, הצליחה לכבוש את הבכי כמעט עד הבית ואז נכנסה פנימה והתפרקה. בהתחלה לא הצלחתי להבין. בין הדמעות על הפנים המאובקות מהפעולה והזיעה מהדרך, בקעו צרורות של הברות לא ברורות וכאב של עלבון. נתתי לה כוס מים והתיישבתי מולה, מקשיבה, נותנת לכאב שלה לצאת בלי לשאול דבר.
היא שוב נעלבה מהבנות. שוב הן בכלל לא ראו שהיא נעלבה, שוב היא הרגישה לבד, ניסתה להתגבר, להצטרף, לזרום, להתאפק, אבל שום דבר לא הביא אותה להרגיש חלק מהן. והן, כשהן בקבוצה, הן יכולות להיות אכזריות, את זה היא מכירה עוד מימי הגן, כשדבק בה הכינוי "נערת הרוק" שהצמידה לה בבדיחות הדעת אחת מחברותיה ומיד כל הגן הצטרף. היא הייתה יורקת מדי פעם, עניין ויסותי פעוט, כמעט ולא נראה לעין, אבל ילדים רואים הכל. אז הם ראו וצחקו, כמעט כל יום, והיא שרדה את זה והתחזקה. אבל היום, אחרי הפעולה, ראיתי את נערת הרוק שלי רחוקה מאוד מהרוקנרול שלה, בחוויה הכי מורכבת לאדם בשדה החברתי - חווית הדחייה.
הקושי שלה מתחבר לשוני בינינו
אנחנו שונות. אני מגדלת בת שהיא אדם שונה ממני וזה קשה לי נורא. היא עקשנית ואני לא, אני לא תמיד יודעת מה אני רוצה אבל ממהרת לזהות מה אחרים רוצים ולספק את הסחורה - היא הפוך, היא לחוצה ואני רגועה, היא בדרמות, היא סוערת, היא נדלקת מהר, דואגת לעצמה, מתבגרת, נעלבת, אגואיסטית, ולפעמים אני נבהלת ושוכחת שמתחת לכל המופע ההפוך ממני ישנה ליבה חמה וגדולה של דמיון.
כשאני חושבת על הקושי שלי עם כל אחד מילדיי, אני מרגישה שאיתה זה הכי מורכב. אולי בגלל שהיא הבת הראשונה שלי אחרי שני בנים, אולי בגלל ששתי הבאות אחריה קלות לי יותר לפענוח, אולי בגלל שאנחנו דומות בעצם ואני רואה בה את עצמי, לא יודעת. אבל עכשיו במטבח, כשהיא מתייפחת, אני נזכרת שהיא התינוקת שלי. זוכרת אותה בתוכי זזה ומכאיבה לי, ומבינה שעכשיו משהו זז בתוכה וכואב לה.
המחשבות בראש שלי נודדות בין הטייס האוטומטי - לאפס אותה, לקחת לה את הכאב, להגיד לה שזה לא שווה את זה, שהן לא שוות את זה, להתקשר לאימהות של הבנות בכיתה, אלה שכשהן מתארחות אצלנו בבית הן כאלה מקסימות, אבל כשהן עוברות לעדר הן הופכות להיות חיות טורפות; להגן עליה, להעביר אותה בית ספר, או אולי לברר איתה מה החלק שלה בסיפור, לחדד לה שהיא בוחרת להיות קורבן, שהיא מחליטה מה היא עושה במצבים האלה ולמה למה למה תמיד היא בוחרת להיפגע, הרי היא כבר יודעת שהן לא יבואו לשאול אותה מה קרה כמו שהן באות לשאול ילדות אחרות, היא יודעת שהיא שמה את עצמה שם לבד. אז אני רק אראה לה את זה ואולי בפעם הבאה היא תבחר אחרת.
כשהיא הייתה קטנה זה היה הרבה יותר ברור. ידעתי שאני לא מתערבת, סומכת עליה, נותנת לה לגדול ולשרוד, מחבקת מנשקת וזה עובר. ועכשיו הקטנה שלי גדלה, הבכי נראה הרבה פחות חינני, הקושי שלה מתחבר לשוני בינינו, ואני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לה. ומי יעזור לי? מי יגיד לי שזה יעבור, שהיא תתגבר, שמחר היא תלך לבית ספר ותצליח להתמודד עם זה שכולן יודעות שאתמול היא חזרה לבד הביתה עם פצע ענק בלב. ומי יבטיח לי שיגיע יום ותהיה לה חברה אחת טובה, אחת, כי לא צריך הרבה, מספיק אחת כדי לא לחזור לבד הביתה. מי יבטיח לי שלימדתי אותה כל מה שצריך כדי להסתדר בתוך העדר?
אני מקשיבה לסיפור שלה ומניחה את עצמי בצד - את הדאגה, את הרחמים עליה, את הכעס על עצמי, את הכישלון הצורב שלי לייצר ילדה זורמת, שלא נעלבת מהר, שיודעת מה נדרש ממנה בתוך עדר וגם מספקת את הסחורה; אני מניחה בצד את כל המסרים החינוכיים, מבינה שהסיפור הוא שלה והוא מספיק קשה לה, מבינה שהיא לא מבקשת ממני פתרונות ושגם ככה כל הפתרונות שיש לי בראש הם של עצמי לעצמי, והרי אנחנו כל כך שונות.
אז אני מציעה לה להתקלח ושאני אארח לה חברה, וכשהיא יוצאת מהמקלחת אני עוטפת אותה במגבת לבנה כמו שעשיתי כשהיא עוד הייתה הגור הקטן שלי, מנשקת אותה והיא מתמסרת ומחבקת אותי. היא כבר לא בוכה ואני לוחשת לה באוזן שהיא נהדרת וכמה אני אוהבת אותה, שמחר יום חדש ואיזה כיף שיש לי אותה, מבקשת רשות להבריש לה את השיער, ומספרת לה שהתגעגעתי לזה. אנחנו נזכרות ביחד איזה תסרוקות מפגרות היא הייתה מבקשת כשהייתה קטנה וצוחקות.
ברוכים הבאים למבחן הצניעות
לגדל ילד שונה ממך זה תהליך מורכב. כל ילד הוא שונה מאיתנו ויש לו אישיות משלו, טמפרמנט משלו, אופי משלו, אבל הילד שיפגיש אותנו עם תכונות הפוכות לגמרי, שמתנהג הפוך לערכים עמוקים שאישיותנו מבוססת עליהם, הוא בהחלט המאתגר ביותר כשאנחנו מגיעים לדבר על מבחן הצניעות.
מבחן הצניעות, שבו אנחנו עומדים מול כל ילדנו - גם השונים ביותר וגם השונים פחות - הוא ההבנה שישנן כמה דרכים להתמודד, וששלי היא לא בהכרח הדרך הצודקת. זה היכולת לסמוך על מישהו אחר, שכנראה יודע טוב יותר מה נכון עבורו, ורק עבורו, גם אם כרגע הוא נפגע ומתרסק. מבחן הצניעות ישים אותנו בעמדת הקשבה, שמטרתה לאפשר לאדם השונה מאתנו להקשיב לעצמו, להבין בעצמו מה חשוב לו יותר ומה פחות, על מה אישיותו לא מוכנה לוותר ואיפה הוא יכול להתגמש, מה המחירים ומה הרווחים של כל בחירה התנהגותית שיעשה. מבחן הצניעות זה להתאפק ולא לשים את עצמנו או את הפגיעה שלנו או אפילו את המחשבות שלנו במרכז, אלא רק את טובתו של השונה מאיתנו.
לפעמים ההבנה והלמידה יקרו גם בלי עצות מדויקות, בלי לשים מראה כואבת, בלי להתאכזב מהם או לשפוט אותם, רק מהמקום של הצניעות הקשה כל כך. פשוט לקבל אותם כמו שהם ולהבין שהם עדיין לא סיימו את הלמידה שלהם. להבין שאנחנו בסך הכל נותנים להם מודל שהם יוכלו להשתמש בו כשיתחזקו.
כי גם אם נשאל "למה את לוקחת כל דבר ללב?" - נראה לכם שהיא תפסיק? ואם נגיד "למה את לא זורמת/ למה את תמיד נעלבת/ לא עונה להן/ לא מחזירה/ תמיד מחזירה/ הולכת הצידה/ לא הולכת הצידה/ איפה הכבוד שלך?/ למה את תמיד שומרת על הכבוד שלך?" - מי אמר לכם שהאמירות האלה ישרתו אותה? מאיפה אתם יודעים מה קורה שם בחוץ, מה עובר עליה, מי הן ומי היא. וגם אם אתם בטוחים שעליתם על ה"באג", בטוחים שאם היא רק תקשיב לכם ותעשה מה שאתם אומרים זה יסתדר, מי אמר שלאישיות שלה יש את היכולת הפנימית לעשות את מה שאתם מייעצים לה לעשות?
השדה החברתי שלהם לא מתרחש בשדה שלנו, אנחנו רק מקבלים עליו דיווחים. אנחנו ניידת המגן דוד אדום שמחכה להם מחוץ לשדה, אלינו הם יוצאים פצועים וחבולים, אחרי ששילמו מחיר על טעויות שלהם ועל טעויות של אחרים, שעליהם בכלל אין לנו שליטה. התפקיד של החובש הוא לחבוש, למרוח משחה, לטפל בכאב ולסמוך עליהם ועל החיים שבפעם הבאה שיצאו לשם הם לא יפלו, או יפלו וזה יכאב פחות, או ינסו משהו אחר.
כשאתם מתקנים, מבקרים ואפילו מייעצים, אתם בעיקר חובשים את עצמכם. ואם דחוף לכם לייעץ אז תשאלו: "את רוצה שנחשוב ביחד מה אפשר לעשות?". אל תסתפקו באופציה אחת לפתרון, למדו אותם שיש המון פתרונות לכל קושי, שלא בהכרח הפתרון שלכם הוא מוחלט ועובד. תזכרו שאם תייעצו והם לא יהיו מסוגלים לבצע או תבקרו או תתאכזבו, יש מצב שפעם הבאה הם בכלל לא יבואו כשיצאו פצועים מהמגרש אלא יעדיפו להסתיר ולהחלים בצד לבד, וכאן באמת יכול להיות פספוס גדול וכואב.
ובסוף, אתם יודעים מה? אלה מילדיכם שאתם חושבים שנורא דומים לכם ואלה שאתם חושבים שנורא שונים ממכם, עשויים להחליף תפקידים. וגם אם לא, הידיעה שתמיד תמיד יש ניידת מד"א מחוץ למגרש תאפשר להם את האימון הכי טוב שיש.